יהודי מצווה לזכור (1) אירועים מכוננים שהשפיעו על התהוותו של העם היהודי. באירועים אלה נעשו ניסים לעם ישראל ולגביהם צויינה בתורה חובת זכירה. בחלקם הזכירה נחשבות למצווה דאורייתא ובחלקם מצווה מדברי קבלה. נראה שאין סדר מסוים מחייב לאמירת מצוות הזכירה, שהרי כל זכירה היא מצוה בפני עצמה ולכן נכתבו הזכירות כאן לפי סדר התרחשותם הכתובים בתורה, קודם המצוות שהם מדברי תורה ואח”כ המצוות שהם מדברי קבלה.(2)
אופן זכירתם:
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, הריני בא לקיים מצות עשה (3) מהתורה ומדברי קבלה של עשר הזכירות, שחייב או מצווה על אדם לזכור בכל יום, ואלו הן: א. יציאת מצרים ב. מעמד הר סיני ג. מעשה עמלק הרשע ד. מה שהקציפו אבותינו לקדוש ברוך הוא במדבר ובפרט בעגלה. מעשה מרים הנביאה ו. השבת ז.(4) המן ח. מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה’ ט. (5)מצות וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, י. זכירת ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן.
הסבר הזכירות, מקורם וטעמם:
(א) יציאת מצרים: מצווה עשה מהתורה (6) לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר: “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים” (שמות פרק יג פסוק ג). וכן “למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך” (דברים פרק טז פסוק ג).
הטעם: שנזכור את הנסים והנפלאות שעשה ה’ עמנו ביציאתנו ממצרים, שהם מורים על יחודו: שהוא יחיד שולט בעולמו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.(7) יציאת מצרים היא היסוד לאמונה בהשם יתברך, שאז ראו בני ישראל בעיניהם שהקב”ה לבדו הוא הבורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה לכל המעשים. אלמלי זכו בני ישראל ליציאת מצרים, לא היה להם מהיכן לשאוב מקור לאמונה, כי רק לאחר שראו שהקב”ה שידד את מערכות הטבע, התבררה אצלם האמונה השלמה בחידוש מעשי בראשית, שהוא יתברך ברא הכל יש מאין בששה ימים ושבת ביום השביעי. על כן זיכרון יציאת מצרים היא מן המצות שעלינו לקיים בכל יום ובכל עת, כדי שננחיל בלבנו ונקבע בנפשנו את האמונה שהוציאנו ממצרים מעבדות לחירות, והיא יסוד אמונת ישראל. ביציאת מצרים ראינו את שליטתו המוחלטת של ה’ בעולם ואת ההשגחה, כי לא עזב אותם למקרי העולם. יש בכך להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים. ביציאת מצרים התהווה עם ישראל ועלינו לזכור שבעצם היציאה ממצרים ארע הדבר הגדול ביותר בעולם שלשמו נברא העולם – נברא עם ישראל, עם סגולה, עם קדוש עם נשמה חדשה.
(ב) זכירת מעמד הר סיני: “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך בחרב” ( דברים ד’ ט-י): יש לזכור את מעמד הר סיני, הנשגב והנורא, בו כולם שמעו את קול ה’ הנאדר בקדש.
הכתוב הזה נכתב כמצות עשה ולא תעשה, בה הזהיר הכתוב מאד. מצוות לא תעשה היא לא לשכוח ולא להסיר מן הלב. מצוות עשה היא להעביר את הזיכרון לבנינו ובני בנינו שנזהר בכל המצוות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם. חזר ואמר הכתוב רק אני מזהירך להישמר ולשמור עצמך לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש. להודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.(8)
הטעם: מיסודות האמונה לזכור כל מה שהיה במעמד ההוא, לדעת ענינו ולהתעמק בסודו ולמסור אותו לדורותינו עד עולם. כך נצטווינו בתורה במצות עשה ולא תעשה. (9)הטעם כי ה’ עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם אם כן עשו אתם ככה ואל תשבתו אותו והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכת דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם וציווה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.(10)
הפסקה של הטעם – זה קצת חוזר על עצמו ופחות שם דגש על הטעם.
אם הטעם הוא יראה, אז אולי מספיק לכתוב כך:
זיכרון מעמד הר סיני הוא מיסודות האמונה ועלינו לדעת עניינו, להעמיק בסודו ולמסור אותו לדורותינו עד עולם. זאת על מנת לחזק בנו יראתו.
ואולי נכון לפרט עוד קצת על הטעם ולא על המצווה עצמה כי זה כבר מובא למעלה.
(ג) זכירת מעשה עמלק ומחייתו: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים”: “והיה בהניח ה’ אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח” (דברים כה)(11)
הטעם: לזכור בפה את מעשיו הרעים של עמלק ומריבתו עם ישראל. עמלק הקדים להרע לישראל ולהתגרות בנו למלחמה מיד בצאתנו ממצריםלפני שאר כל האומות. עד אז היו יראים מישראל, ובכך הוא העביר את היראה וההרתעה הגדולה שהיו לכל העמים. לכך צריך לזכור ולמחות על כך, כדי לעורר ולשמור את האיבה אליו לנצח. (12)בזכירת עמלק אנו נותנים אל ליבנו לדעת ולהרגיש שכל המיצר לישראל שנוא לפני המקום ולפי גודל כוונת רעתו ונזקו, כך תהיה מפלתו ורעתו. כמו שאנו מוצאים בעמלק שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם, וציווה הקב”ה לאבד את זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה. (13)טעם (14)המצווה שנזכור הוא שעמלק בא להילחם עם ישראל מאחר שרפו ידיהם מן המצוות. על כן, על מנת שלא ירפו ידינו מהתורה ומהמצוות, ציוונו לזכור מעשה עמלק.
(ד) זכירת מעשה העגל: “זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלהיך במדבר” ( דברים ט’). חובת הזיכרון (15)על שום שהקציפו אבותינו להקב”ה במדבר, שניסו אותו עשר פעמים, (16) ובפרט בעגל, “יעשו עגל בחרב וישתחוו למסכה” “וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב”, “שכחו אל מושיעם עשה גדלות במצרים” (תהלים קו יט- כא) ובכל זאת לא הפיר בריתו אתם כי חפץ חסד הוא.
הטעם: לזכור עוונות אבותינו (17) כמו שנאמר “והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי” (ויקרא פרק כו פסוק מ) על מנת שנבוש מלפניו יתברך ו”אז ייכנע לבבנו הערל” (שם פסוק מא) . כלומר, זכרון מעשה העגל יביא לבושה מאת ה’, וקיום מצוותיו.(18)
(ה) זכירת מעשה מרים: “זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים” (דברים פרק כ”ד פסוק ט).
הטעם: נצטווינו במצוות עשה(19) לזכור את העונש הגדול שהעניש ה’ את מרים על הלשון הרע שאמרה, ולהודיעו לבנינו ולספר בו לדורות הבאים, כדי שנלמד ממעשה זה שלא לדבר לשון הרע כלל, לא ביחיד וקל וחומר לא ברבים, שנענשים על עוון זה. (20)“זכירה זו היא אזהרה שנזכור מה שעשה ה’ לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה. אף על פי כן כל מעשיה הטובים לא הועילוה. גם אנו – אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל”. (21)הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשווה אתו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע”פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם שמרבים לדבר גדולות ונפלאות”
(ו) זכירת השבת: “זכור את יום השבת לקדשו” (שמות כ’).
הטעם: החובה לזכור שבששת ימי הבריאה, עשה ה’ את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. זכירה זו באה להורות שהוא יתברך ברא את העולם, יש מאין (22).
“(23)מצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך, שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו.נכבד זכר שמו, שנעשה סימן וזיכרון להודיע שהוא ברא הכל, וזוהי מצות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית”. ” בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה שיש לעולם בורא וזהו האות כמו שאמר “כי אות היא ביני וביניכם” (שמות פרק לא פסוק יג) , וזה עיקר גדול באמונת האל שמצוה לזכרו תמיד בכל יום”
מלבד שש הזכירות הנזכרים יש מהראשונים (24) שכתבו שיש לזכור עוד שתי זכירות הנזכרות בתורה:
(ז) זכור כי הוא הנותן לך כח: האדם מגדיל עשות בעולם, יוצר נפלאות וטובות ו ועשוי הוא לומר “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה”. (דברים פרק ח’ פסוק י”ז) אך את העשיה וההצלחה צריכה ללוות (25) הרגשה ותודעה של משמעות הפסוק הדבוק לו (שם פסוק י”ח) “וזכרת את ה’ אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה”
הטעם: החובה לזכור כי הוא הנותן כח לעשות חיל, והצלחת האדם בעושר ובקניינים אינה תלויה בחכמתו ותחבולותיו, אלא ברצונו יתברך, הטוב והמטיב לכל. כפי שדרש בר קפרא(26) איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, הוי אומר “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”. הכוונה שבכל מעשה שתעשה, זכור שהשם יתברך הוא הנותן לך כח לעשות כן ותלה בו תקוותך והוא יישר אורחותיך.
(ח) זכור את המן: מצות עשה מהתורה (27) לזכור תמיד זיכרון חסדיו אשר עשה עם אבותינו, כמו שכתוב: “וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה’ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא”. “ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם” (דברים פרק ח פסוק ב- ג). החובה לזכור שהוא יתברך כלכל את אבותינו בהורדת המן ארבעים שנה במדבר, ברציפות מתמדת המטיר להם לחם מן השמים.
הטעם: זיכרון זה בא להורות על השגחתו הפרטית על עמו ישראל בזמן המדבר ובכל יום ויום. שכן שמחויב כל אדם לזכור את החסדים שעושה ה’ יתברך תמיד עם כלל ישראל, וכל שכן מה שעושה עמו באופן פרטי מיום היוולדו. מלבד השמונה הנזכרים יש לזכור עוד שתי זכירות שהם מדברי קבלה ונזכרות בנ”ך
(ט) זכור לדעת צדקות ה’: הנביא מיכה אמר לעם ישראל: “עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'” (מיכה פרק ו פסוק ה)
א”ר אלעזר אמר להן הקב”ה לישראל, עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים, שאם כעסתי עליכם לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה’(28)
הטעם: החובה לזכור את עצת בלק ובלעם שעשו במחשך מעשיהם לקלל את עם ישראל, והוא יתברך בחסדו הגדול הפיר מחשבותם, ולא הצליחו במזימתם הנפשעת.(29) בכך נכיר בהשגחתו של הבורא על עם ישראל בכל יום ויום ואהבתו אליו.
(י) זכור את ירושלים: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי” (תהלים קל”ז פסוקים ה-ו). החובה היא לזכור את ירושלים, להעלותה תמיד על ראש שמחתנו, ואת ההוד וההדר שהיו לנו בבית קדשנו ותפארתנו. הזכירה היא שגם במו ידינו הפסדנו את הכבוד וההדר הזה, ולזכור שמקדש מלך חרב ונכרים באו שעריו, ושועלים הלכו בו.
הטעם: שייכנע לבבנו הערל לשוב בתשובה ולקוות תמיד לבניין בית המקדש שיבנה ביתר שאת ויתנוסס בראש הרים כבראשונה(30).
תפילה לבית המקדש
יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו שתחוס ותחמל ותרחם ותשפיע חסדיך עלינו ותבנה את בית מקדשינו ותפארתנו במהרה בימינו ויקוים בנו הפסוק: “ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך” (תהילים פרק ה פסוק ח) וכן יקויים בנו המקרא “והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי בתי בית תפילה יקרא לכל העמים” (ישעיהו פרק נו פסוק ז). כמו שכתוב: “כי אתה ה’ באש היצתה ובאש את עתיד לבנותה”, וכאמור “ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה” (זכריה פרק ב פסוק ט). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לפניך ה’ צורי וגאלי (תהילים פרק יט פסוק טו).
הערות
1. לשמונה מהזכירות ישנו מקור מהתורה ולשניים מקור מהנ”ך. האם יש חובה מצד ההלכה לקרוא אותם כל יום ? תשובה: מנהג העולם שלא לראות בזכירות אלו חיוב גמור, אלא הידו ומנהג טוב בעלמא, וזאת על פי מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן ס סעיף ד-ה: (מאת הגאון המפורסם הרב רבי יחיאל מיכל זצ”ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז”ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק, בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך). הרב מפרש את חיוב הזכירות לתקופות מוגבלות, כל זכירה וטעמה וז”ל: ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפלה ונדפסו בסידורים ששה זכירות זכירת יציאת מצרים, זכירת מתן תורה, זכירת עמלק, זכירה דהקצפה, זכירת מרים וזכירת שבת, ואינו אלא הידור בעלמא, דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו, רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא, וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרא פעם אחת בשנה, ולכן קיי”ל דפרשה זכור היא מן התורה כמו שיתבאר בסי’ תרפ”ה, וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפלה ובקידוש, כדדרשינן זכור את יום השבת זכרהו על היין אבל שארי הג’ זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם. אמנם כבר העירו שלפלא הוא שהעלים עיניו מדברי הרמב”ן בפרשת יתרו שלמד שחיוב הזכרת שבת הוא גם בימי החול, ולא רק בשבת, ומתקיים באמירה זו, וחיוב הזכרת מעשה מרים הוא חיוב כל יום כפי שכתב בעשין ז.
2. וראה בספר עבודת הקודש להרחיד”א ז”ל שבצפורן שמיר (באות ד) כתב לומר את העשר זכירות ובכף אחת (סימן כה) כתב גם כן את הזכירות לאומרם וכתבם בסדר אחר ועיין עוד בספר נוהג כצאן יוסף בערך זכירה שכתבם בסדר אחר ובפירוש עיון תפלה שבסידור אוצר התפלות כתב שסידרם של הזכירות הוא לפי סדר המאורעות יציאת מצריים ואח”כ מעמד הר סיני וזכירת מחיית עמלק וזכירת מרים עי”ש מה שביאר בזה.
3. ראה ספר הכוונות עמ’ כא, מהמקובל האלוקי רבי יצחק לוריא אשכנזי – האר”י הקדוש, נאסף ונדפס ע”י המקובל רבי משה טריניקי זצ”ל. או ספר הכוונות הישן להרח”ו (מורנו הרב חיים ויטל זיע”א) עם הגהות הרמ”ז (רבי משה בן מרדכי זַכּוּת). ובכתבים: : והזכירות הללו הם מצווח עשה, לכן כשיאמר ״ובנו בחרת״ (בברכת אהבה רבה שלפני ק״ש) יזכור מתן תורה, “וקרבתנו” מעמד הר סיני, “לשמך הגדול” מעשה עמלק, (שאין השם שלם עד שיימחה) “להודות לך” הפה נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו מעשה מרים, “וזכרתם את כל מצות ה'” זוהי שבת ששקולה כנגד כל המצות…”
4. מלבד השישה הנזכרים, יש לזכור עוד שתי זכירות הנזכרות בתורה ואלו: המן ומה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה’. ראה בהרחבה בהמשך.
5. מלבדם השמונה יש לזכור עוד שתי זכירות שהם מדברי קבלה ונזכרים בנ”ך
6. שער הכוונות ענין כוונת קריאת שמע (דרוש א’).
7. כתב בערוך השולחן אורח חיים סימן ס סעיף ה דזכירת יציאת מצרים כתבה התורה” למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. וזהו כמו דכתיב שתזכור בכל יום. ומ”כל” מרבינן הלילות, כדאיתא סוף פרק קמא דברכות. הרי צוותה התורה מפורש להזכיר בכל יום.
8. הרמב”ן בפירושו (עה”ת שם) מבאר גודל החיוב מן התורה לזכור מעמד הר סיני
9. לדעת הרמב”ן (עה”ת דברים ד, ט-י) ובסה”מ בסימן א אות א, שהיא אחת תמצות ל”ת. האר”י ז”ל שער הכוונות ענין כוונת קריאת שמע (דרוש א’),כתב שהיא מצוות עשה.
11. על פי המבואר בתלמוד ובהלכה, מצווה זו מחייבת זכירה פעם בשנה, הנהוגה בקריאת פרשת זכור, שבת שקודם פורים סדר רב עמרם השלם ח”ב, מחזור ויטרי, ראב”ן מגילה יח ע”א, ריטב”א שם יז ע”ב, סמ”ק סי’ קמז. ועי’ רמב”ן עה”ת סוף פרשת תצא. וסוף ספר מיני תרגימא להר”י פיק, ופעולת שכיר למעשה רב סי’ קלג. אך בספר חרדים מנה מצווה זו בתרי”ג מצוות (מצוות עשה התלויות בפה כא).
12. רמב”ם מלכים (פ”ה ה”ה), סהמ”צ להרמב”ם (מ”ע קפט), החינוך (מצוה תרג סמ”ג עשין קטז). שער הכוונות ענין כוונת קריאת שמע (דרוש א’).
14. ספר חרדים מצוות ל”ת התלויות בארץ ישראל פ”ב
15. יש מהראשונים שנסתפק אם זוהי אזהרה למקציפים עצמם, היינו לאנשי דור המדבר, או שהיא מצוה לדורות לדעת חסד ה’ עלינו ושמרו ברית אבותינו, ולתת הודאה לשמו ולברך אותו על הכל ואם כן ראוי למנותה מצוה מן המצוות (רמב”ן בהוספותיו לספר המצוות מצוות עשה ז), ויש מהאחרונים שכתב שספק דאוריתא לחומרא, ולכן יש לחוש לצד שהוא דאורייתא, ואפשר לקיימה בכל יום, ויש בה עשה של ‘זכור’ (ספר חרדים מצוות עשה מן התורה ד כב), ולא תעשה של ‘לא תשכח’ (ספר חרדים מצוות לא תעשה מן התורה א יג). ונשתנה עוון זה משאר העברות, שחייבו לזוכרו לדורות, מפני שהפשע שמור בו לדורות (ראה סנהדרין קב א. זית רענן לילקוט שמעוני בחוקותי תרעא). ומכל מקום לא תקנו לה קריאה מיוחדת, כמו בזכירת-מעשה-עמלק (ראה ערכו), מפני שהיא גנותם של ישראל לא תיקנו לה קריאה מיוחדת כמו במעשה עמלק (מגן אברהם ס סק”ב). ורוב הראשונים לא מנו מצוה זו במנין המצוות (הלכות גדולות; רס”ג; רמב”ם; סמ”ג; חינוך), אם מפני שאין החיוב אלא לדור המדבר בלבד (כן משמע מרבנו הלל לתורת כהנים שם; ערוך השלחן או”ח ס ה), או מפני שהפירוש הוא שתזכור מעשה העגל בפיך, על ידי כך שתשנה הלכות עבודה זרה (ר”ש משאנץ שם), או שהתלמוד שלא הזכיר חיוב זה לשנות בפיך, חלוק על מדרש זה, וסבור שאין חיוב הזכירה אלא בלב בלבד (קרן אורה ברכות ג א, בדעת הרמב”ם ושאר מוני המצוות).
16. “כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי” (במדבר יד כב). תניא אמר ר’ יהודה עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב”ה שנים בים ושנים במים שנים במן שנים בשליו אחת בעגל ואחת במדבר פארן, שנים בים אחת בירידה ואחת בעלייה בירידה דכתיב (שמות יד, יא) “המבלי אין קברים במצרים”, בעלייה כדרב הונא דא”ר הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, כדרבה בר מרי דאמר רבה בר מרי מאי דכתיב (תהלים ק”ו, ז’-ח’) וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו, מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר, אמר לו הקב”ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה, אמר לפניו רבש”ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה הימנו, אמר לו אני נותן לך אחד ומחצה שבהם, אמר לפניו רבש”ע כלום יש עבד שתובע את רבו, אמר לו נחל קישון יהיה ערב, מיד פלטן ליבשה דכתיב (שמות יד, ל) וירא ישראל את מצרים מת על וגו’ שנים במים במרה וברפידים, במרה דכתיב (שמות טו, כג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות וכתיב (שמות יז, ג) וילן העם על משה, ברפידים דכתיב (שמות יז, א) ויחנו ברפידים ואין מים לשתות וכתיב (שמות יז, ב( וירב העם עם משה, שנים במן דכתיב (שמות טז ) אל תצאו ויצאו, אל תותירו ויותירו, שנים בשליו ראשון ובשליו שני, בשליו ראשון (שמות טז) בשבתכם על סיר הבשר, בשליו שני (במדבר יא, ד) והאספסוף אשר בקרבו. בעגל כדאיתיה במדבר פארן. פרק שלישי “יש בערכין”
17. המלבי”ם בארצות החיים ארץ יהודה סי’ א אות ד’ כתב שדין זה אמור לגבי זכירת מעשה העגל, ומכאן מקור בתורה לחיוב קריאת פרשת פרה, וכן נראה בחיד”א בספרו כף אחת. אולם בס’ החרדים פרק ד’ נראה שזו זכירה כללית לכך שהקצפנו את ה’ במדבר, שעל כן כתב שכל שכן שכל יחיד יזכור מה שהוא עצמו הקציף את ה’ אלוקיו, עיי”ש.
18. על פי הרמב”ן זוהי אחת מתרי”ג מצוות (גם בספר החרדים דייק כך מהספרי).
19. על פי הרמב”ן בעה”ת והרשב”ץ (ר’ שמעון בן צמח דוראן), ספרי – זוהי אחת מתרי”ג מצוות. שער הכוונות ענין כוונת קריאת שמע (דרוש א’).
20. הרמב”ן בפירושו על התורה: דברים פרק כ”ד פסוק ט’
21. משנה תורה לרמב”ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת , פרק ט”ז הלכה י’
22. אמרו בשם רבי יהודה בן בתירה שכדי שאדם יזכור את השבת, יאמר במקום יום ראשון: אחד בשבת, במקום יום שני יאמר: שני בשבת, וכ”כ שלישי בשבת, רביעי בשבת, חמישי בשבת וערב שבת ובנוסף לזכירה במחשבה ודיבור נהגו חז”ל לזכרו במעשה, שכל מה שיקנה האדם במשך השבוע יהיה לכבוד שבת, ואם ימצא מאכל טוב יאמר שהוא קונה אותו לשבת, וכשימצא מאכל אחר טוב ממנו ישמור את השני לשבת ויאכל את הראשון (שאף שזו דעת שמאי במכילתא דרשב”י פרשת יתרו, ובברייתא בביצה טז א, מ”מ לכתחילה יש לנהוג כדעתו). ברמב”ם נפסק שמצוות הזכירה היא ביום השבת, בעת התפילה או בקידוש. לזכור את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה (רמב”ם שבת פכ”ט ה”א, ע”פ פסחים קו א).
24. רבנו יונה בשערי תשובה שער ג (סימן יז). ספר חרדים במ”ע מה”ת התלויות בלב (פרק א סי כג). שם הספר: ספר הזכירות מחבר: הרב רפאל בן זכריה מנדל הדפסה: זולקוה שנת: תקכ”ד
25. כפי שמדגיש הר”ן בדרשותיו (בדרוש העשירי)
27. ספר החרדים, מצוות עשה מן התורה התלויות בלב, (פרק א’, סימן כג).
28. עבודה זרה דף ד עמוד ב ברכות דף ז עמוד א
29. מצוה זו כתבו החיד”א ז”ל בס’ עבודת הקדש בכף אחת ס’ כה ובצפורן שמיר ס’ א ובפלא יועץ בערך זכרונות לאומרה בכל יום עי”ש
30. כמו שכתוב (ירושלמי, מסכת ברכות פרק ד הלכה ג, תענית פרק ב הלכה ב) “כי באש היצתה ובאש את עתיד לבנותה, כאמור (זכריה פרק ב פסוק ט) “ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה”. עיין בספר עבודת הקדש ובספר פלא יועץ הנ”ל במצוה י שמנו זכירה זו בתוך העשר זכירות שכתבו שם לאומרם בכל יום.
