שאלה: האם מועיל קינוח הפה באכילת הגזר אחר מאכלי חלב כדי לאכול מאכלי בשר
שאול נשאלתי בקו בית הוראה, מי שאכל מאכלי חלב ורוצה לאכול מאכלי בשר שפסק מרן השו”ע בהלכות בשר בחלב (סימן פט סעיף ב), שצריך לרחוץ ידיו, וצריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקימחא, ותמרי, וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכים. ואחר מכן יקנח פיו במים או ביין. ע”כ.
והשואל שואל האם אכילת גזר נחשבת כירק שלא מועיל בו קינוח או דינו כפרי שמועיל בו קינוח.
תשובה: מועיל קינוח הפה באכילת גזר
וה”ה בשאר פירות ולא רק, אלא גם ירקות כמו מלפפון ועגבנייה וכיו”ב, מלבד ירקות עלים כמו חסה וכרוב וכיו”ב שלא מועיל לקינוח.
מקורות:
הנה מקור הדין בגמרא מסכת חולין (קה.) שם הגמ’ מעלה שמותר לאכול מאכלים בשרים אחרי מאכלי גבינה ובתנאי שיקנח פיו (מלבד רחיצת ידים והדחת הפה לאחר הקינוח) ובגמרא שם נחלקו האמוראים במה מועיל לעשות קינוח הפה ולהלכה פוסקת הגמרא שבכל דבר מועיל קינוח, חוץ מקמח, תמרים, וירקות.
ובגמ’ מבואר שקמח ותמרים אי אפשר לקנח בהם משום שהם נדבקים בפה ונשארים בתוך הפה עם שאריות של גבינה, ובירקות הטעם שלא מועיל בהם קינוח מסביר רש”י שם (בד”ה קמחא תמרי וירקא) שהן רכין. וכ”כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב טו אות כח) קנוח הפה הוא בפת או בכל דבר חוץ מהקמחים והתמרים, והירקות שהן רכין. ונראה כוונתם כיון שהירקות רכים, הם לא מקנחים את שאריות הגבינה, ולפ”ז גזר שהוא קשה לכא’ כן מועיל בו קינוח, ובאמת שכבר כתבו האחרונים שדוקא תמרים לא מועיל קינוח, אבל שאר פירות מועיל לקינוח, וכמו שכתב בכנסת הגדולה (אות כח) ובפרי מגדים (שפ”ד), ובברכי יוסף (שיו”ב אות טו”ב), ובפרי תואר (אות ו’), ובזבחי צדק (אות כג). ע”ש. אף שיש חולקים בדבר מ”מ רוב האחרונים נקטו שכן מועיל וכ”כ הכף החיים (ס”ק מא), וכ”כ מחברי זמנינו.
אך עדיין י”ל שרק פירות כפי שנקראים בגדרי פרי מועיל בהם קינוח, אבל לא בגזר שהוא ממשפחת הירקות אולי לא מועיל בהם קינוח, אלא ראיתי שעוד טעם כתבו הראשונים שלא מועיל אכילת ירקות בחידושי הרא”ה שכתב וירקא משום דרכיך טפי ומיפרך. פי’, מתפרך בפה ואינו מקנח הפה והחך. ע”כ. וכעין זה כתב הר”ן (על הרי”ף לז:) וירקא משום דרכיך טפי ומפריך, כלומר מתפרך בפה ואינו מקנח הפה והחיך. ע”כ. ולפ”ז י”ל שגזר שהוא קשה כן ולא מתפרך כן מועיל בו קינוח, או שמא כיון שהוא מתפרך לא מועיל בו קינוח, רק שעדיין צריך להבין כי לשון חז”ל בש”ס רכיך לא מתיישב בגזר שהוא קשה.
אבל האמת יורה דרכו כי כל מה שלא מועיל קינוח זה רק בירקות עלים, וכמ”ש להדיא בספר איסור והיתר הארוך (שער מ סימן ח) וזה לשונו; וכל דבר ראוי לקנח בו חוץ מן “עשבים” ותמרים וקמחים. וסימן יצא עת”ק (עשבים תמרים קמח) מפיכם. דהירקות רכיכין הן. ותמרים וקמחים נדבקים בחיך ואינם מקנחי’ יפה. עכ”ל. ומבואר דס”ל שרק בירקות כעין עלים לא מועיל בהם קינוח כיון שהם רכים וכנראה לא נתפס בהם שאריות של הגבינה והם נשארים בפה, והעתיקו להלכה הרב בעל התיו”ט בספרו תורת האשם (כלל עו-עז דין א – ב).
ולפ”ז יוצא שרק ירקות כחסה ושאר עלים ירוקים לא מועיל בהם קינוח, אבל שאר פירות האדמה המכונים בלשוננו ירקות יכולים לעשות בהם קינוח. וראיתי לעוד אחרוני זמנינו שהביאו ראייה מהמשנה בברכות (פרק ו’ משנה א) דאיכא פירות האדמה, ואיכא ירקות, ופירות האדמה הם בכלל הירקות שקרויים בלשוננו, וירקות השדה הם העשבים, וכן הוא בגמ’ מסכ’ ברכות (לה.) שרבי יהודה סובר שעל הירקות מברך בורא מיני דשאים. ומוכח שירקות הם שם כולל של סוגי עלים, וכ”כ הראשונים שם, ע’ בשיטה מקובצת (ברכות לה.) שעל הירקות אומר בורא פרי האדמה. ירקות כגון כרוב ותרדין וחסה וכיוצא בהן”. ע”כ.
מן האמור יוצא שכל הדין שלא מועיל קינוח בירקות היינו ירקות עלים שהם חסה כרוב, אבל ירקות שהם כפרי כמו המלפפון, העגבנייה, וה”ה גזר מועיל בהם קינוח.
וכל זה דלא כמ”ש בשו”ת אור לציון ח”ה (חיו”ד פי”ט ס”ז בביאורים) שכתב בזה הלשון, והנה מבואר בשו”ע שם שאפשר לקנח בכל דבר חוץ מקמח ותמרים וירקות, וירקות פירושו כל סוגי הירקות וכגון עגבניה ומלפפון, “ולאו דוקא ירקות עלים”, אף שאין אנו יודעים להבדיל מה בין עגבניה לאפרסק לענין התדבקותם בחניכיים. ע”כ.
הנה לא שת לבו לדברי האיסור והיתר שהוא ראשון, שכתב להדיא שרק ירקות עלים לא מהני בהם קינוח, ולא שאר ירקות, וכן ראיתי שהעיר עליו בשו”ת גם אני אודך (חלק לו סי’ יט) הרב משה חליוה שמוכח מדברי האיסור והיתר דלא כדברי האור לציון, ומסתבר שאילו היה רואה את דברי האיסור והיתר היה חוזר בו. וכל היד המרבה חיפוש אחר חיפוש יראה שכל חכמי דורינו נקטו בפשיטות כדברי האיסור והיתר ודלא כדברי האור לציון.
