שאלה: אשה שנתקפה בחרדה מה דינה לעניין טהרה האם צריכה לבדוק עצמה?

אודות השאלה בדין נשים שנתקפו בבהלת פחד וחרדה, בזמן מלחמה (מלחמת חרבות) מחמת אזעקות וריצה למרחב המוגן או מחשש לחדירת מחבלים, מה דינם לעניין טהרה כשראו דם בבדיקה או בכתם, והאם יש חיוב לבדוק את עצמן לאחר הפוגת הפחד.

תשובה: ואם לא ראתה דם כלל ולא הרגישה איננה צריכה לבדוק בעד הבדוק שמא ראתה דם.

כשהאישה מיד לאחר הפחד שאחזה ראתה דם, כפי שרגילה לראות בשעת וסתה בשפע ובהרגשה, טמאה כדין אשה שהגיע עונת וסתה לראות וראתה.

ואם לא ראתה דם בשפע אלא כתם או כמה כתמים, דינה ככל אשה שראתה כתמים בזמן שהיא טהורה, שטמאה רק אם יש בהם שיעור כגריס ועוד, וראתה על דבר המקבל טומאה.

ואם לא ראתה דם כלל ולא הרגישה איננה צריכה לבדוק בעד הבדוק שמא ראתה דם.

אמנם יש מחמירים וסוברים שככל וראתה דם אפילו טיפה ואפילו על דבר שאינו מקבל טומאה, היא טמאה כדין ראיית דם בהרגשה, ולא עוד שמחייבים את האישה לבדוק בעד הבדוק אחרי שעבר הפחד שלא ראתה דם. ויש הסוברים שלכל הפחות בעלה ישאלה אם לא הרגישה בראיית דם.

ומי שמחמירה כדעת המחמירים שאם ראתה דם כל שהוא שהיא טמאה, תיזהר שלא לברך בשעת הטבילה מחמת המחלוקת, שספק ברכות להקל.

מקורות:

בראשית יש לציין כי רבו הדעות בזה ונציין בקצרה את עיקר השיטות, צירפנו תשובת תלמיד חכם אחד בקובץ יתד המאיר (גליון 177 טבת תשע”ז סי’ עב) שהביא את כל המקורות בהרחבה וכל הרוצה יעיין שם.

עיקרי הדברים מבוססים על פי המשנה נדה (לט.) בשם רבי מאיר. ובגמרא נדה (עא.) אמרו, פחדא מצמת צמית ביעתותא מרפיא, כלומר פחד וחרדה הנמשכים לזמן מסויים גורמת לסילוק דמים, אבל בהלה הבאה בפתע פתאום מרפה את הגוף וגורמת לראות דם. ומרן השו”ע (סימן קפד סע’ ח) הביא רק את הדין של פחד מתמשך שהאשה מסולקת דמים שכתב, היתה נחבית במחבא מפני פחד, והגיע שעת וסתה, אינה חוששת לו. עד כאן.

אמנם את הדין של ביעתותא, דהיינו פחד ובהלה הבאים פתאום גורמים לפעולה הפוכה שמביאה את הדם לא הביאה בשולחנו הטהור. ובמאירי (נדה ט. עמוד לג) הביא גם כן מה שאמרו פחדא צמית ביעתותא מרפיא, וכתב, שטבע הפחד לסלק הדמים, אבל הבהלה שבאה פתאום מרפה, כדכתיב ותתחלחל המלכה מאד, ודרשו בה שפירסה נדה, “אבל אין כל הדעות שולטים להכריע ולהבחין בין פחד לבהלה”. ע”כ.

ולדינא נחלקו הפוסקים באשה שאירע לה פחד פתאום אם צריכה בדיקה להתירה לבעלה דעת החת”ס בתשובה חיו”ד (סי’ קסג הובאו דבריו בפת”ש סי’ קפה ס”ק טו, וסי’ קפז ס”ק מד) שאינה צריכה בדיקה וזה לשונו, הפחד פתאום מרפיה ומתחלחל לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה, ואיננו כשאר מקריים שחוששים שמא ראתה טיפת דם כחרדל או שמא הרגישה ולאו אדעתה וכדומה, “כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה” כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה, ואם לשעתה לא הרגישה “תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל”. ע”כ. מדברי החת”ס עולה שהפחד אין בטבעו להביא דם רק באותו רגע ממש, וככל שלא ראתה לא חוששים אחר כך.

וכדברי החת”ס כן נקט לדינא בשו”ת משיב דבר ח”ב (סי’ לב), וכן הסכים עם דברי החת”ס בשו”ת משנה הלכות (חלק טז סימן מ) ודחה את ראיות החולקים על החת”ס. ומדברי מרן הגר”ע יוסף זיע”א בשו”ת יביע אומר (חלק ד חיו”ד סי’ י אות ג) נראה שמצדד כדברי החת”ס.

אבל צריך לציין שהרבה גדולי עולם חלקו על החת”ס, ובראשם, הגר”ש קלוגר בשו”ת קנאת סופרים בהשמטות לשיורי טהרה (סי’ כח) וכן בשו”ת עמק שאלה (סי’ כח) שכתבו שצריכה בדיקה משום שיש לחשוש שמחמת הבהלה ראתה טיפת דם בלא הרגשה. ולשיטתם כל שכן אם ראתה טיפת דם שהיא טמאה. ובשו”ת תפארת שמואל (ברודסקי חיו”ד סי’ כח) כתב שדברי החת”ס היא סברת הכרס ולא מצאנו מקור בזה בש”ס לחלק בבהלה בין דם שבשפע למעט, והעיקר כדברי הגרש”ק. ואף תלמידו המובהק של החת”ס, המהר”ם שיק (ריש חיו”ד) במכתב שכתב לחתנו ובסי’ קע”ד, כתב שצריכה לעשות בדיקה מיד לאחר הבהלה. וכן כתב בשו”ת מהר”י אסאד (סימן קצ”ב) כתבו דבכל פעם שיש לה ביעתותא יש לחוש שיצא דם אמנם אם לא בדקה טהורה.

ואף לדעת החתם סופר שאינה צריכה בדיקה משום דסמכינן על זה שלא הרגישה, כתב בספר סוגה בשושנים (סי’ ג סע’ סו) שאם אירע לה דבר מעין זה אסור לבעלה לבוא עליה עד שישאלנה אם הרגישה שכיון שטבע הבהלה להביא דם יש לחשוש לכך עד שיתברר שלא הרגישה כלל. וכן העלה רבה של מודיעין הרב אליהו אלחרר בתשובה שהתפרסמה בקובץ אסיא (פב סי’ ע’ מט).

ולהלכה העלנו להקל כדעת החת”ס כיון שכל הדין של חשש לראייה בחרדה ובהלה זה מדין וסתות שהם מדרבנן וספק דרבנן לקולא וכפי שכתב המגן אברהם (חאו”ח סי’ ג ס”ק יד) לעניין בעיתותא, והובא בטהרת הבית (חלק א’ ע’ רפז ד”ה ונשאל הנודע ביהודה). וכן העלו עוד כמה אחרוני זמנינו כדברי החת”ס וכפי שצויין בקובץ יתד המאיר הנ”ל.