שאלה: האם מותר לאדם לשמש מטתו בימים אלו, ימי מלחמה, שצה"ל תוקף בעזה, וטילים נופלים על מקומות רבים בארץ ישראל.
תשובה: נראה שדעת רוב הפוסקים להקל לשמש מטתו בזמן מלחמה, ובפרט אם המלחמה נמשכת זמן רב. והרוצה להחמיר במקום שאין חשש שיבוא לידי מכשול, תבוא עליו ברכה.
כתוב בגמ' (תענית י"א ע"א): אמר ריש לקיש, אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". תנא, חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.
ובשו"ע (או"ח סי' ר"מ סעי' י"ב) כתוב, אסור לשמש מטתו בשני רעבון, פרט למי שאין לו בנים. וברמ"א (שם) הוסיף, והוא הדין בשאר צרות שהם כרעבון.
הלכה זו הובאה גם בשו"ע (או"ח סי' תקע"ד סעי' ד'), ושם נפסק, דמלבד ההיתר לשמש למי שאין לו בנים, מותר לשמש גם בליל טבילה.
במ"ב (סי' ר"מ ס"ק מ"ז) כתב, שבכלל מי שאין לו בנים, שנתבאר בשו"ע שמותר לשמש, נכלל גם מי שלא קיים עדיין פריה ורביה, דהיינו שאין לו בן ובת. עוד כתב המ"ב (סי' תקע"ד ס"ק י"ב), דמי שיש לו בנים מחללי שבת, וכונתו רק כדי שיוליד בנים כשרים, מסתבר דדינו כמי שאין לו בנים.
עוד כתב המ"ב (סי' ר"מ ס"ק מ"ו) להקל למי שיצרו מתגבר עליו, ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע.
והנה, מפשטות דברי הרמ"א, שכתב שדין שאר צרות כרעבון, נראה דהאיסור הוא גם בשעת מלחמה. אבל בשיירי כנסת הגדולה (סי' ר"מ בהגהות הטור אות ה') כתב, שאין איסור בכל הצרות, אלא דוקא צרות דומיא דרעב, כגון על הירקון, על השדפון ועל החסיל והארבה, אבל בצרות אחרות דלא דמי לרעבון, לא נאסר תשמיש.
עוד כתב השיירי כנסת הגדולה (שם) דאיסור התשמיש בשאר צרות, שמקורו בירושלמי, אינו איסור, אלא מידת חסידות, עיי"ש.
דברי השיירי כנה"ג הובאו בשעה"צ (סי' תקע"ד ס"ק ח'). אמנם שם משמע, שהשעה"צ נקט כדברי השיירי כנה"ג רק כסניף להתיר תשמיש בליל טבילה, כדעת השו"ע, ודלא כמג"א שהחמיר גם בליל טבילה.
הכף החיים (סי' ר"מ אות פ"ה) הביא את דברי השכנה"ג, והוסיף שבעולת תמיד (שם אות ו') כתב שכונת הרמ"א, שכתב הוא הדין בשאר צרות שהם כרעבון, הוא לכל הצרות המבוארות בסי' תקע"ו. ושכן כתב הבית דוד (סי' צ"ה) בדעת הרמ"א. ובסי' תקע"ו סעי' א' מצינו בכלל הצרות שנמנו שם, עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל.
מכל מקום, הכף החיים סיים בדברי השכנה"ג שכתב, שבשאר צרות שלא מצינו איסורו בתלמוד דידן, אף על פי שנמצא כן בירושלמי, אנחנו סומכים על תלמוד דידן. והוסיף שכן פסק הרב בית דוד (שם). ונראה שכך מכריע הכף החיים להלכה.
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' כ"א) נשאל על איסור תשמיש בימי מלחמת יו"כ. ולאחר אריכות דברים מסיק וז"ל, דאין לאסור תשמיש בימי מלחמה, ומסתבר שאין בזה גם משום מידת חסידות, ובפרט אצל אנשים צעירים, ואפילו כשכבר קיימו פו"ר, ואפילו שלא בליל טבילה, עכ"ל.
בחשוקי חמד (נדרים פ"א ע"ב) נשאל הגר"י זילברשטיין בחודש תמוז תשע"ד לאחר שנורו טילים על ישראל, והתחילה מלחמה בתוך עזה, האם יש איסור תשמיש. ולאחר שהאריך בטעמי האיסור, העלה להלכה, שאין לאסור, כיון שאין זה צרת הכלל ממש, אלא שכל ישראל מצטערים בצער אחיהם, ובפרט לפי מה שכתבו חלק מהפוסקים שלא גזרו אלא על רעבון ממש.
בדרכי טהרה השלם (פכ"ג סעי' י"ח) פסק הגר"מ אליהו, שאין לאדם לשמש מטתו בזמן שהציבור שרוי בצער, כגון מלחמה. אבל בהערה שם הובא שהגר"מ אליהו השיב, שבמקרה של מתקפת טילים על דרום הארץ או צפון הארץ, אין איסור תשמיש, כי זה לא כלל העם.
ויש לדון, מה תהיה דעתם של הגר"י זילברשטיין והגר"מ אליהו במלחמה הנערכת בימים אלו, שהטילים מגיעים מהדרום עד לגוש דן וירושלים. ויש חשש ממשי שתיפתח זירה נוספת בצפון הארץ, ונמצא שהצרה כוללת את כל העם.
בספר בירור הלכה (תניינא או"ח סי' תקע"ד) כתב, שבחודש שבט תשנ"א [מלחמת המפרץ] הורה אביו הגאון ר' בנימין זילבר ועוד גדולים להיתר. ויש מי שאמר שבני תורה ראוי להם לפרוש.
ועי' בשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' ס"ב) שדן בנידון דידן לענין מלחמת העולם הראשונה, והעלה להקל במקום שיש חשש שיבוא לידי מכשול, ואם ירצה להחמיר יש חשש שיצא שכרו בהפסדו. ולכן לא שמענו אפילו מת"ח שינהגו בחומרא זו, אם לא יחידי סגולה. אמנם יעו"ש שהנידון היה לאחר שלוש שנות מלחמה. וכן כתב להתיר בנימוקי או"ח (סי' תקע"ד ס"ק ב') בזמן מלחמת העולם הראשונה שנמשכה כמה שנים. וגם מדבריו נראה שההיתר הוא שיש חשש מכשול, כיון שהדבר נמשך כמה שנים. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (ח"ב סי' ר"ד).
העולה לדינא, מי שעדיין לא קיים פריה ורביה [דהיינו שאין לו בן ובת], וכן בליל טבילה, וכן החושש שיבוא לידי השחתת זרע, מותר להם לשמש מיטתם, ואין מקום להחמיר. ולשאר כל אדם, נראה שדעת רוב הפוסקים להקל, ובפרט אם המלחמה נמשכת זמן רב. והרוצה להחמיר במקום שאין חשש שיבוא לידי מכשול, תבוא עליו ברכה.
