שאלה: האם דין יחוד נאמר בכל הגיל
וגם אדם זקן מאד צריך להקפיד על הלכות יחוד, או שאולי נאמר שכאשר אדם זקן מאד שלכאורה כבר פסקה תאוותו, אין הוא חושב על תאווה זו, ולכן אין לאסור עליו להתייחד עם אישה, וכ”ש במקום שצריך שיטפלו בו שנקל לו בהלכות יחוד:
תשובה: הלכות יחוד נאמרו בכל גיל
גם באדם זקן מאד, על אף שידוע לו שפסקה תאוותו מחמת זקנותו. יש לציין שלא כתבנו מה הדין בזקן שפסקה תאוותו מחמת מחלה או שהזקן נפל למשכב, ואי”ה נכתוב במקום אחר.
מקורות וביאור ההלכה:
הסתכלות זו שהלכות יחוד הם מתי שהאדם הוא צעיר ונמצא במצב בריא בגופו אינה נכונה כלל וכמו שנבאר.
בספר ים של שלמה על קידושין (בפ”ד ס’ כא’) הביא דברי הירושלמי בשבת (פ”א), מה שכתבה הגמרא בעניין זה, ותורף דברי הגמרא הוא, שחסיד אחד פירש דברי חז”ל במה שאמרו אל תאמן בעצמך הכוונה דווקא לגיל צעיר אך מתי שאדם מתבגר ולעת זקנותו אדם יכול להאמין בעצמו שהרי כבר יצר התאווה יורד, ומסופר שם שתפיסה זו הביאה אותו להיכשל בעבירה, ומשם למד הים של שלמה, שאין גבול לגיל בהלכות יחוד, ודבריו הובאו בפוסקי זמנינו, והוסיפו עוד שכן יש לדייק מדברי השולחן ערוך בהלכות יחוד (אבן העזר ס’ כב’) שלא חילק בגיל של האיש בהלכות יחוד ולכן פסקו שיש לאסור יחוד גם בגיל הזיקנה.
גם באגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן סה) כתב לאסור בכל גיל להתייחד עם אישה, וכתב בטעם הדבר שהגם שאדם זקן יורד החשק והתאווה, אין לדעת מה יעורר אצלו תאווה זו, וכמאמר הכתוב “אין אפוטרופוס לעריות” ואדרבה אפשר שאדם שנמצא בסיטואציה של מצב אסור, מתגבר חישקו ותאוותו וכמו שידוע שאדם נמצא במקרה של מצב אסור יותר מתגבר החשק וכלשון הכתוב “מים גנובים ימתקו”, כלומר שמים שהם גנובים הם יותר טעימים.
לראייה זו שאפשר שאדם יגבר תאוותו גם לעת זיקנותו הביא האגרות משה ראיה מהגמרא קידושין (דף פא עמוד ב’), ששם מסופר מעשה על רבי חייא בר אשי שכל פעם שהיה נופל על פניו היה מתפלל שהקב”ה יצילו מהיצר של התאווה, ואשתו ששמע זאת אמרה לעצמה, מדוע הוא מתפלל על זה, הרי כבר כמה שנים שהוא פורש ממני וא”כ וודאי שאין לו תאווה זו, ויום אחד רצתה אשתו לנסות את בעלה, הלכה וקישטה את עצמה ועמדה לפניו במקום שהוא לומד , וכשראה את אשתו לא זיהה שזו אשתו ושאלה מי את, אמרה לו אני אותה אישה הידועה בעיר למעשה זנות . ורבי חייא בר אשי גדל יצרו באותו שעה ותבעה למעשה עבירה, וכשהגיע הבית הצטער מאד שנכשל בזה, עד שביקש לשבת בתוך התנור בביתו, ועד שאשתו לא הוכיחה לו שהיא הייתה האישה שהיה עימה על פי סימנים שהביא לו לא נרגע רבי חייא בר אשי.
ומוכיח האגרות משה ממעשה זה שאין לדעת מתי יגבר תאוות איש, וגם לעת זיקנה שפוסקת התאווה אדם צריך לשמור את עצמו, שהרי מבואר שרבי חייא בר אשי לא היה לו תאווה כמה שנים, שהרי אם היה לו מדוע אשתו אמרה שהוא פורש ממנה כבר כמה שנים, הרי היה חייב לקיים יחסי אישות עם אשתו, משום מצוות עונה, ואיך נאמר על איש קדוש זה שפרש על אף שהיה תאוותו עמו, אלא מוכח שרבי חייא פסקה תאוותו בזקן, ואעפ”כ מבואר שהתעוררה תאוותו מחמת איזה מקרה, לומדים מפה שאין אדם יכול להאמין בעצמו הגם שהוא זקן, וודאי שבמקום שיש סיטואציה של איסור אנחנו לא אומרים שאדם יותר יזהר, אלא אדרבה היצר גובר במקרים אלו, וכמו שכבר כתבנו שבמקום עבירה יש יותר חשק ותאווה שהרי “מים גנובים ימתקו”.
ויש להוסיף שהיום שיש תרופות שיכולים לסייע לתפקוד זה, וודאי שאין לתלות במיעוט החשק התרת איסור יחוד, ואדם צריך ליזהר לשמור הלכות אלו בכל גיל.
