ב”ה
שאלה: בביתנו נהוג בשבות ובימים טובים, לאכול עוגות גבינה בבקר בשחרית לאחר התפילה וקידוש, ובדרך כלל בעוגות אלו אין הרבה קמח (אלא מעט אבל לא רק לדבק את העוגה אלא גם לתת טעם), השאלה היא כמה שיעור קמח צריך להיות בעוגה בכדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה.
תשובה: לכתחילה צריך לבדוק שיש בעוגה לכל הפחות קמח בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו שהקמח שנמצא בעוגה הוא אחד חלקי שש בעוגה, שאם יש בעוגה חמשה כוסות מתרכיבים אחרים כמו למשל, כוס סוכר, כוס ביצים, כוס שמן, ועוד, וכוס השישית הינו כוס קמח (וכ”ש אם יש יותר קמח), יוצאים ידי חובה באכילת כזית מהעוגה של קידוש במקום סעודה ומברכים על המחיה.
אך אם חלקו של הקמח בעוגה הוא פחות דהיינו שיש יותר מחמישה חלקים משאר רכיבים בעוגה כנגד הקמח אין מברכים ברכה אחרונה מעין שלש, ולפ”ז אין יוצאים ידי חובה של קידוש במקום סעודה.
אמנם גם בכהאי גוונא שיש בעוגה כולה רק כזית קמח אף שיש יותר מחמישה חלקים כנגד הקמח והמקדש שתה רביעית יין בקידוש, יוצאים ידי חובה האוכלים מהעוגה של קידוש במקום סעודה אע”פ שלעניין ברכה אחרנה אינם מברכים מעין שלש, מדין ספק ברכות להקל.
מקורות: הנה פסק מרן השו”ע (סימן רח סעיף ט), עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, וכו’. ע”ש. והנה רבו הדעות בהסבר מרן השו”ע והביאם בארוכה מרן זיע”א בספרו חזון עובדיה (ע’ קצא), ומה שיוצא דעות הפוסקים בזה: יש אומרים שאפילו אם יש בתערובת כזית דגן בכא”פ, אם לא אכל אלא כזית מכלל התערובת אינו מברך על המחיה אלא בורא נפשות, ורק אם אכל כמות גדולה כל כך שיש בה שיעור כזית דגן מכלל התערובת, מברך על המחיה. ויש אומרים שאפילו אין כזית דגן בכא”פ בתערובת, אם אכל כזית מכלל התערובת, מברך על המחיה. ויש אומרים שאם אין כזית דגן בתערובת בכא”פ, ואכל כזית מכלל התערובת, אינו מברך על המחיה, ורק אם יש כזית דגן בתערובת בכא”פ, ואכל כזית מכלל התערובת, מברך על המחיה, וכשיטה זו יש לנהוג הלכה למעשה [וע”ש בחזו”ע שנקט בפשטות שדעת מרן השו”ע שאם יש כזית דגן בכל עניין מברך מעין שלש].
ולעניינו שמעינן עכ”פ שיש דעות שאפ’ אין כזית קמח בכדי אכילת פרס אלא אף יותר מכדי אכילת פרס האוכל כזית מהעוגה צריך לברך ברכת מעין שלש וא”כ לשיטתם ג”כ האוכל כזית מעוגה זו נחשב כמי שאכל כזית דגן עוגה שעולה לו כסעודה במקום קידוש, ואע”פ שאין פוסקים כן מכוח סב”ל מ”מ יש לצרף שיטה זו במקום שהמקדש גם שתה רביעית יין וזאת ע”פ מה שכתב מהר”י כולי ז”ל (הרב המגיה לס’ משנה למלך) בספרו מעם לועז להתיר למסובים לאכול במקום ששתה המקדש רביעית יין מכוס הקידוש וכיון להוציאם י”ח, חשיב קידוש במקום סעודה אפילו לדידהו. והובא בכמה אחרוני’.
ומלבד זאת יש לצרף שיטת הריא”ז (ר”פ ע”פ), שאם אוכל מיני מגדים אחר הקידוש, חשיב שפיר קידוש במקום סעודה, לפי שכל סעודת שבת חשובה היא, ואפילו סעודת עראי נחשבת בשבת כסעודת קבע. ע”ש.
והרחיב בזן מרן זיע”א בכמה מקומות ע’ שו”ת יביע אומר ח”ט (חאו”ח סי’ יט) וחזו”ע שבת ח”ב (ע’ קנה קסה), ושם צירף בעיקר את שיטת הראב”ד שמותר לאכול לפני קידוש בסעודת הבוקר, ואע”פ שכתב שהמסובים שלא אכלו כזית דגן יחזרו לקדש בביתם, מ”מ בדידן שאכלו מהעוגה שיש בה כזית דגן ולדעת מרן השו”ע יש לברך אחריה מעין שלש, ואף שאין אנו מברכים אחריה משום סב”ל מ”מ לעניין קידוש במקום סעודה כדאי הוא מרן השו”ע להסתמך עליו בצרוף המהר”י כולי והריא”ז.
ומ”מ ראוי להימנע מאכילת רבה של עוגות וכמ”ש באור זרוע ח”ב (סי’ כ”א) שכתב, שמצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון, ומאחר שעיקר חיוב הסעודה הוא בפת, לכן אסור לאכול גרמז”ל בשבת קודם הסעודה, שעל ידי כך לא יוכל לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון. ואף שהרמ”א בדרכי משה (סי’ רמ”ט) כתב לחלוק עליו בזה, עיין במגן אברהם שם שמקיים דברי האור זרוע. וכן העלה המשנה ברורה בביאור הלכה שם.
