ב”ה

הוראה לשואל/ת להתיר איסור קל בכדי שלא לעבור איסור חמור יותר או בכדי לקרבם לתורה .

שאלות שנשאלו בבית ההוראה – שערי הלכה ומשפט ועוד.
א. אשה גרושה ששואלת אם יש עניין לטבול כשרוצה לקיים יחסים עם מי שייתכן ותינשא אליו לדבריה רב אחד השיב לה שאין הבדל אם היא תטבול או לא תטבול.

ב. זוג שחיים יחד ללא נישואין אם יש להורות להם לשמור על טהרת המשפחה.

ג. אשה רווקה מעוברת שבאה לטבול אם לאפשר לה לטבול.

ד. אשה שחייה עם בן מיעוטים אם הבלנית תאפשר לה לטבול.

ה. אם יש היתר לגעת באשה גרושה כשטבלה – במהלך הפגישות לשם נישואין.

הקדמה
א. פשטות הוראת מגדולי הפוסקים – שלא להתיר איסור דרבנן קל בכדי שלא יעבור איסור חמור.

שו”ת יהודה יעלה אסאד (חאה”ע סי’ קמ) שנשאל בכהן שחשקה נפשו באשה חלוצה, והם מאיימים על בית הדין שאם לא יתירו להם להנשא, ימירו דתם, האם אפשר להתיר להם בצירוף דעת האומרים שהכהנים בזה”ז שאין להם כתב יחוס אינם כהנים ודאי, ואיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן, והשיב, תמיהני עליו, שהרי הכנסת יחזקאל השיג בתוקף על סברא זו, שחלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה וכו’. ועוד שאיך יעלה על הדעת להתיר בזה כדי שלא ימירו דתם ויעברו על כל התורה כולה, שא”כ בכל איסורי דרבנן יאיימו כן קלי הדעת הרוצים למלאות תאותם, והרי כל האיסורים דרבנן אינם אלא לסייג על מ”ש בתורה, ואיך יעלה על לבנו מחשבת פיגול כזאת להתיר איסור דרבנן להשביע רצונם. וגדולה מזו קי”ל (ביו”ד סי’ שלד ס”א) שצריך לנדות למי שחייב נידוי אפילו אם יש לחוש שע”י כך יצא לתרבות רעה (פסקי מהרא”י סי’ קלא, והוכיח כן ממ”ש בקידושין (עב.) דאקפי פירא דכוורי בשבתא ואזלו וצדו להו בשבתא, ושמתינהו רבי אחי בר יאשיה, ואשתמוד). עכת”ד.

שו”ת פרי השדה ח”א (סי’ קי) מי שרוצה לישא אשה, שהיא באיסור שניות לעריות, מדרבנן, אם מותר לסדר להם קידושין כדי שלא יפרצו יותר, והשיב, שחלילה להתיר בזה, ומי ירים ראש נגד גזרת חז”ל ולא יחוש פן יכוה בגחלתם, אפילו בשאר איסור דרבנן, וכ”ש באיסור ערוה מדרבנן, אשר עשו בזה גדר וסייג, כדאיתא ביבמות (כא.) דאי לאו שניות פגע בערוה גופא. ואין אחריות עלינו מה שידורו יחדיו אח”כ בלי קידושין, והלעיטהו לרשע וימות. ע”כ. והניף ידו שנית בשו”ת פרי השדה ח”ד (סי’ יג) גבי טבילת נדה ביום שמיני במקום שאין אונס , שהיא מאיימת שאם לא יתנו לה לטבול ביום, לא תטבול כלל, וכתב, שבכל איסורים דרבנן אין להתיר מטעם שמא יפרצו יותר. וכמ”ש מהר”י אסאד (הנ”ל). ע”ש.

שו”ת אגרות משה (חיו”ד סי’ נב) כתב, שבודאי אין להתיר שום איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים חמורים דאורייתא, ואפי’ ישתמדו אין לנו לחוש לזה. וכמדומני שהחת”ס הביא ראיה לזה מקידושין (עב), דרבי כי ניחא נפשיה אמר בירתא דסטיה איכא בבבל, היום סרו מאחרי ה’. דאקפי פירא דכוורי בשבתא ואזלו וצדו בשבתא. (שהציף הביבר דגים הרבה והלכו וצדו בשבת. רש”י.). ושמתינהו ר’ אחי בר יאשיה ואשתמוד. שהכוונה בזה להורות שאין לנו לחוש מלאסור איסור דרבנן, דצידה זו לא היתה אסורה מה”ת כיון שהציפם הנהר ליבשה, אף על פי שהשתמדו ע”י זה. ודין זה פשוט וברור.

ע”פ דברי הפוסקים הנ”ל כתב מרן הגר”ע יוסף בספרו הליכות עולם ח”ה (ע’ קמה) במה שנשאל מידידו הרה”ג ברוך בן חיים נר”ו בהיותו משמש בתור רב בעיר סליסבורי, בדרום אפריקה, (כיום, הוא הרב הראשי ואב”ד לק”ק שערי ציון, בברוקלין ניו יורק). בדבר עיר שאין בה מקוה כשר, ויש שם בריכת שחיה, שהיא שאובה כולה, אם מוטב להתיר ליחידים השואלים עבור נשותיהם נדות, לטבול בבריכה, ממה שלא לטבול כלל, ואחר שהודעתיו מש”כ לעיל, אמרתי כי אע”ג דנקטינן דשאובה כולה מדרבנן, (ושלא כהרמ”א בהגה סי’ רא ס”ג דס”ל דשאובה כולה פסולה מדאורייתא), מכל מקום אין הרב יכול להתיר לטבול בשאובין, חלילה להתיר אפילו להוראת שעה, טבילה בבריכת שחיה, שהמים שאובים, אע”פ שלהלכה אין האיסור בזה אלא מדרבנן. ועוד שי”ל שמא בעתיד יהרהרו בתשובה ויעשו מקוה טהרה כדת, ואם נתיר להם טבילה בבריכת שחיה, יתעצלו ולא יקימו מקוה טהרה כדת.

ב. היתר הרבים על ידי הרבנים ובית הדין חמור יותר
הגאון ר’ יצחק ערמאה בעל עקדת יצחק (פר’ וירא שער כ), החטא הקטן שיסכימו עליו הרבים והדת ניתנה בבתי הדין שלא למחות בו, הנה הוא עון פלילי וחטאת הקהל הוא, ולכן מקומות דשכיחי פרוצים בזנות, ורצו בית דין להושיב זונות פנויות כדי שלא יכשלו באשת איש, אין להם על מה שיסמוכו, שכל חטא גדול שנעשה שלא ברשות ב”ד, החוטא עונו ישא האיש ההוא וכל ישראל נקיים, אבל חטא קטן שנעשה ברשות ב”ד, הוא חטאת כל הקהל. וזה היה עון סדום ועון פילגש בגבעה. ומוטב שיכרתו או ישרפו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים. ומי שלא יקבל דבר זה בדעתו אין לו חלק בבינה ולא נחלה בתורת ה’. ומכאן אנו למדים שאין למנהיגי וצדיקי הדור לבוא בטענת צדקות להציל יחידים רבים מעבירות חמורות במזיד תמורת עקירת אות מן התורה. עכת”ד.
ע”פ דברי העקדה פסק המהרש”ם בהגהותיו בספר ארחות חיים (סי’ תקנ”א אות ל), שאין לבטל המנהג הקבוע שנהגו לסגור האיטליזים של בשר מראש חודש אב עד לאחר תשעה באב, אף על פי שעל ידי כך יהיו אנשים פושעים שילכו לאיטליזים של עכו”ם ויקנו מהם בשר נבלות וטרפות . ע”כ.

וכן פסק מרן הגר”ע יוסף ע”פ דברי העקדה בשו”ת יביע אומר (חלק ב – אבן העזר סימן ג) שם דן אם יש מקום לגייר גויה שחייה עם כהן והביאה ממנו ילדים שהואיל ולגבי נכרית איכא ב’ איסורי לכהן, משום לא תתחתן בם, ומשום זונה. (ועוד דאיכא כרת מד”ק.) ואילו גבי גיורת ליכא אלא איסור זונה או מד”ק. א”כ כדאי למעט באיסור.
והסיק: אעיקרא דמילתא דלא מהדרינן להקל עליו, מאחר שעכ”פ עושה איסור תורה. ואמרינן בכה”ג הלעיטהו לרשע וימות. וכה”ג כ’ העקידה (שער כ) וכו’.

ג. חשש שילמדו הרבים מכך אין להתיר כלל איסור קל בכדי למנוע איסור חמור
והיסוד הוא ע”פ הגאון הנצי”ב בשו”ת משיב דבר (חיו”ד סי’ מג – מד), ותוכן הדברים שם, שהרה”ג השואל העלה להתיר לאשה שלא הסכינה ללכת למקוה, וחיתה עם בעלה באיסור, וכעת עבר עליה רוח טהרה, אלא שמתבייש’ לטבול עם נשים אחרות, ורק אם יותר לה לטבול ביום השמיני לספירתה תקבל עליה דיני טהרת המשפחה.

וע”פ החלקת מחוקק והבית שמואל אה”ע (ר”ס כג) בשם ס’ חסידים (סי’ קעו), מעשה באחד ששאל במי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יבא לשכב עם א”א או עם אשתו נדה וכיו”ב אם יכול להוציא זרעו לבטלה כדי שלא יחטא, והשיב לו שאם א”א מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה נדה. אבל צריך כפרה ע”ז. ע”ש. א”כ ה”ה הכא.
אולם יש לדחות דבשלמא אם היה איסור קל שלא מצד חשש להכשלת אחרים שפיר י”ל שמוטב לעבור על איסור קל ולא יבא לאיסור חמור, אבל טבילה ביום השמיני דחיישינן לסרך בתה וכיו”ב שהוא חשש של מכשול אחרים, אין לנו רשות להתיר דבר שיש בו משום קלקול לרבים משום תקנת אשה זו, ולכן אין הדבר ברור אצלי להקל. והכלל שלהתיר איסור קל בשביל איסור חמור צריך להיות מתון הרבה, וכמו ברפואת הגוף שלפעמים מחליט הרופא לחתוך יד שיש בה חולי כדי שלא תמשך המחלה ליתר הגוף ויסתכן, ולפעמים מחליט להשאיר הדברים כמו שהם, והכל נעשה ביישוב הדעת עם רופאים אחרים, וכן הדין ברפואת הנפש שצריך להתיישב הרבה עם דעות תלמידי חכמים גדולי תורה כדי שלא לבא לידי חורבה ח”ו. ע”כ.

למרות זאת הנציב בעצמו כתב להקל בתשובת לרב שדי חמד בטבילות נשים ביום השמיני אף שאין להם אונס, ראה מה שכתבנו להלן הערה 15.

ד. מקומות שמצאנו שהקלו איסור קל בכדי שלא לעבור איסור חמור יותר

• גמרא מסכת סוטה (מח:),
זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ”מ לבטולי הא מקמי הא .

• מרן הבית יוסף בתשובותיו לאה”ע (דיני כתובה סי’ א) – בדין מינקת מזנה. כתב שלשה יסודות.

הביא מי שכתב להתיר למינקת מזנה להנשא שמוטב להתיר איסור קל כדי שלא יבאו לאיסור חמור, וראיה משבת (ד) שהתירו לאדם שהדביק פת בתנור לרדותו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, וכ’ מרן הב”י, דלא דמי כי אוכלא לדנא,

א. שאני התם שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש”ה התירו, אבל הכא שלא יבא האיסור חמור ממילא אלא בקום ועשה לא התירו.

ב. א”נ שאני התם דהוי איסורא זוטר טובא, דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי’ מדרבנן, ואינו שבות כשאר שבותין, ואינו אלא דדמי לעובדין דחול, כמ”ש הר”ן, מש”ה התירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, משא”כ איסור מינקת שהוא איסור מדרבנן ממש, ואיסור חמור הוא שיש לחוש בו משום סכנת הולד מש”ה י”ל דלא שרי. ע”כ.

ג. עוד יישוב בשם מרן הבית יוסף (שם) ועוד יש לחלק דהתם שאני דכדי שלא יבא לידי איסור סקילה החמורה התירו לו איסור קל אבל כל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה כי הכא שלא חשש המורה אלא דלא ליתי לידי איסור נדה ולאו דקדשה איכא למימר דלא התירו עלה .

• תשובת הרמב”ם פאר הדור -גיור גויה שחייה עם יהודי
כתב הרמב”ם ז”ל (תשובת פאר הדור סי’ קל”ב) כתב: אודות הנטען על השפחה, שבית הדין מחוייבים לגרש את השפחה מביתו, או שישחרר אותה וישאנה ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה ?
כאשר פסקנו בדברים כאלה שישחררנה וישאנה, פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אמרם עת לעשות לה’ הפרו תורתך ויכול לישאנה עכ”ל .
הסתמכות הפוסקים על תשובה זו.
רוב גדולי האחרונים הסתמכו על דברי הרמב”ם בהיתר גיור גויה שחיה כבר עם ישראל . וביניהם גם מרן היביע אומר “בכמה מקומות להתיר” גיור אשה נשואה ליהודי בנשואין אזרחים, שלאחר גיורה הם ינשאו זל”ז כדמו”י אע”פ שלדעת מרן השו”ע אסור להשיאם .
ויתירה מכך מצאתי בהקדמה לשו”ת יחוה דעת הנד”מ (ח”א ע’ מב) .
אף שידוע שיש כמה תקנה בכמה ארצות בדרום אפריקה ברזיל ארגנטינה ומקסיקו שלא לגייר בכדי שלא ילכו עמי הארץ אחר הגויות בתואנה שלאחר מכן יגיירו אותם.
מרן זיע”א כאב לו על כך וכתב בכמה תשובות לרבני המקום (ע”ש שהודפסו בהקדמה הנ”ל מכתב לרב ציון לוי רבה של פנמה ועוד) שיש לבטל מנהג זה כי אז הבחורים מתבוללים לגמרי ונלאו למצוא את הפתח ע”ש. ! .

מן הכלל אל הפרט
כלל ראשון – איסור דרבנן מפני איסור תורה לא, מפני מנהג כן.
מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”א (סי’ ו), בענין מקום שהרבה מישראל נכשלים שם בעון גילוח הזקן בתער, ולא אבו שמוע לקול מורים, ורצו רבני העיר לתקן להתיר להם גילוח בימי העומר כדי שיקבלו עליהם להמנע מגילוח הזקן בתער. והשיב, שאע”פ שגדול כח המנהג, וכבר פשט המנהג שלא לגלח בימי העומר. מ”מ בכה”ג שאינם מקבלים עליהם שלא יגלחו הזקן בתער אלא ע”י ביטול המנהג של איסור גילוח בימי הספירה, שפיר דמי לבטל המנהג, שהוא איסור קל, למונעם מאיסור חמור של גילוח הזקן בתער.

סדור גט כשהוא פסול מדרבנן כדי להציל את האשה מנישואי אשת איש וילדים ממזרים
יביע אומר חלק יא אה”ע סי’ עד אות ב. שם דן בסידור גט שהוא פסול לדעת רוב הפוסקים מהתורה ומיעוט מדרבנן והבעל הלך למדינת הים ויש חשש שהאשה תינשא ותוליד ממזרים – עליה דן הגר”ע יוסף אם יש מקום לתת לה את הגט שאם תינשא לא יהיו בניה ממזרים כיון שהוא פסול רק מדרבנן.

לא אמנע לבאר מה שלכאורה יש לצדד שאולי כדאי לתת לה גט כזה, ויהיה על מנת שלא תנשא, בהסברה בדברים שבעל פה אחר נתינת הגט שבכל זאת אי אפשר להתירה בזה. ואם אחר כך עברה ונשאת לאיש אחר לא תצא, ובניה כשרים, כמו שפסק בשו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ כא).
אך כיון שעכ”פ מדרבנן לכל הפוסקים פסול, למה ניתן יד לפושעים לסדר גט כזה שתמצא אמתלא לדבריה ולנישואיה אחרי זה, ואם היא רוצה להנשא באיסור, מה מכניסנו לתגר זה, הלעיטהו לרשע וימות, ולא נעשה אנחנו איסור בידים, ושב ואל תעשה עדיף. וכן פסק בשו”ת פרי השדה ח”ד (סי’ יג) בשם מהר”י אסאד (חאה”ע סי’ קמ), שכל שיש איסור מדרבנן ואם לא נתירנו יבאו לידי איסור דאורייתא, אין לנו להקל משום כך . “ורק דבר שבמנהג יוכלו לוותר עליהם במקום איסור דאורייתא”. ע”ש.

כלל שני – במקום שהאיסור שיעברו עליו אינו חמור כל כך מתירין
יביע אומר (ח”ד סי’ ז),
אודות בית מלון שמגיש לאורחיו הרוצים בכך כוס חלב או גלידה חלבית לאחר ארוחה בשרית, שאם לא יאבה לשמוע למחאת הרבנות המקומית להמנע מכך, אין לרבנות לשלול ממנו ההשגחה ותעודת הכשרות, ולא אמרינן בכה”ג הלעיטהו לרשע וימות. וכל שאין בידינו למחות ולתקן הכל, יש לתקן מה שאפשר למעט באיסורים, שלא יעברו על איסורי תורה בנבלות וטרפות. והבאתי כעין ראיה מההיא דסוטה (מח:) הנ”ל, זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ”מ לבטולי הא מקמי הא.
אמנם בב”ק (סט) מייתי הא דתנן, כרם רבעי מציינים אותו בקוזזות אדמה ושל ערלה בחרסית. ואמר רשב”ג בד”א בשביעית דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. (שמכיון שהן באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור.) הא קמן דלא עבדי רבנן תקנתא לפושעים.

י”ל דשאני התם דלא חיישינן לתקנת הפושעים, כמו שפי’ הרמב”ם (רפ”ה ממע”ש), שאין לעשות תקנה לגזלן שלא יבא לידי מכשול לפי שעון גזל יותר גדול. וכ”ז דבר אמתי. ע”כ. והיינו כמאמר חז”ל (ויקרא רבה פל”ג סי’ ג) סאה מלאה עונות גזל מקטרג בראש. (וע”ע ב”ב פח:). אבל כשאין העון שעובר עליו חמור כ”כ, מצילים אותו ככל האפשר. ולא אמרינן בכה”ג הלעיטהו לרשע וימות. וכ”כ הנצי”ב בשו”ת משיב דבר (חיו”ד סי’ מג). ע”ש .
שו”ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן יד
מכל מקום אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להמנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוק וירך מגולות, שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו [שזה רק בגדי שחץ ולא איסור ערוה ממש כמו חצאית קצרה כמבואר שם בתשובה], ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסים, ודמי למ”ש בסוטה (מח), זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא ופירש רש”י, שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת שהיא פריצות יותר גדולה. ע”ש.
שו”ת יביע אומר חלק א – יורה דעה סימן ו
מסקנא דדינא שאפשר להקל במקום הפ”מ להגעיל כלי חרס שאב”י, אפילו בלעו איסור תורה, ע”י הגעלה ג”פ בזא”ז. וכ”ש בנ”ד שאם באנו להחמיר לאסור הכלים, יצא מזה מכשול גדול ותקלה רבה שימשך דבר זה להאכיל נבלות וטרפות לישראל.
ולכן ברור שאף האוסרים בעלמא, הן הן יודו דבנ”ד שפיר דמי להכשיר הכלים בהגעלה, יפה שעה אחת קודם. ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, ולא בשר תמותות נבלות (קידושין כב).

כלל שלישי – שאין חשש שאחרים יכשלו בו
יביע אומר ח”ו יו”ד סי’ ג.
הגאון פאר הדור מהרצ”פ פראנק בשו”ת הר צבי (חיו”ד סי’ יט), שנשאל אם חייב השו”ב לבדוק הריאה גם כששוחט לקיבוץ אוכלי טריפות, והרב השואל חשב לדמות דבר זה למ”ש הנצי”ב במשיב דבר (חיו”ד סי’ מד) שאין להתיר לאשה לטבול ביום שמיני משום בושה, אף שיש חשש סביר שתמנע מטבילה בכלל, וה”נ חייב לבדוק הריאה ולהודיעם אם נמצאת טריפה, אף אם לא ישמעו לדבריו. והגאון המחבר השיב, דלא דמי, דשאני התם שאיסור טבילה ביום שמיני משום חשש שאחרים יכשלו בה, וכל שיש בזה קלקול לרבים אין להתיר אפי’ איסור קל, וכמבואר טעם זה במשיב דבר (הנ”ל), הלא”ה אה”נ שיש להתיר איסור קל כמניעת בדיקת הריאה, כדי שלא יבאו לידי איסור חמור לאכול טריפה. והוסיף, שאפילו אם בדק הריאה ונמצאת טריפה א”צ להודיעם, שבאיסור שאינו מפורש בתורה אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, כמ”ש הרמ”א באו”ח (סי’ תר”ח). ואיסור טריפות חוץ מדרוסה אינו מפורש בתורה
מסקנת היביע אומר
ומ”מ במ”ש בשו”ת הר צבי שאין לבדוק הריאה בכה”ג הדין עמו. וכן בנ”ד לשחוט עוף לקיבוצניק שיש ספק טרפה שאין הטרפות הזאת מן הדין אלא מנהג בעלמא מותר לכתחלה לשחוט כדי למנוע את בעל העוף ממכשול של איסור נבלה. כהיתרו של הגרצ”פ פראנק לשחוט הבהמה ע”מ שלא לבדוק הריאה. (וכן הורתי פה ת”א להתיר שחיטה בלי בדיקת הריאה להציל ממכשול שיבאו לשחוט אותה בסכין פגומה.
בנוסף מרן זיע”א לא קבל את דעתו של הציץ אליעזר שאין להתיר כשרות למסעדה שיאכלו בשר כשר אף שיאכלו אחר כך חלב וזאת בהתבסס על דברי העקדה הנ”ל שאין להתיר דבר לרבים בכדי להצילם מאיסור חמור יותר, ולכן גם המהרש”ם פסק שאין למכור בשר כשר בשבוע שחל בו תשעה באב בכדי להציל שלא יאכלו טרפות.
לדעת היביע אומר אין המקרים דומים כמ”ש בספרו ארבע תעניות (ע’ רו) כי איסור אכילת בשר הוא מתורת מנהג ובכהאי גוונא לא דמו דברי העקדה ולא קבו זה אל זה, (אף שבתשובה ביביע אומר ח”ח חיו”ד הסכים עם המהרש”ם וכתב להתיר רק בהענקת תעודת כשרות שאנו חוששים לתקנת האנשים התמימים יראי ה’ שימצאו בשר כשר במלון הקרוב אליהם, ולא יתגאלו ח”ו בנבלות וטרפות וכתשובת הרמב”ם שיאכלו רוטב ולא בשר תמותות),
כלל רביעי – שאין האיסור ברור
ילקוט יוסף שבת ה (הערות סימן שלז – אות ג)
להתיר נסיעה באופניים בשבת בכדי שלא ייסע ברכב
ושמא כל זה בדבר שהוא איסור ברור, אפילו אם הוא איסור דרבנן. אבל בדבר שאין איסורו ברור כל כך, כמו בנידון דידן, שמא לא אסרו להתירו כדי שלא יעשה איסור גמור מן התורה. ואף שעלתה הסכמת האחרונים לאסור איסר בזה, וכן המנהג פשוט, מכל מקום הרי הזכרנו מה שכתב הרב פעלים להתיר בזה, וגם ראינו באחרונים שחיפשו טעם לאסור בזה, ומשמע שלא היה האיסור ברור כל כך, ממילא כדי להצילו מאיסור נסיעה ברכב, שהוא איסור דאורייתא לכל הדעות, שמא יש להסכים עם עצה זו שיסע באופניים, מאשר יסע ברכב. ואף שהרב ישכיל עבדי העד העיד בנו שהרב פעלים חזר בו , שמא בנידון דידן יודה להקל, והיה מסתמך על סברתו בראשונה כדי שלא יחלל שבת באיסורי דאורייתא. ועיין בשו”ת יחוה דעת חלק ב’ (עמוד קצח) שכתב, ואף שבאופניים ראוי להחמיר כדברי רוב האחרונים, בנידון דידן [גבי עגלה] יש להקל וכו’. ע”ש. ומשמע דנקיט ואזיל שאיסור אופניים בשבת אינו אלא אחר שרוב האחרונים כתבו להחמיר, ולכן כתב בלשון “וראוי להחמיר”. וכן הלשון בלוית חן (עמוד קפד): ומכל מקום להלכה כיון שרבו האחרונים שכתבו להחמיר בזה, בודאי שכן “ראוי להורות להחמיר”. ע”כ. ולפי זה בנידון דידן לכאורה בודאי שיש לסמוך להקל, כדי למנוע ממנו איסור חמור יותר.
וכעין זה כתב בהליכות עולם (ח”ה ע’ קמו), והתרתי פה מצרים לאשה המשגחת על הטבילה להניח הנשים לטבול מבעוד יום, אף שיש חשש שהן עדיין ביום שביעי שאסור להן לטבול לכתחלה, שאני התם שאינו אלא העלם עין, ובדיעבד עלתה לה טבילה, כפסק מרן בש”ע (סי’ קצז ס”ה), ומן הדין היא נאמנת לומר שהוא יום שמיני, דהא כתיב וספרה לה לעצמה, וכמ”ש הגאון הנצי”ב בתשובתו שבס’ שדי חמד (דברי חכמים סי’ קכט) . משא”כ שהטובלת במים שאובים לא עלתה לה טבילה אף בדיעבד.
בעניינו.
היתר טבילת פנויה
תשובת הריב”ש.
בשו”ת הריב”ש (סי’ תכה) כתב, שדבר ברור הוא שאיסור ביאת נדה לא באשתו בלבד הוא, אלא בין באשתו בין באשת חבירו ובין בפנויה. וכמו ששנינו בכתובות (כט.) וכן בכריתות (יד.). וכן נאמר בתורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ולא חילק הכתוב בין נשואה לפנויה. ומכאן למדו בתורת כהנים שכל קריבה של הנאה כגון חיבוק ונישוק אסורה מן התורה. וכ”כ הרמב”ם וכו’. וסיים, ומה שנפלאת למה לא תיקנו טבילה לפנויות כדי שלא יכשלו בהן רבים, אין כאן מקום תימה, שכיון שעכ”פ אסור לבוא על הפנויה, אדרבה אילו היתה טובלת היו נכשלים בה, שהיו מקילים באיסורה כיון שאין איסורה אלא מדרבנן.
ודברי הריב”ש נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, כי הנה לפי דעת הראב”ד בהשגות (פ”א מהל’ אישות ה”ד) שאין בביאת פנויה אפילו איסור לאו, ומבואר בתשובת הריב”ש (סי’ שצה), שעכ”פ איסור מדרבנן יש בה, שהרי בית דינו של דוד גזרו גם על יחוד של פנויה, וכ”ש ביאת פנויה. לפי זה ודאי שיש מקום לגזרה שלא יטבלו הפנויות, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, דלאו כולי עלמא זהירי באיסור דרבנן, וכמ”ש הרב המגיד בהל’ אישות שם. ואפילו לדעת הרמב”ם שם שיש בביאת פנויה לאו דלא תהיה קדשה בבנות ישראל, מ”מ איסורה קל בעיני הבריות ביחס לאיסור נדה שהוא בכרת, ומה גם דלאו כ”ע דינא גמירי, וחושבים שאיסור ביאת פנויה הוא רק מדרבנן – לכן תיקנו שהפנויות לא יטבלו אלא עד סמוך לחופתן.
ובאמת שהחשש של הריב”ש היא לפירצה גדולה בעם שזה דומה לדברי העקידה הנ”ל והביאם בשו”ת יביע אומר (חלק א – אורח חיים סימן ל) וממנה למד לדברי הריב”ש שכתב, מה שמצוי ג”כ בדורות העלובים הללו, שנוהגים לטייל בחורים ובחורות ביחד, ופריצי אהדדי, ובפרט בריקודים בשמחות שנעשה הדבר כהיתר בעוה”ר, וביחוד כשהם משודכים, וכבר צווחו ככרוכיא הגאון רבינו יהונתן בס’ יערות דבש, ובשו”ת מעיל צדקה (סי’ יט). ע”ש. ובשו”ת זכרון יוסף שטיינהרט (חאו”ח סי’ יז) האריך בזה, והביא סמך ממ”ש (בירמיה לא יב) אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדיו, ולא בתולות ובחורים יחדיו. ע”ש. וכ”ה בס’ חסידים (סי’ קסח). ע”ש. וע”ע בדרושי הצל”ח (דרוש כט). ובשו”ת יהודה יעלה אסאד (חאו”ח סי’ צא). וכן בשד”ח (מע’ חתן וכלה אות יב). וכדבר איש האלהים רתת לחומר האיסור, שהם בתולות נדות, והוי אביזרא דג”ע יהרג ואל יעבור. ע”ש. ולא עלה על דעת מאן דהוא, להתיר לבתולות בזה”ז לטבול במקוה טהרה, כדי שלא יכשלו בעון נדה החמורה, וידונו בפנויה גרידא. וידועה תשו’ הריב”ש (סי’ תכה), הובאה בב”י יו”ד (ס”ס קפג), שגדרו גדר בזה לבל יטבלו הבתולות, כדי שלא יבואו לידי תקלה בהם, שאיסור פנויה קל בעיני ההמון. ע”ש. אשר ע”כ נראה שלא חששו חז”ל לתקנת הפושעים, כי אם להציל את החרדים לדבר ה’ מרשת היצה”ר, וכמ”ש כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
ולפ”ז יוצא שכל החשש הוא מכשול לרבים ולכן יש שכתבו שבמקום שהטובלת לא שואלת אותנו ניתן להעלים עין כ”כ בשו”ת נחלת פינחס’ לר’ פינחס אברהם מייערס ח”ב שדן בשאלה אם להתיר לפנויה לטבול מנידתה כדי להצילה מאיסור כרת והשיב כי אין להתיר לה לטבול ואין להתיר תקנת חז”ל משום איסור כרת ואין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה, אבל הוא מוסיף שמכל מקום אם אינה שואלת בזה וטובלת בצנעה בוודאי יש להעלים עין כי שב ואל תעשה עדיף כי יש בזה כדי לקרבם ללמוד חוקי שמים וארץ אמנם אין להורות כן שלא יבוא מכשול מזה .
כשיש מקום שהשואל יתחזק בשמירת תורה ומצוות
וכעין זה הביא בשו”ת מעיין (ע’ רמד) אומר בדין טבילת גרושה במקוה שהורה מרן זיע”א שהבלנית תעלים עין.
ויתירה מכך כתב בשמו (ע’ קטז) שאשה נשואה שבאה לטבול ולא ספרה שבעה נקיים שהורה שתטבול עם ברכה ובהמשך ינסו לקרב אותה לתורה ומצוות.

וע’ בספר טהרת הבית ח”א ע’ לד מ”ש בשם שו”ת בית אבי (ח”ג סי’ קכח), בדין בעלת תשובה, שבעלה חילוני, אם יש מקום להתיר שתטבול בסוף שבעת ימי נדה, ולהזדווג עמו בתוך שבעה נקיים, משום תקנת השבים, וכעין מ”ש הרמב”ם בשו”ת פאר הדור סי’ קל שמוטב שיאכלו רוטב ולא השומן עצמו, ועת לעשות לה’ הפרו תורתך וכו’. ובפרט אם יש סיכויים שבמשך הזמן תוכל האשה להשפיע עליו ולהחזירו למוטב. ע”ש.

הרב יוסף פנחסי זצ”ל.
הארכתי בספרי ידבר פי ח”א עט’ קצו ובספרי יפה נוף עט’ בענין בחורה שבאה עם חבר גוי לסמינר ורוצה לטבול שאין למונעה ואין להרחיקה ויש להסביר לה בלשון רכה ובדרכי נועם שאין הטבילה מועילה להתירה וה”ה במקרה זה
הצלת הדור

דברי החזון איש
כתב החזון איש (יו”ד סימן ב ס”ק טז): ונראה דאין דין מורידין, [למינים ודומיהם המומרים להכעיס], אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצוין, ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית, הנראית לעין כל. והכופרים אז, הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם.

אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות חס ושלום. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

מרן זיע”א
שו”ת יביע אומר (חלק ד – יורה דעה סימן ז) ובאמת שאפילו להט”ז ודעימיה שאין לנדות במקום שיש לחוש שיצא לתרבות רעה, היינו דוקא להמנע מעונש ולשבות מריב הנגרם ע”י הנידוי פן ינקש לצאת לת”ר. ובפרט בזמנים אלו דורות החופש והדרור (דימוקרטיא) שאיש הישר בעיניו יעשה, צריכים להתאזר ולהתנהג בחכמה ובתבונה, ולא בסופה ובשערה, לבל לדחות אבן אחר הנופל. וכמ”ש בשאילת יעב”ץ (ס”ס פ), אודות מי שמגלח זקנו בתער, שבזה”ז שאין בידינו להעמיד משפטי התורה על תלם, אין להפגיע בו מדת הדין, כי בחזקה לא יפעלו מאומה אם לא במענה רך לאשר נגע ה’ בלבו, ואם נבא להפגיע בהם מדת הדין יפקו מנן צוארני צוארני. ע”ש. וכן הובא בתשו’ חיים ביד (סי’ צ). ובשו”ת רב פעלים ח”ב (חאו”ח ס”ס יא). ע”ש. וכבר הזהיר על כיו”ב הרדב”ז בחדשות (סי’ קפז) שראוי למנהיגי הדור להיות מתונים בכיו”ב. וע”ע בט”ז (סי’ שלד ס”ק כג). ובשו”ת זרע אמת ח”ג (ס”ס קנג). ע”ש.

תשובת הגר”ע יוסף כתב יד – שמירת טהרת המשפחה לזוג שחיים ללא נישואין .

סיכומם של דברים:

הבאנו כמה כללים – לעיון הרבנים.
היוצא מן האמור
פסיקת ההלכה אינה שווה לכל נפש, במקרים מסוימים הפסיקה היא חד משמעית ואינה משתנה מאדם לאדם או מתקופה לתקופה.
במקרים אחרים הפסיקה משתנה: לפלוני פוסקים כך ולאלמוני אחרת. בתקופה אחת פוסקים לחיוב ולהיתר, ובתקופה אחרת לשלילה ולאיסור.

אין פסיקה סטרילית! כל פסק הלכה כפוף לנסיבות המיוחדות של השואל ושל מקום מגוריו. פסיקת הלכה המתעלמת מנסיבות השאלה, ועוסקת רק בהלכה בלבד, עלולה להכשיל את השואל ואת הנשאל גם יחד ותשועה ברוב יועץ.