רקע כללי:

בדומה לתחומים רבים, גם בקרב משפטנים, מקוננת השאלה באשר לצורת המשפט בערכאות ובאופן ספציפי יותר, האם הערכאות השיפוטיות הקיימות, אכן הן המתאימות והיעילות ביותר, לישוב סכסוכים בין בעלי הדין?

גם מצד בעלי הדין לעיתים מתעוררת השאלה האם שופטים מקצועיים היושבים בערכאות המשפט ומומחים לדון בטיבם של סכסוכים מיוחדים, אמורים לדון ביישוב סכסוכים בקרב אוכלוסיות מיוחדות ובסכסוכים המאופיינים בקוד חברתי מסוים, או אולי הם מתבקשים להבנת הרקע בתפיסת העולם של בעלי הדין, על מנת לרדת לעומקו של הסכסוך ולזהות את מרכזי הסכסוך?

בשונה מבית המשפט, במוסד הבוררות הצדדים בוחרים לעצמם את השופט (בורר), שתפקידו הוא להכריע בסכסוך שבין הצדדים. הצדדים מבקשים לסיים את הסכסוך במהירות מרבית, עם פחות כללים ותקנות על מנת שהפתרון יובן לשני הצדדים.

בוררות מתקיימת כאשר שני בני אדם או יותר ממנים מרצונם ובהסכמתם אדם אחר כדי שיכריע בסכסוך שביניהם, מגדירים ותוחמים את נקודות המחלוקת בניהם, וחותמים על שטר בוררות, בו הצדדים מקנים סמכות לבורר להוות שופט בניהם.

בחוק הבוררות 1968 (התשכ”ח) מוצאים את הגדרתו ומהותו של מוסד הבוררות.

יתרונות הבוררות:

א. בשונה מבית המשפט, מדובר בהסכם שבין הצדדים, בו בעל דין נצרך לדיון משפטי בעל כורחו. מה שאין כן בבוררות שללא הסכם שבין הצדדים לדון בבוררות, הבוררות לא תיכנס לתוקף.

ב. הצדדים בוחרים לעצמם את השופט (הבורר). היתרון בכך שאם הסכסוך מצריך הבנה של נושא מיוחד, הצדדים רשאים לבחור מומחה לנושא ולהעמידו כשופט לישוב הסכסוך.

ג. בית המשפט בדרך כלל “כבול” בסדרי דין ובדיני ראיות, יש דרך מסוימת בה נעשה הבירור של ההליך המשפטי. לעומת זאת כאשר מפנים את הנושא לבורר, הצדדים רשאים להתנות את אופן התנהלות הליך הבוררות ולא זו בלבד, אלא שהמחוקק קבע תוספת לחוק הבוררות שקובעת שבהיעדר הסכם שבין הצדדים על אופי הבוררות, הבורר אינו קשור לא לסדרי הדין ולא לדיני הראיות. אם הצדדים ירצו לחייב את הבורר לכך, עליהם לקבוע זאת במפורש בהסכם הבוררות ובהיעדר הוראה מפורשת כזו הבורר לא חייב להיצמד לפרוצדורות.  

ד. הבוררות, בהבדל מהדיון בבית המשפט, מתנהלת לפי רצון הצדדים וכפי שנקבע בשטר הבוררות. לעומת זאת, בית המשפט חייב לנהל את דיוניו בדלתיים פתוחות למעט מקרים מיוחדים.

ה. הליך הבוררות אמור להתנהל באופן יעיל מהיר וזול, ולכן כאשר הצדדים בוחרים לעצמם בורר רצוי מאוד שיבחרו באדם ענייני, פנוי לתהליך ובקיא במלאכתו.

ו. בדרך כלל עלות הליך הבוררות מתחלק בין שני הצדדים באופן שווה, בעוד בהגשת תביעה לבית המשפט האגרה מוטלת על התובע בלבד.

ז. בסיום ההליך, הכרעת הבורר בבוררות מהווה פסק דין לכל דבר ועניין. ניתן גם לאשרר את פסק הדין בבית המשפט במחוזי כך שהתוצאה הסופית שמפיקים מפסק הבורר היא בעצם קבלת פסק דין, השווה בערכו לצורך אכיפה כמו פסק דין של בית המשפט המחוזי.

חסרונות הבוררות:

1. הבוררות שאמורה להיות מהירה יעילה וזולה לפעמים אינה כזו. בפס”ד 540/80 טען בית המשפט, מתברר כי פעמים רבות הדרך הקצרה לפתור סכסוך באמצעות בוררות, הופכת לדרך חתחתים ומהלך מייגע.

2. עלות בוררות הדורשת מומחיות מיוחדת, עלולה להיות גבוהה אם כי לא בכול המקרים.

3. על פסק הבורר לא ניתן לערעור בפני בית המשפט, אלה אם כן סוכם מראש על כך בשטר הבוררות. אם הבורר טעה בדין או בעובדה טעותו אינה מהווה נימוק לערעור על פסק דינו.  

הנימוקים להשגת פסק בורר:

סעיף  24  לחוק הבוררות קובע עשרה נימוקים שרק בגינם ניתן להשיג על פסק הבורר:

א. לא היה הסכם בוררות בר תוקף.

ב. הפסק ניתן ע”י בורר שלא נתמנה כדין.

ג. הבורר פעל ללא סמכות/ חרג מהסמכויות הנתונות לו לפי ההסכם.

ד. לא נתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו. יש כללים בסדרי דין וראיות שמוגדרים ככללי צדק טבעיים ואחד מהם קובע שלא יתכן שלא יתנו לאחד מבעלי הדין לטעון את טענותיו/ להציג ראיותיו, ואם הבורר עשה כן זהו נימוק לביטול.

ה. הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, דבר הנחשב כחריגה מסמכות.

ו. בורר לא נתן נימוקים לפסק למרות שהוסכם על כך בהסכם הבוררות. בעוד שבית המשפט לא יכול לתת פסק ללא נימוקים, הבורר לא חייב לנמק את הפסק. זוהי הוראה שבאה להקל על הבורר במלאכתו. אבל כאמור אם נקבע בהסכם שחובה עליו לנמק פסקו והוא לא עשה כן פסק הדין יבוטל.

ז. הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן,. העליון קבע שהפרשנות הנכונה להוראה היא שזהו מקרה בו הבורר לא טעה ביישום הדין, אלא שהוא התעלם מהדין. גם אם הצדדים חייבו את הבורר לפסוק עפ”י הדין המהותי, אם הוא טעה בדין המהותי אין זו עילה לביטול פסקו, לעומת זאת אם הבורר התעלם מהדין המהותי זוהי עילה לבטול הפסק.

ח. הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה המותרת לנתינתו. כיוון שהמחוקק רצה בדיון מהיר, הוא קבע מועד של עד חצי שנה למתן הפסק (כמובן שהצדדים יכולים להתנות על המועד).

ט. תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור. פסק הבורר הוא בעצם גיבוש ההסכם שבין הצדדים שלא יכולים להגיע להסכמה בכוחות עצמם, כך שחל עליו חוק החוזים וחוזה מנוגד לתקנת הציבור הוא בטל.

י. קיימת עילה לפיה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד: כאשר מתגלות ראיות חדשות לאחר מתן פסק הבורר, במקרה שבעל הדין לא יכול היה להציגם טרם לכן, וטיב הראיות עשוי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיע הבורר, בדרך כלל בית המשפט יבדוק מחדש את נכונות פסקו וכך יהיה גם יהא הדין אצל הבורר.  

הקו המשותף לעילות הוא, שלא טעות של הבורר היא זו שתביא לביטול הפסק, וזאת מתוך רצון בית המשפט להביא לקיומו של פסק הבורר ולחזק אותו, עד כדי כך שבס’ 26(א)  נקבע שגם אם הוכחה אחת מעשר העילות, עדיין בית המשפט יכול להעמיד את פסק הבורר בתוקף.

עמדת העליון ביחס לביטול פסק הבוררות

רע”א 5991/2002 עופרה גוירצמן נ’ רות פריד  – העליון קבע שיכולת ההשפעה של הצדדים על עיצוב תוכן הבוררות על סמכויותיו של הבורר ועל האופי הדיוני של הבירור ואף שחרורו מכללי הדין המהותי סדרי הדין וכללי הראיות אינם מייתרים את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות שבא להבטיח את התקינות וטוהר ההליכים של הבוררות. לאור הצהרה זו היינו מצפים שבית המשפט ירצה להתערב אך בהמשך נאמר שעם זאת התערבות שבית המשפט בפסק הבוררות תהיה צרה ומוגבלת לעשרת העילות שאותן יש ליישם בזהירות במגמה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו.

ביהמ”ש הבוחן את פסק הבוררות אינו בוחן אותו כערכאת ערעור ואין הוא צריך לבדוק אם הבורר צדק או שגה, זאת במיוחד במקום בו שוחרר הבורר מסדרי הדין והראיות. מדיניות שיפוטית ראויה תחזק את פסק הבוררות ותגביל את התערבות שבית המשפט.

העליון בעצם אומר שינסה לעולם להעמיד את פסק הבוררות על כנו ואת עילות הביטול יפרש בצמצום ודווקנות וגם אם נגיע למסקנה שעילה מסוימת נתבררה כי אז עומד לנו הצלה בסעיף 26(א)   שאומר שבהיעדר עיוות דין אין לבטל את הפסק אפילו אם הוכחה אחת העילות.