יחוד בזוג הנמצא בהליכי גירושין והאשה נדה

שאלה: בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין, ומטבע הדברים שונאים זה את זה, וכבר תקופה ארוכה שאין ביניהם שום יחסי אישות, אך מסיבות שונות אינם פרודים וגרים תחת אותה קורת גג, האם מותרים להתייחד כשהאשה פסקה מלטבול לנדתה.

תשובה: בשו”ע (יו”ד סי’ קצ”ה סעי’ א’) כתב: חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול וכו’. אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה.
וכתב בתורת השלמים (שם ס”ק א’): ודוקא אם אינה נאסרת עליו רק משום נדה, דיש היתר לאיסורה ואין יצרו תקפו כל כך, משא”כ אם זינתה שנאסרה לבעלה עולמית אסרו לייחד.
וכן כתב בסדרי טהרה (שם ס”ק ב’): ודוקא היכא דיש היתר לאסורה וכבר בא עליה, כי הכא, אבל היכא דאין היתר לאסורה, אף על גב דכבר בא עליה אסור להתיחד עמה, דתרתי בעינן, וכדאיתא לעיל סימן קפ”ז סעיף י”ב. והוא הדין בזינתה תחת בעלה דאסורה עליו, אסור להתיחד עמה, וכדאיתא בפרק קמא דמסכת סוטה דף ז’ (ע”א). וכן כתב במנחת יעקב (תורת השלמים ס”ק א’).
נמצאנו למדים, דעיקר ההיתר להתייחד עם אשתו נדה, אע”פ שאסורה עליו בנדתה באיסור כרת, הוא משום שיש היתר לאיסורה, ואין יצרו תקפו כל כך. ובתנאי שכבר בא עליה פעם אחת, דאם לא כן עדיין יצרו תוקפו, אע”פ שיש היתר לאיסורה.
וכתב בשו”ת קנה בשם (ח”ב סי’ ק”ה), דלפי זה זוג העומדים להתגרש, אע”פ שיש צד רחוק שישלימו ביניהם, מ”מ כיון שלפי המצב כרגע אין בדעתם להשלים, ואין ברצונם שתיטהר, פשוט שאסור להם להתייחד.
והוסיף, שהדבר מפורש לאיסור בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי’ קע”ח), שנשאל שם באשה שזה כמה שנים שאין רצונה לטבול מחמת רשעות, ואומרת שתשאר כן כל ימיה, האם מותר לבעלה להתייחד עמה. והשיב שם בפשיטות לאיסורא. והוכיח כן מהמבואר בשו”ת ושב הכהן (סי’ ל’) אהא דאיתא בשו”ע (יו”ד סי’ קפ”ז סעי’ י”ד) דאשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה, וכתב בשו”ת ושב הכהן (שם) דה”ה שאסור להתייחד עמה כמו אשה הרואה מחמת תשמיש, שמבואר בשו”ע (שם סעי’ י”ב) שאסור לבעלה להתייחד עמה, ואף שאפשר שתתרפא.
מפורש יוצא מדברי המהרש”ם, שאפילו רק כשהיא מורדת עליו אסורים הם להתייחד, כ”ש בנידון דידן שעומדים להתגרש והם פרודים לגמרי, ולולי סיבות צדדיות לא היו גרים בדירה אחת, שאין זה נקרא שעתידה להיטהר ויש לו פת בסלו.
וסיים הקנה בשם, נלע”ד בפשיטות שבנידון דידן מן הדין אסורים להתייחד, ובכל רגע ורגע ששוהים בביתם עוברים הם על איסור יחוד. וע”ע בקנה בשם (ח”ג סי’ ק”ז) שהשיב למי שניסה להשיב על פסקו ולחלוק עליו, ונשאר איתן בדעתו, שאסורים ביחוד.
וכן פסק בספר אמרי יעקב (לרבי יעקב מאיר שטרן, אבה”ע סי’ כ”ב סעי’ א’ בליקוטים ס”ק ז’), שזוג שהחליטו בדעתם להתגרש והיא נדה, אסור שישארו בדירתם בדרך יחוד. וגם הוא הסתמך על שו”ת המהרש”ם הנ”ל, וציין עוד לדברי שו”ת שבט הלוי (ח”ח סי’ רע”א) שהסכים לפסק המהרש”ם.
לעומת זאת בשו”ת משנה הלכות (חי”ז סי’ ל”ה) פסק בנידון דידן כששניהם החליטו להתגרש מחמת שנאה שביניהם, ואין להם תאוה זה לזה, וגם פסקה מלטהר עצמה כדי להיות גדר ומחיצה ביניהם שלא יבא עליה, בכה”ג לא חיישינן שיבא עליה באונס, ואלא מאי נחשוש שמא יתפשרו ביניהם, הרי אז תטבול. והוסיף שם, שדבריו הם רק באופן ששניהם רוצים להתגרש.
ובשו”ת קנה בשם שהובא לעיל עמד על סברא זו, וכתב שלא מצינו שחילקו הפוסקים והתירו להתייחד כששונאים זה את זה, והיינו משום דחיישינן שיתקפנו יצרו ויתפייסו לפי שעה. [עיי”ש שכתב שיש גם אוסרים יחוד מחשש אונס ולא רק פיתוי].
גם בשו”ת עולת יצחק (לרבי יצחק רצאבי, ח”ג סי’ רס”ח) כתב שמותר להם להתייחד, כיון שאפשר שיתפייסו כמו שמצוי לפעמים. והוסיף, שאם היה הדבר אסור, לא היו הפוסקים שותקים מלכתוב דין מצוי כזה. ואף כיום שדבר זה שכיח בעוה”ר, גם כן לא נשמע פקפוק בדבר. ועוד כתב שדיבר עם אחד מגדולי הדיינים בזמנינו העוסקים בעניינים אלו הלכה למעשה, והיה פשוט בעיניו שהדבר מותר, ושכך העולם נוהגים. ובהמשך דבריו כתב שמצא בספר נטעי גבריאל על הל’ יחוד שכתב, שיש לדון כל זוג לגופו אם הם שונאים גמורים או לא. ונראה שמסכים לדבריו. וא”כ אם מדובר בשונאים גמורים שאין תקוה שישלימו ביניהם, גם הוא יודה שאסורים ביחוד.
בספר מלבושי מרדכי (גלבר, עמ’ קנ”ט) כתב שמורים להיתר בזה. ושמע שכן גם דעת הג”ר יעקב בלוי בעמח”ס פתחי חושן. וע”ע שו”ת ישיב יצחק (לרבי יצחק שמואל שכטר, ח”ה סי’ ל”ג).
והנה, האוסרים סמכו דבריהם על שו”ת מהרש”ם שהבאנו לעיל האוסר יחוד עם אשה שאינה רוצה לטבול מחמת רשעות. איברא, שהגרי”ש אלישיב (קובץ בית הלל גליון מ”ב עמ’ ל”ו) חולק על דבריו ופסק, שאשה הממאנת להטהר לבעלה [הנקראת מורדת] אפשר להקל ולהתירה ביחוד עם בעלה. דאיסור יחוד נאסר מחשש פיתוי ולא מחשש אונס, ולכן יכול להתייחד עמה ממה נפשך, אם תתפתה הרי זה ככל נדה שאין בה איסור עם בעלה, ואם תסרב אין חשש אונס. וכן הובא פסק הגריש”א בספר משמרת הטהרה (לגרמ”מ קארפ, ח”ב פ”ח הערה 21).
וכן בהערות הגרי”ש אלישיב (כתובות ב’ ע”א) כתב שדברי המהרש”ם הם חומרא גדולה, ונראה דאינו כן, והביא ראיה דלא כמהרש”ם מדברי הר”ן (שם). גם בחשוקי חמד (כתובות ס”ג ע”ב) הביא דברי הגריש”א.
סברת הגריש”א להתיר במורדת משום דלאונס לא חיישינן, ואם תתפתה הרי היא ככל נדה ומותרת ביחוד משום שתטבול, כתובה גם בשו”ת משנה הלכות שהבאנו לעיל. וכבר עמד על סברא זו בשו”ת קנה בשם שהבאנו לעיל, ודחה היתר זה משום שחיישינן שיפתנו יצרו, ויתפייסו לפי שעה, וחושש הבעל שפיוס זה לא יחזיק לאורך זמן ולא תלך לטבול, ולכן אינו מועיל להתיר יחוד כיון שאין לו פת בסלו. גם בחשוקי חמד (שם) הקשה כן על סברת הגריש”א, ונשאר בצ”ע.
שוב מצאתי בספר קיצור הלכות יחוד (דבליצקי, עמ’ ק”צ) שהביא מכתב ששלח לגרמ”מ קארפ, בעמח”ס משמרת הטהרה, שהביא את פסק הגריש”א באשה מורדת, והקשה כנ”ל על פסקו, וכתב שיש בזה נפק”מ גדולה בזוג הנמצא בהליכי גירושין. והשיבו הגרמ”מ: אין מצוי חשש זה כלל, דהשתא שהיא תחת בעלה ואשתו ומחויבת לו הרי היא מורדת בתשמיש, כל שכן כשדעתה להתגרש ממנו, שאין חשש שתתפתה אליו. ואם תתרצה, זהו רק משום שרוצה לחזור לחיות עמו.
העולה לדינא, נחלקו הפוסקים האם מותר לזוג הנמצאים בהליכי גירושין והאשה פסקה מלטבול לנדתה להתייחד, הואיל וכרגע נראה שאין היתר לאיסורה, ככל אשה נדה שמותר להתייחד עמה מטעם זה. ויש פוסקים שסוברים שיש לדון בכל זוג לגופו האם יש סיכוי שישלימו ביניהם.