נצטווינו ללכת בדרכיו
הליכה בדרכי ה’, היא מצוה אמצעית למטרה התכליתית לדבקה בו, יחד עם זאת הינה ציווי העומד בפני עצמו, כפי שמובן המשמעות מהפסוקים: “ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך(1)“. “כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה’ אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו(2)” “אחרי ה’ אלקיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון(3)“. “יקימך ה’ לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות ה’ אלקיך והלכת בדרכיו(4)“. רואים כי פעמים נראה הציווי כמצווה תכליתית בפני עצמה ופעמים מובן הציווי כאמצעי לתכלית הסופית שהיא הדבקות ב ה’, על כן מובן ונראה, כי שתי המטרות מתקיימות יחד בשלום בציווי זה.
משמעות של הציווי “ללכת בדרכיו” פירושו ללכת בדרך שה’ מטווה ומורה לנו באופן שהוא מתנהג עמנו, ללמוד מהנהגותיו וממידותיו, שהיא מצוות עשה כפי שכתבו הפוסקים(5), “שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה’ וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר(6) “והלכת בדרכיו” ונכפלה המצווה עוד במקום אחר, שנאמר(7) “ללכת בכל דרכיו” ואמרו(8) זיכרונם לברכה בפרוש זאת המצוה “מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק, מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש””.
ההליכה בדרכי ה’ היא מצוות “עשה” בין אם תוגדר כאמצעי ובין אם תוגדר כמטרה. נלמד זאת מהפסוק המאוחר והמסכם משני הפסוקים הקודמים. זה שכתוב “אחרי ה’ אלקיכם תלכו” הרי ציווי ללכת אחריו, כיצד נלך אחריו, ע”י שתשמרו את תורתו, ואז “ואתו תיראו” לימוד התורה, דבר שייצר אצלכם יראת שמים ויגרום לכם לקיום את מצוותיו “ואת מצוותיו תשמרו” וממלא “ובקולו תשמעו ואתו תעבדו” תפילה ועבודה שבלב ולבסוף תגיעו לתכלית, “ובו תדבקון”(9).
התורה מצוה אותנו לקיים פעולות שונות כגון: ללכת אחרי ה’, לשמור את התורה והמצווה לעשותה, ליראה ממנו, לשמוע בקולו, לאהבת ה’, לעבוד אותו, ללכת בדרכיו ולהדבק בו. כל פעולה היא מצווה בפני עצמה ומקרבת את הפעולה הבאה בדרך אל המטרה הסופית והתכליתית.
מצד אחד, התכלית ב”ללכת בדרכיו” היא להגיע למעלת “ולדבקה בו”. הדרך לעשות זאת היא ללכת בדרך שהורו לנו חז”ל בקיום התורה והמצוות. הדרך מתחילה באמונה, במחשבה וברצון לעשות את רצונו. ומצד שני הציווי “ללכת בדרכיו” מבטא מצוות עשה, העומדת בזכות עצמה.
לעשות רצונו ולהדמות לו
החפץ ללכת בדרכי ה’ עליו להידמות להקב”ה במידותיו, למשל במידת החסד, צריך להשתדל להרבות להשתמש במידה זו. לכוון את פעולותיו על דרך החסד והנתינה. בדיבור, מעשה ומחשבה, על מנת לרכוש ולהטביע באישיותו את מידת החסד, מידה של ‘משפיע’ ו’נותן’, בין במצוות שבין אדם לחברו, ובין במצוות שבין אדם למקום. בעבודה תמה, עמל והתמדה ובסייעתא דשמיא, ניתן להפוך את מידת הרצון לקבל הטבועה באדם, לרצון להשפיע, לתת ולהטיב לזולתו.
ללכת בדרכיו בדיבור, מעשה ומחשבה: בדיבור: על ידי לימוד תורה ותפילה, תמיכה ועידוד הזולת, ועשיית כל חסד שאפשר לקיימו באמצעות הדיבור. במעשה: קיום המצוות וגמילות חסדים. במחשבה: ‘בכל דרכיך דעהו’, אפילו בדברי הרשות “דעהו”, תהיה כוונת מעשיך לשם שמים – לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראנו.
הגמרא מסבירה את עניין ההליכה בדרכיו והדמות למידותיו בזו הלשון: “ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב “(10)אחרי ה’ אלקיכם תלכו” וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר “(11)כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא”, אלא להלך אחר מידותיו של הקב”ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב “(12)ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, אף אתה הלבש ערומים.
הקב”ה ביקר חולים דכתיב “(13)וירא אליו ה’ באלוני ממרא”, אף אתה בקר חולים. הקב”ה ניחם אבלים דכתיב “(14)ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו”, אף אתה נחם אבלים. הקב”ה קבר מתים דכתיב “(15)ויקבר אותו בגיא” אף אתה קבור מתים(16)” .
אופנים להליכה בדרכיו
הזכרת שמו יתברך בכל דבר ועניין: על ידי זה, יזכה האדם לסייעתא דשמיא והנחיה משמים בדרך שיבחר ללכת, בבחינת “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך(17)” ינחה אותך בדרכך. המשמעות של הזכרת שם שמים בכל דבר ועניין, מעבר לאזכור מילולי, היא מהווה דרך לאדם לקשר כל מעשיו אליו יתברך בבחינת “בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך”(18).
כל מעשה שיעשה האדם בעולם ואפילו בעניינים השייכים להתנהלות היום יום, ישתדל לקשר אותם אליו יתברך. יתרה מזאת, אפילו לדבר עבירה(19) או כל מעשה שלילי שעושה האדם, יעלה את הרהוריו לפניו יתברך כמו ש”דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה?” בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך”, אמר רבא אפילו לדבר עבירה. בפסוק זה כלולה כל מהות התורה. התלמוד מלמד אותנו שאם אדם יקדיש את כל מעשיו לה’ יתברך, גם את הפחות חשובים, הוא יקיים על ידי מעשה זה את תכלית רצון ה’.
עבודת הדבקות על ידי הליכה בדרכיו היא שיסגל האדם לעצמו צורת חשיבה הקושרת כל דבר קיים לניצוץ אלוקי המקיים אותו. בכל מעשה שיעשה בעולם יש רצון ה’ ואין דבר שנעשה בעולם ללא רצונו, כמו שהגמרא אומרת(20) “תניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנאמר “(21)צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם” וכן אמר רבי חנינא: “(22)הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,שנאמר “(23)ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך” כפי שנראה מהפסוק רק יראת שמים ה’ שואל מאיתנו כי הכל חוץ מזה כבר כתוב וחתום והליכה בדרכיו הוא מעשה הביטוי הוצאה לפועל של יראת שמים.
כלומר לאדם יש בחירה רק בעניין יראת שמים. הוא נדרש לקחת אחריות ולפקח על מעשיו וכן להישמר מצינים (חום וקור) ופחים (מקומות סכנה). גורל האדם קבוע מראש וניתן לשינוי ע”י תפילה, צדקה ומעשים טובים.
כאשר האדם מודע לכך, כי גורלו נקבע מראש ובידיו לשנותו רק בפניה לבורא עולם, ע”י תפילה, צדקה ומעשים טובים ובנוסף השתדלות מעשית מינימלית המניעה שינוי, בבחינת “(24)וברכך ה’ אלהיך בכל אשר תעשה“. אזי בחירתו ללכת בדרכי ה’ ובאיזה עוצמה, תהיה קלה, מאחר ובאמת אין לו יכולת מצד עצמו לשנות את גורלו ללא סיוע מהשמיים, מלבד הבחירה האם ללכת בדרכיו, ביודעו כך, בחירותיו בחיים יהיו קלים יותר, הם נעשים מתוך מודעות ואמונה ואינם מייגעים.
כאשר האדם יגע ועמל קשה בעבודת ה’, כנראה שזו לא הדרך, כמו שמעיד הכתוב “ולא אתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל(25)“. הנביא ישעיה צווח ואומר לישראל, בשם ה’, “לא אותי קראת”, הפרוש לא התפללתם אלי, לא עבדת אותי, איך אני יודע זאת? “כי יגעתם בי”, עבדתם קשה. מי שעובד אותי עושה זאת בדבקות ובשמחה ללא קושי ויגיעה. אם עבדתם קשה ויגעתם, זה בוודאי לא עבודת ה’.
על האדם החפץ ללכת בדרכי ה’, להיות מודע ולהכשיר עצמו לראותו בעיני שכלו באופן בהיר את נצוץ האלוקי בכל מעשי הבריאה, הנמצא בכל פרט הקיים בעולם בין בדומם, בצומח, חי וכל שכן במדבר. עליו להרגיל את עצמו לחשוב אלוקות. לדוגמא, בכל שמחה שתבוא על האדם יקדיש אותה לה’. שמע בשורה טובה שמשמחת אותו? יברך את ה’ ויקדיש את אנרגית השמחה לכבוד ה’.
הדרך המקובלת לפי חז”ל היא לומר לפני כל מעשה טוב או כל ברכה שצריך לברך האדם “לשם יחוד” ובפרט בברכות שתקנו לנו חז”ל לפני אכילה, או כל הנאה אחרת. באמירת “לשם יחוד”, יכוון לפני שהוא נהנה (מהאכילה או הריח), לייחד הנאה זו לה’ יתברך, להמליך אותו בכל העולמות ובכך יקדיש האדם הנאה זו אליו יתברך . זו הדרך להדבק בה’ באמצעות הקדשת הנאות העולם הזה.
המקור הקדום ביותר לאמירת תפילת “לשם ייחוד”, מוזכר בספרו של המקובל רבי אליהו די וידאש, בעל ה”ראשית חכמה”(26). הספר דן באריכות בחיובו של כל יהודי לפעול למען “ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ומונה מספר דרכים לציין את הייחוד. בעניין זה הרב מסתמך על הזוהר(27). וכותב:
“צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו דבר זה או מצווה זו אני עושה לייחד השכינה (א-ד-נ-י) עם קודשא בריך הוא (י-ה-ו-ה) ויכוון ביחוד את שלוב שתי השמות ביחד (י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י). האדם יעשה זאת כאשר הוא הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית, יאמר הריני הולך לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא.. וכיוצא לשאר התפילות והמצוות”. בהמשך כתב הרב “וכן תמצא שמנהג קדמונים ע”ה היה שקודם שעשו המצווה, היו מוציאים הכוונה מפיהם”.
ההסבר הפשוט לנוסח “לשם יחוד”: זו הצהרת ייחוד ה’ יתברך בעולמו, לשם- (אני עושה מצווה זו בעבור), ייחוד – (לייחד), קודשא בריך הוא- (הקדוש ברוך הוא (י-ה-ו-ה), ושכינתה- (היא מלכותו יתברך (א-ד-נ-י), בדחילו ורחימו – (ביראה ואהבה) (ויכוון ביחוד לחבר את שתי השמות ביחד האות הראשונה של ההוויה והשנייה של האדנות וכו’), (י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י).
זהו עיקר סוד שורש הייחוד כאשר מקשרין ומיחדין הנהגת כל העולמות אליו יתברך, שמאמינים שהוא יתברך מלך ומנהיג ומושל בעצמו בכל העולמות כולם.
לשאלות בהשקפה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*
