בס”ד
עשרה כללים חשובים למורה הוראה בנושא מראות העדים
א. כשיש ספק במראה שבעד הבדיקה, אפשר לצרף את שיטת מהר”י ברונא (סימן מח) שסובר שדם שאינו עובר מעבר לעבר אינו דם נדות. ואף שהגר”ש קלוגר (תליתאה חלק ב סימן נט) וחוט שני (סימן קפח) סוברים שאין שום קולא במה שלא עובר המראה לצד השני, מכל מקום עיין בנטעי גבריאל (נדה פרק קיט הערה יג) שקיבל מרבותיו שכשיש ספיקות במראה יש לצרף את שיטת מהר”י ברונא להקל.
ב. אם המורה הוראה רואה דם על עד בדיקה, יש להתבונן היטב, כי פעמים שהוא דם מכה, ומפורסמים דברי ה”קנה בושם” (סימן סב) שיש ב’ הבדלים בין דם מכה לדם מקור, הראשון הוא, דם פצע הוא דם נקי ובהיר, ואילו דם מקורי הוא עכור ומזוהם. השני, דם פצע ממוקד, ואינו מתפשט בדרך כלל, אך דם מקורי בדרך כלל מתפשט ומרוח, ואף שאנו לא בקיאים ממש בין דם נדה לדם מכה, מכל מקום סימנים אלו גורמים לנו לדעת שיש סיכוי גדול שזה מכה, ויש להפנותה לבודקת הלכתית.
ג. מורה הוראה שראה דם בעד בדיקה בגודל של רגל של זבוב או כנקודת מחט הרי העד טהור, ויש להתבונן בזה היטב. וכן מבואר בספר שבט הלוי (סימן קפג עמ’ י) בשם החזו”א, וכן מבואר בטה”ב (חלק א עמ’ לג במהדורא ישנה). והטעם בזה שהרחם לא מוציא כזה גודל.
ד. יש לכל מורה הוראה לדעת שיש לבדוק שאין סיבים אדומים על העד, שאריות חוטים בצבע אדום שנתפסו בשעת האריגת העד וכן לפעמים נמצא על עדי בדיקה חתיכות נייר טואלט בצבע אדום כי מצוי שנשים מקנחות את עצמם ונשאר באותו מקום נייר אדום או ורוד. ועיין בספר מראה כהן (עמ’ כא) שהאשה לא תשאיר את העד באויר הפתוח שמא יקלטו בו סיבים ולא תניח את העד ליד חפצים שיש חשש שילכלכו את העד, כגון ליד תכשירי איפור וכדומה. וכן יש לעורר את המביא את הבדיקה שלא יניחו אותו בתוך נייר טואלט כי הנייר נדבק.
ה. יש למורה הוראה לבדוק את שני צידי העד, דפעמים שבצד שבדקה הוא טהור, ובצד שני הוא טמא, והכל לפי העניין. כך מבואר בספר חק וזמן (עמ’ מז סק”ל) שיש מציאות שבצד אחד יהיה טמא ובצד שני יהיה טהור, אך העלה שם להחמיר שבצידו הראשון נתכסה אמיתות המראה בליחה, ולכן נראה רק מצידו השני של העד.
ו. מראה אדמומי שנופל מיד במשמוש היד מצוי שזה דבר זר וטהורה, ומורה הוראה ותיק מבחין אם זה דבר זר או דם, כך מבאר בספר תשובות והנהגות (חלק א יו”ד סימן תקח אות ד) שמצוי שהוא דבר זר וטהור הוא. ועיין בספר חוט שני (סימן קפח אות ח) שכתב בזה”ל, מראה טמא שנמצא על העד או כתם שבבגד, ואם משפשפים אותו נופל המראה ולא נשאר שום רושם על מראה טמא על העד בדיקה הרי היא טמאה מדינא ואין בזה שום סיבה להתיר, עכ”ל. ונראה שאין בזה מחלוקת אלא אם המראה דבוק על העד, אך כשמשפשפים אותו הוא נופל עדיין הוא טמא, אך לפעמים יש על העד מראה תלוש שאפשר בנקל להוציאו הוא טהור, שנראה שהוא דבר חיצוני.
ז. ישנם נשים שרואות ביום השביעי דם אדום בהיר זך, ולאחר בירורים דם זה נובע מחמת “הביוץ” שהוא סמוך לאותו זמן, מיון שיש ירידה “באסטרוגונים” (הורמון הפעיל בזמן הביוץ) ודם זה מהרחם והן אמת שאם רואה כתם, אינו טמא בתנאים המתירים כתם, אך לגבי בדיקת עד, יש לה להתייעץ עם מורה הוראה, אם לעשות בדיקת יום שביעי באופן שיודעת שהיא תראה דם מחמת שהיא עם כתמי דם מחמת הביוץ, ולעניות דעתי אם עשתה בדיקה בכל הימים, תעשה בדיקה בליל יום השביעי, ולסמוך על הפוסקים שבדיקת לילה שמיה בדיקה, ועיין בטהרת הבית (חלק ב עמ’ שיב) וכן בספר אמרי טהרה (סימן סג) שהעלה כמו שכתבתי וצירף את דברי המהרא”ל צינץ והאילה שלוחה (קלוצקין) שמבינים בדעת מרן הש”ע שאם בדקה רוב ימי השבעה נקיים מהני גם אם לא בדקה ראשון ושביעי. ואם היא עשתה בדיקה רק של יום ראשון ונמצאת בשביעי ואינה יודעת מה לעשות, כי אם תבדוק יש סיכוי גדול מאד שתראה דם מחמת הביוץ, יש לפנינו ב’ אופנים א. לסמוך על הנודע ביהודה ועוד שסוברים שאפשר קינוח חיצוני כידוע. ב. לסמוך על הפוסקים שסגי רק בבדיקה אחת כמוזכר בסימן (קצו סעיף ד) וכל מקרה לגופו מי מהשואל ומתי הוא שואל.
ח. מצוה על הרב להשיב לכל שואל בסבר פנים יפות, ולהבין את מצב השואל לפי מדרגתו הרוחנית, וגם אם מטמאים ורואים שקשה להם, צריך לחזק אותם ולעודדם.
ט. על המורה הוראה לענות ברור בשאלות שקשורות למראות, אם המראה טהור יאמר טהור וכן להיפך, ולא יענה “כדאי להחמיר” או “עדיף להחמיר”, ואם מסתפק יתייעץ עם מוראה הוראה אחר, והעיקר, שלא לתת הרגשה של בלבול לשואל.
י. ישנם סוגים של בדי בדיקה שעדיף להימנע מהם, ולכן כל אשה תקח את מה שמתאים לה, ויש להימנע מלבדוק בעד שעשוי כמו מלבוש על האצבע מחמת המראה שיש על התפרים, וקצת קשה למורה הוראה להבחין היטב. וכדאי לא להניח עדי בדיקה, בשקית ניילון כי יש חשש שהוא משנה הצבע.
