דין חלות שבת ששכחו להפריש מהן חלה: מה התקנה?

מה הדין אם אשה שכחה להפריש חלה מערב שבת או יום טוב?

אם אשה שכחה להפריש חלה מערב שבת או יום טוב, באופן כללי אסור להפריש חלה בשבת ויום טוב, והלחמים נחשבים מוקצה. במצב רגיל, יש לכסות את החלות ולא לטלטלן, ולאכול לחם פרוס או לשאול חלות משכנים, ולהפריש חלה רק במוצאי שבת בברכה. עם זאת, בשעת הדחק כשאין לחם אחר, ניתן להפריש חלה על ידי ילד בן שתים עשרה או בת אחת עשרה ללא ברכה. אם השכחה התגלתה בבין השמשות (לפני צאת הכוכבים), מותר להפריש חלה גם על ידי מבוגר, אפילו אם יש לחם אחר, כל עוד והחלות החדשות חביבות יותר. כל הלחמים הם מוקצה מחמת גופן ואסור לטלטלן אף לצורך מקומן, וכן הדין ביום טוב (שהכין כבר את העיסה מערב יו"ט) כיון שאסור להפריש חלה בשבת ויום טוב.

אמנם בשעת הדחק שאין לחם אחר לאכול וגם לשאול מהשכנים, ניתן להפריש חלה מהחלות  על ידי אחד "מבני הבית" ילד בן שתים עשרה שנה או בת בת אחת עשרה שנה, שיפרישו חלה בלא ברכה, ואם אין ילד מבני הבית בגיל האמור ניתן לעשות כן על ידי ילד אחֶר בנם של אחד מהשכנים בגיל האמור. 

וכל האמור לעיל מדובר שכבר נכנסה השבת לאחר צאת הכוכבים ואז נזכרו שלא הפרישו חלה, אבל אם עדיין רק שקעה החמה ולא הגיע זמן צאת הכוכבים דהיינו שנמצאים בבין השמשות, ניתן להפריש חלה מהחלות שאפתה אפילו שיש לה לחם אחר לאכול כל עוד והחלות החדשות חביבות יותר. 

מהם המקורות והנימוקים להלכות הפרשת חלה בשבת ויום טוב?

המקורות והנימוקים להלכות הפרשת חלה בשבת ויום טוב מבוססים על גזירת חכמים שאסרו להפריש תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב, כפי שמבואר בביצה (דף לו) וברמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ג הלכה י"ד), וכן נפסק בשו"ע (סימן שלט סעיף ד). האיסור נובע מכך שפעולה זו דומה להקדשה או לתיקון בשבת. עם זאת, הפוסקים דנו במצבי דחק, כגון שכחה להפריש חלה מערב שבת, והציעו פתרונות שונים. פתרון מרכזי הוא הפרשה על ידי קטן שהגיע לעונת נדרים (ילד בן 12 או בת 11), כפי שמבואר בהלכות תרומות ומעשרות (סי' שלא סע' לג) ובהלכות נדרים (סי' רלג), ונדון בהרחבה על ידי גדולי עולם כמו המהרי"ל דיסקין, המנחת יצחק, הגרש"ז אויערבך והגרח"ק. המחלוקת העיקרית נסובה סביב האם קטן יכול לשמש כשליח להפריש חלה של אחרים, וכן סביב היתר למסור לקטן לעשות איסור דרבנן במקום מצווה. מרן זיע"א בספרו הליכות עולם (ח"ד ע' רצז) נטה להקל רק במקרים של 'תלתא דרבנן'. הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף פסח (חלק ב ע' תפט) והאור לציון (חלק ב פרק טז הל' יא) הקלו במקום מצווה. בנוסף, השאילת יעב"ץ (סי' קלג) חידש שבמקום שאין לחם אחר, מותר להפריש חלה אף על ידי גדול בשבת. במקרה של בין השמשות (לפני צאת הכוכבים), מותר להפריש חלה גם על ידי אדם גדול, כפי שמבואר בשולחן ערוך (סי' רסא סע' א). הקטן המפריש לא יברך. בברכה חגי שושן ראש בית הוראה. לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*.

והרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ג הלכה י"ד) נתן שני טעמים לדבר בזה"ל אין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת. ע"כ. וכן פסק מרן השו"ע הלכות שבת (סימן שלט סעיף ד) שלא מפרישין תרומות ומעשרות בשבת. וע"ש משנ"ב ס"ק כה שה"ה שאין מפרישין חלה. וכן פסק מרן השו"ע הלכות יו"ט (סימן תקו סעיף ג) שעיסה שנלושה ברב יו"ט, אסור להפריש ממנה חלה בי"ט.

ולפי האמור עד כאן בפשטות מי ששכחה להפריש חלה איננה יכולה להפריש חלה בשבת, אלא שהפוסקים דנו האם עדיין יש מקום להתיר בשעת הדחק להפריש חלה ובפרט שזה במקום מצוה והפסד, וכפי שדנו הפוסקים בנידון מפורסם שקרה במאפיית מצות ששכחה להפריש חלה מן המצות וכבר התקדש חג ליל הסדר והרוכשים כבר רכשו את המצות והם צריכים לצאת ידי חובת כזית דאורייתא והדין הוא שאין יוצאים ידי חובה במצה שהיא טבל וכפי שפסק הרמב"ם הלכות חמץ ומצה (פ"ו ה' ז) ובפרט אם זה קרה בליל שבת. 

והנה הפתרון שדנו בכך הפוסקים הוא ע"פ המבואר בהלכות תרומות ומעשרות (סי' שלא סע' לג) שקטן שהגיע לעונת נדרים, אף על פי שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול, אם תרם תרומתו תרומה. ע"כ. ודין קטן שהגיע לעונת הנדרים מבואר דינו בהלכות נדרים (סי' רלג) שקטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה אף על פי שלא הביאו ב' שערות. ע"כ. ומקורו טהור מהגמרא נידה מה) שקטן בן יב שנה וקטנה בת יא שנה היא בגדר קטן המופלא לאיש (סמוך לגדר איש) ולכן חז"ל נתנו לו כוח שנדריו חלים והוא הדין הפרשת תרומות ומעשרות והפרשת חלה שחלים מדין נדר.

אלא שנחלקו גדולי עולם האם כל מה שנפסק בשו"ע שקטן בגיל יב' שנה שנדריו חלים ולכן גם מועיל הפרשת תרו"מ וחלה שעשה, האם זה דוקא בפירות ובצק שלו או גם של אחרים שימנו אותו שליח על כך שיפריש חלה בעיסה שלהם.

ומרן זיע"א בספרו חזו"ע תרומות ומעשרות (עמוד קנב) הביא שנחלקו בכך גדולי עולם והמהרי"ל דיסקין (הבוא בספר ציץ הקודש ח"א סי' יט) נקט שמועיל לתרום ע"י קטן בן יב' שנה, וכך עשה מעשה בערב פסח ששכחו להפריש חלה מהמצות. ואף שהרב ציץ הקודש חלק עליו והביא ראיה מהש"ס שלכאורה לא מועיל הפרשת חלה ע"י קטן בן יב שנה, מ"מ כבר השיב עליו הגאון הר צבי (ח"ב סי' א) ודחה ראיית הרב ציץ הקודש והסכים עם דברי המהרי"ל דיסקין. ושם הביא מרן זיע"א עוד גדולי עולם שנקטו שמועיל שליחות להפריש תרו"מ וחלה ע"י קטן בן יב' שנה. שכן נקט המנחת יצחק, והגרש"ז אויערבך, והגרח"ק בספרו דרך אמונה תרומות (פ"א ס"ק ז).

ולדינא נקט מרן זיע"א שם שהעיקר כמהרי"ל דיסקין שמועיל שליחות ע"י קטן בן יב שנה להפריש חלה גם בעיסה שאינו של הקטן אלא של אחרים (ודלא כמי שנקט שמועיל תרומת הקטן רק בעיסה שלו) ואע"פ שיש שנקטו דלא מועיל שליחות בהיות והפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן ספקו להקל. 

אך מה שיש לדון בהיתר זה של המהרי"ל דיסקין לומר לקטן בן יב' שנה להפריש חלה "ביו"ט", לכאורה  הרי איכא איסורא לומר ולתת לקטן לעבור איסור הפרשת חלה בשבת, והרי לא ספינן (נותנין) איסור לקטן, כמבואר בהלכות שבת (סימן שמג סעיף א) בבית יוסף שאף שדעת הרשב"א והר"ן שמותר לתת לקטן איסור דרבנן מ"מ דעת הרמב"ם שלהאכיל קטן בידיים, אסור אפילו "דברים שאסורים מדברי סופרים", וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. ובאמת שהמהרי"ל דיסקין הרגיש בדבר וכתב ליישב על פי התוס' (פסחים פ"ח בד"ה שה לבית) שבמקום שיש חינוך מצוה שרי להאכיל בידים איסור לקטן.

אך היתר זה שכתב המהרי"ל שבמקום מצוה ניתן למסור לקטן לעשות איסור הנה מרן זיע"א בספרו הליכות עולם (ח"ד ע' רצז), כתב בארוכה שנימוק זה שבמקום מצוה מותר לתת לקטן איסור דרבנן לא יצא מידי מחלוקת, וכתב להקל רק שיש האיסור הוא "בשלשה דרגות דרבנן", ניתן להקל על ידי קטן ונציין דבריו בקצרה.

שם הרב דן בטלטול סידור לצורך גדול במקום שאין עירוב ואיסור הטלטול הוא דרבנן בכרמלית (ולא ברשות הרבים), ושם הביא את הביאור הלכה שכתב בשם הגרעק"א שכל ההיתר לדעת הרשב"א לתת איסור דרבנן לקטן דוקא שזה לצורך הקטן ולא לצורך הגדול ולכן אין להקל אלא א"כ גם הקטן יצטרך ג"כ להתפלל בסידור.

אמנם כל זה לדעת הרשב"א שמותר לתת איסור דרבנן לקטן, אבל לדעת מרן השו"ע שפסק כהרמב"ם אין היתר לתת לקטן, אך הנה הפמ"ג (במש"ז שם ס"ק ו), כתב שמותר לומר לתינוק להביא סידור וחומש לביהכ"נ, כשאין עירוב, ואע"פ שמבואר בשו"ע (סי' שמג) שאסור למספי ליה בידים אפילו איסור דרבנן, "אפשר שלצורך מצוה יש להתיר", כשם שמותר שבות דשבות ע"י עכו"ם במקום מצוה, ואע"ג דלא דמי זה לזה. וצ"ע. ע"כ. ודברי הפמ"ג מבוססים על דברי הט"ז שם. אך החתם סופר בליקוטיו (סי' יג) כתב, שאף הט"ז לא התיר אלא במקום שהקטן עצמו נכנס לביהכ"נ להתפלל, אבל זולת זה חלילה להתיר. 

בנוסף הגאון הרי"מ מגור בתשובותיו (חאו"ח סי' ג) כתב, שרק בהוצאה שהאיסור הוא על דעת להוציא וקטן שאין לו מחשבה (חולין יג.), אין בהוצאתו שום איסור תורה, שהרי אף בגדול אם הוציא בלא מחשבה על דעת להניח ברשות הרבים פטור, וקטן שאין לו מחשבה לעולם פטור, דהוה ליה כמתעסק בעלמא, וא"כ הו"ל כתרי דרבנן, כרמלית, והעדר מחשבה, ומכיון שלעולם אי אפשר שיבוא לידי איסור תורה, יש בזה עכ"פ לימוד זכות על הנוהגים להקל בזה. ע"כ. 

ובשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' סב) כתב, שמדברי הרמב"ם ומרן השו"ע שכתבו "וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים שהם משום שבות", נראה שמשום הרגל עבירה הוא, וכמו שאמרו בשבת (קלט.) דילמא אתי למיסרך, ולכן לפי מה דקיימא לן כדעת הפוסקים שבאקראי לא שייך הטעם דאתי למיסרך, אין מקום לאסור למספי לקטן איסור שבות בידים, אפילו לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע. 

ועוד בעיקר האיסור למספי לקטן איסור תורה בידים, דעת הנודע ביהודה (קמא חאה"ע סי' עה, ותנינא חאו"ח סי' א) שיש מקום לומר שאינו אסור אלא רק מדרבנן, וא"כ בכרמלית הוי תרי דרבנן. ואע"פ שבשו"ת בית אפרים, הנ"ל, חולק על הנודע ביהודה בזה. ע"ש. מכל מקום הפרי מגדים (מש"ז סי' שמג סק"א), ס"ל בדעת הטור שדוקא שרצים ודם וטומאה אסור מן התורה למספי לקטן, אבל שאר איסורים מדרבנן. 

ויש לצרף לזה סברת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם לעירובין (לג.), שהוצאה מרה"י לרה"י דרך רה"ר אסורה רק מדרבנן, "ונמצא שיש כאן תלתא דרבנן", ולכן נראה שאין למחות בידי הנוהגים להקל להוציא לבית הכנסת על ידי קטן סידור וחומש, כשנפסק העירוב וכיו"ב, ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד.  

עד כאן דברי הליכות עולם ומבואר בדברי מרן זיע"א שלא היקל לתת לקטן איסור דרבנן אפ' במקום מצוה אלא רק שיש תלת דרבנן וכפי שכתב שם א. טלטול במקום שאין עירוב שזה כרמלית, או הוצאה מרה"ר דרך רשות היחיד לרה"ר. ב. כל איסור ספיה לקטן אינו אלא מדרבנן. ג. בהוצאה, שמהתורה צריך מחשבה לכך, וקטן אין לו מחשבה איסור הוצאה על ידו הוי מדרבנן. 

ולפי זה בנידון שאלתנו לתת לקטן בן יב' שנה להפריש חלה אפילו שכל האיסור הוא רק דרבנן ובמקום מצוה עונג שבת אין להקל כיון שיש כאן רק תרי דרבנן א. הפרשת חלה. ב. וספייה לקטן.

וראיתי שמרן הראש"ל הרב יצחק יוסף כבר הרגיש בכך בספרו ילקוט יוסף פסח (חלק ב ע' תפט והלאה) שם דן בדין האמור במאפייה ששכחה להפריש הפרשת חלה מִמָצוֹת, שלדעת מרן זיע"א בהליכות עולם אין להקל דלא הוי אלא רק תרי דרבנן, ובכל זאת כתב שיש להקל בצירוף הפמ"ג שהמקום מצוה מותר למיספי לקטן, והסתמך שם על האור לציון חלק ב (פרק טז הל' יא) שכן העלה להקל על ידי קטן מופלא לאיש להפריש חלה באשה ששכחה להפריש בערב שבת.

ולענ"ד נראה עוד מקום להקל בכך על פי מה שכתב בחזו"ע תרומות ומעשרות (ע' קנג) בשם השאילת היעב"ץ בתשובה (סי' קלג) שכתב לחדש שבמקום שאין לחם אחר מותר אפילו על ידי גדול להפריש חלה בשבת וכל מה שנפסק שלא מפרישין חלה זה שיש לו לחם אחר. עד כאן. ואף שנראה מרוב האחרונים שלא נקטו כן, מ"מ הרי ידוע הוא הכלל שכתב מרן הבית יוסף (סי' רסט) בדין טעימת כוס הקידוש שלא במקום סעודה שבכל מקום שיש מחלוקת אם מותר לגדולים לעשות כן ניתן לתת לקטנים לטעום מכוס הקידוש ע"ש. ומרן זיע"א נקט בכמה מקומות יסוד זה (ע' חזו"ע שבת ח"ב ע' ז). וא"כ ה"ה כאן שדעת השאילת היעב"ץ שניתן להפריש חלה אפ' על ידי אדם גדול עכ"פ אנחנו יכולים לסמוך על הפוסקים שהקלו על ידי קטן בן יב' שנה שיפריש את החלה.

ומ"מ כתבנו שהקטן מפריש לא יברך כיון שיש דעות שקטן אפ' בן יב' שנה אינו ליכול להפריש חלה לאחרים.

ומה שכתבנו שבין השמשות ניתן להפריש אפ' על ידי אדם גדול כן מבואר בשולחן ערוך (סי' רסא סע' א) ובמשנ"ב שם (ס"ק ד). ובחזו"ע שבת חלק  א (ע' רעז).

בברכה חגי שושן ראש בית הוראה.

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*