בע"ה

ספק אם הסירה טבעתה בשעת טבילה

שאלה:
נשאלתי מאדם שאשתו חזרה מהמקווה ונתעורר אצלה ספק אם הורידה את טבעתה בשעת הטבילה, האם תחזור לטבול שוב ? וא"כ האם צריכה לברך על הטבילה ?

תשובה:
אם מדובר בטבעת רפויה או מהודקת שאינה מסירה אף פעם אינה צריכה לטבול שוב. ואם מדובר בטבעת מהודקת, ומסירה אותה לפעמים כשלשה בצק וכדומה, עליה לטבול שוב (אלא שיש להבין אם מדובר בספק אמיתי, והאם הבלנית הסתכלה באופן שהיה עליה לראות, וכו'). וכשטובלת שוב לא תברך.

הרחבה ומקורות: אשה שבוודאות לא הסירה טבעתה בשעת טבילה, יש להבדיל בין שלושה מקרים: א. אם הטבעת רפויה, אף שלכתחילה לא טובלים אף ברפוי (עי' רמ"א יו"ד קצ"ח ס"א, ואו"ח קס"א סק"ג) אם טבלה אפשר להקל, כנפסק בשו"ע (קצ"ח סכ"ג), ואמנם יש שחלקו כדוגמת הבית הלל שהקל רק אם כבר שימשו, וע"ע חמודי דניאל שהובא בפת"ש סקי"ג, מ"מ עי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ח שהקל, וכך נראה שפסקו הסד"ט (סק"ו וסקמ"ג) והפת"ש (שם ובסק"ד) והחכמ"א (קי"ט ס"ד) להקל כשכבר טבלה. ב. אם הטבעת מהודקת באופן שאינה יכולה להסירה או שאינה רגילה להסיר כלל אפילו כשלשה בצק וכדומה, אין נחשב כחציצה (אף שלכתחילה אם יכולה, תסיר) כמבואר בראשונים (עי' ראב"ד שער הטבילה ס"ב ה"ו, רשב"א תורת הבית הקצר לב., מאירי נדה סו: ומובא בט"ז שם סקכ"ג ופת"ש סק"א, וע"ע לגבי נט"י בשו"ע או"ח סי' קס"א ס"ג ומ"ב סקי"ט). ג. אם הטבעת מהודקת אך מקפידה להסירו לעיתים כגון בשעת לישה, הרי הוא מוגדר כמיעוט המקפיד וחוצץ, וע"כ אם לא הסירתו בשעת טבילה עליה לטבול שוב.
ובנידון דידן שהתעורר אצלה ספק לאחר הטבילה אם הסירה טבעתה, אם מדובר בשני המקרים הראשונים הנ"ל אינה צריכה לטבול שוב, ולגבי האופן השלישי שהטבעת מהודקת אך מקפידה להסירו, מכיוון שמדובר בספק במיעוט המקפיד שהוא רק מדרבנן (כמבואר בעירובין ד. ועוד) היה לכאורה מקום ללכת לקולא כדין ספק דרבנן, וכך משמע בט"ז (קצ"ח סקכ"א), אמנם עי' שיורי טהרה שם (סקל"ט) שהט"ז לשיטתו שכל ספק דרבנן לקולא ואף באיתחזק איסורא (וכדבריו לעיל סי' ס"ט סקכ"ד), אבל לפי מה שפסק הש"ך (סי' ק"י, דיני ס"ס סק"כ) דהיכא דאיתחזק איסורא אפילו בספק דרבנן אזלינן להחמיר, א"כ אין כאן מקום להקל, ובסקנ"ב שם הוסיף את דברי הש"ך כאן (סקל"ו) שמצינו בכמה דברים שהחמירו בנדה אפילו בדיעבד ושלא מן הדין.
ואף לט"ז הנ"ל שהקל מצד ספק דרבנן, ע"ש שהוא רק לאחר ששימשה עם בעלה, וע"כ בנידון זה שהתעורר הספק כשחזרה מהטבילה קודם ששימשו, לכאורה אף לשיטתו עליה לטבול שוב.
ויעויין בנו"ב (יו"ד קמא סי' נ"ג) לגבי מסופקת אם סרקה קודם הטבילה שהתיר מחמת שמסתמא עשתה כמו שרגילה תמיד, וכסברת הט"ז (יו"ד סי' ס"ט סקכ"ד) שהתיר במסופקת אם מלחה הבשר שוודאי עשתה כדרכה שסירכיה נקט ואתי כדאמרינן גבי ק"ש (אמנם עי' נקה"כ שם). ומ"מ אף אם נאמר כן לגבי סירוק שהוא פעולה משמעותית בהכנות לטבילה, אין הכרח לומר כן לגבי הסרת טבעת. אך זה יש לנסות לברר איתה עד כמה זה ספק אמיתי, והאם שייך להסתמך על הבלנית שיכלה לראות (ועי' רמב"ן סוף הל' נדה: 'לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף' וכו').

וראיתי למרן הגרע"י (הובא בקובץ בית הלל כ"ד – כ"ה) שדן באופן זה שהחציצה מדרבנן אם נחשב שעלתה לה טבילה מדאורייתא, ולפ"ז אם תצטרך לברך על הטבילה הנוספת שהרי לא תקנו ברכה משום חציצה דרבנן, ותלה הדבר במחלוקת הפוסקים לגבי אדם שתקע בשופר בר"ה שחל בשבת ועבר על גזירת חז"ל, האם נחשב שקיים מצוה דאורייתא ואין ברכותיו לבטלה, וממילא לא יברך שהחיינו ביום השני בתקיעת שופר (לשיטת המחבר באו"ח סי' ת"ר ס"ג, אמנם לרמ"א שם בכל מקרה מברך בשני הימים), וה"ה לנוטל לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת, וכך נקט רע"א (דרוש וחידוש, מערכה ח') ופרי הארץ (ח"ב ס"י), אמנם רבים חלקו וסברו שלא יי"ח וברכותיו לבטלה, עי' מה שהאריך בזה בחזון עובדיה ימים נוראים עמ' קס"ו, ופסק שם (סל"ג) שלא יברך שהחיינו ביום השני (וע"ע אחרונים שהאריכו בזה, כגון חכמת שלמה סי' תקפ"ח, שו"ת הר צבי או"ח סי' פ"ח, קוב"ש קונטרס דברי סופרים ס"ג אות ז', ועוד). והכא נמי אף שהייתה חציצה מדרבנן כגון מיעוט המקפיד, לדעת רע"א הנ"ל אפשר שמכיוון שכבר נטהרה מהתורה ויצאה ידי חובה, אינה מברכת על טבילה אחרת, שלא תקנו ברכה משום חציצה מדרבנן, ומיהו בספק אם מקפידה פשיטא שלא תברך בטבילה האחרת דסב"ל, ע"ש.