ב”ה

הנדון: היתר שימוש בשבת הפעלת מכשירי צפייה (בפאלפון ומחשב) למנוע הדרדרות למי שחולה בחולי הנפש

שאלה: אשה בשנות הארבעים לחייה שהוריה נפטרו והיא שוהה לבדה בביתה בשבתות (אין לה משפחה קרובה), וקשה לה להתארח בחברת אנשים עם ילדים, ולכן כעת היא איננה מוצאת מקום להתארח בו, אך דא עקא בעקבות כך שהיא גלמודה בביתה ומקפידה שלא לחלל שבת באיסורי תורה מחוץ לבית בנסיעה ברכב למקומות אחרים, הבדידות גורמת לה לחרדות עד כדי סכנה לנפשה וכפי שהוסבר לי ע”י הפסיכיאטרית המלווה אותה שמצליחה לטפל בה ולרומם אותה אך כשמגיע לביתה והיא שוהה בביתה בשבת ללא תעסוקה היא שוב נכנסת לדכדוך הנפש, ולטענת המטפלת אחריתה מי ישורנו, ושאלתה האם יש היתר לאשה להפעיל בשבת מסך לצפות בו ולהעביר בו ערוצים (לדבריה ערוץ אחד פעיל מע”ש לא יציל אותה ממשבר נפשה) או לדפדף בפאלפון בכדי שיעביר לה את הזמן?

תשובה: יש להתיר זאת לא באופן קבוע ואלא רק שהאשה מרגישה צורך נפשי בדבר, כמו כן יש לעשות כן בשינוי בראשי אצבעותיה, מלבד זאת על האשה המטופלת להתאמץ למצוא מקום לשהות בו בשבת כמו בטיפול בזקנים או חולים וכיו”ב. או בחברה שלא מזיק לה בריאותית לשהות בו. כמובן שכל ההיתר הוא רק באיסור זה שהוא איסור דרבנן ולא מהתורה וכפי שננמק זאת.

מקורות: הנה כתב הרשב”א בתשובה (סימן רפא) וז”ל שאלה אחד שנשבע על דעת רבים שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה. ואח”כ נשתפה מקצת ולפעמים חוזר לשטותו. ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח וירווח לו. אם מתירים לו מחמת כך או לאו,
תשובה מסופק אני בדבר זה. דאפשר לומר שהוא מותר ויש בזה פיקוח נפש. וכמו ששנינו פרק במה מדליקין המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני כותים מפני לסטים או בשביל החולה וכו’. וסוגיא דשמעתא התם דאם חולה שיש בו סכנה הוא מותר לכתחלה. והא דקתני פטור, ה”ה דה”ל למיתני מותר, אלא משום דקתני סיפא כחס על הנר חייב. תנא רישא פטור. אבל חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור. וכרבי שמעון דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ומקצת מרבותינו נ”נ פירשו דכל הנך דתני במתניתא פרק במה מדליקין סכנה יש בהם ומותר לכתחלה. ולא תני בה פטור, אלא משום בשביל החולה, שאם אין בו סכנה אינו מותר לכתחלה. וא”כ מפני רוח רעה מותר לכתחלה דכחולה שיש בו סכנה הוא. וה”ה לסטים דוקא של סכנה. אכן בירושלמי אמר סתם ולסטים סכנה ומותר לכתחלה. ומה שאמרו פטור ולא אמר מותר, דבעינן דוקא בחולה של סכנה אמרו כן. ומ”מ אפילו הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפ’ מפנין (קכ”ח:) אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר חברתה מדלקת לה. ואוקימנא אפילו סומא. וקמ”ל דיתובי מיתבא דעתא. סברה אי איכא מידי דחזיין חברתי עבדן לי. אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה. וה”נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה. אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחוק ולא תתיישב דעתו בכך. ואפשר דמן הספק נשאלין בו אם יש בו דעת לישאל אם לאו. והוא לפעמים חלים. שאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר”ת ז”ל. וא”נ משום שיש כאן ספק נפשות.

ומבואר מדבריו שהיכא שברור שהאדם חולה בחולי הנפש מחללין עליו שבת כמו כל חולי אחר, וכ”כ הראש”ל בספר שו”ת אדמת קדש (ח”א חיו”ד סי’ ו’) השיב בנידונו לענין להאכיל דבר איסור לחולה רוח, דודאי חולי זה הוא שיש בו סכנת נפשות ואף שאינו מסוכן ע”י שמים שימות מחולי זה מ”מ מסוכן הוא שהוא בידו ימית עצמו ולכן נזהרין בני אדם שאינם מניחין אצלו שום כלי משחית אפי’ מחט קטנה וגם מניחין בידיו ורגליו כבלי ברזל כדי שלא יחנוק עצמו בידיו ולא יפיל עצמו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וכו’, והספק קרוב לודאי שיבוא לידי סכנה מפני טירוף בילבול דעתו ובודאי שרי להאכילו נבילה וכו’ ומוטב שנעבור על לאו זה דלא תאכלו כל נבילה ולהאכילו בידים כדי שיתרפא וישמור אח”כ דת חקי האלקים ואת תורותיו עיין שם.
וכך השיב גם אחיו של בעל האדמת קודשבספר פרי הארץ (ח”ג חיו”ד סי’ ב) דשוטה חולי של סכנה מקרי ושדבר זה אין צריך לפנים עיין שם בדבריהם באריכות, וכמותם פסק הברכי יוסף בשיורי ברכה (יו”ד סי’ קנ”ה.)

גם בשו”ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן יג) האריך להוכיח ג”כ שחולי הנפש נחשב כחולי שיש בו ספק סכנה, והסתייע מדברי הרשב”ו והרב אדמת קודש, וע”ש שהביא בשם המג”א באו”ח סי’ תקנ”ד סק”ח שמביא בשם המהרי”ל דמי שהיה חסר דיעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בתשעה באב, וכותב ע”ז הפרמ”ג דכל שיש סכנה אף ביום הכפורים, אין מתענה ע”ש, והיינו מפני שמחלה זאת של חסר דיעה ר”ל, מיקרי מחלה שיש בה סכנה.
ומצאתי שכבר ציין הגריש”א אלישיב בקובץ תשובות ח”ו (סימן רד) שציין שראה בחוברת של תבונה משנת תש”ה מאמר של הרב ר’ א. י. ניימרק זצ”ל ובו הוא דן להתיר חלול שבת כדי לרפאות חולי נפש ע”פ הגמרא ביומא שמוטב נחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
ואחר חיפוש מצאתי שהודפסה תשובה זו בספרו אשל אברהם ניימארק (ח”א סי’ ס”ה אב”ד תל אביב) וזת”ד , מנויה וגמורה דפקו”נ דוחה שבת ואת כל התורה כולה וחי בהם ולא שימות בהם אמרה תורה, ומסופקני לכאורה בחולי הרוח שאין סכנה לחייהם רק שיהיו שוטים כל ימיהם אם גם רפואתם דוחה שבת וכדומה והנה בפשוטו אין זה בכלל פקו”נ, ואף שמצינו במכות (י”ב) לענין תלמיד שגלה מגלין רבו עמו משום דיכתיב וחי עביד ליה תיובתא וכפי שפי’ הרמב”ם דחיי האדם בלי תורה אינם חיים ומכש”כ לחיות כל הימים חיי בהמה בלי תורה ובלי מצוה בודאי אינם חיים שלמים, וכפי מה שתרגם אונקלוס וחי בהם לחיי עלמא וכפי מה שפי’ רש”י לחיי העוה”ב זה בכלל גם כן בכלל וחי בהם, אך בכ”ז אין זה יסוד נאמן להתיר משום זה חלול שבת.
ואחר שאריך בראיות מכמה סוגיות מש”ס, ממשנה דפ”ב דשבת המכבה את הנר כו’, מפני רוח רעה ופי’ רש”י והרמב”ם בפה”מ שהוא ענין של מרה שחורה ומשמע דאין סכנה לחייו רק חשש שיוצא מדעתו עי”ז, וכן ביומא (פ”ג) מי שנשכו כלב שוטה שמאכילין אותו מחצר הכבד שלו שלכאורה ג”כ אין החשש בזה רק שישתטה, משמע דכדאי הוא חשש זה לדחות מפניו חלול שבת ומאכלות אסורות, ות”ק דפליג ואוסר להאכילו מחצר הכבד שלו הוא רק מצד דהוה רק סגולה ולא רפואה עי”ש בפיה”מ להרמב”ם, ואולי במרה שחורה יש חשש סכנה לחייו כי באם יבוא למצב מרוגז מאד יטרוף נפשו בכפו וכן בנשכו כלב שוטה אולי יש בזה סכנה לחייו.
ובמסקנא העלה תבנא לדינא, נראה לכאורה ברור שמותר לחלל שבת וכדומה כדי לרפאות את השוטה משטותו וכש”כ שאין לחוש למוסרו לבית חולים כזה שיהיה מוכרח לאכול מאכלות אסורות ,אם אין בית חולים כשר, ואם יש מקום חשש הוא רק בשוטה כזה שאין רפואה למכתו ומוסרים אותו לבית חולי הרוח לרווחתם של הבריאים אז יש מקום להסתפק אם הוא בגדר ספיייה בידים, אבל במקום שהוא לרווחתו ולישועתו גם לאחרים מותר לחלל שבת וכדומה, ומה מאד נפלאיתי כאשר מצאתי בתשובת חת”ס (סי’ פ”ג) שדן בזה למסור שוטה קטן לבי”ח כזה שיאכל מאכלות אסורות דדן לאסורא אף שיש תקוה שירפא שם, והוא דן מצד טעמים כל כך קלושים מצד שמאכלות אסורות מטמטמים לבו של אדם, ומסיים שמוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהיה רשע שעה א’ לפני המקום, “ולא אבין לרשע זאת כי מצוה רבה היא להשיב נפשו לתחיה ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו כל דבר אסור ושומר מצות התודה להחיות נפשו לא ידע רע. ע”כ.
חזינן להקת פוסקים דס”ל בפשיטות דחולי הנפש הינו בכלל חולי שיש לחלל את השבת והוא בכלל גדר פיקוח נפש שמחללים עליו את השב, ומתשובת הרשב”א מבואר ששחולי הנפש מותר להתרפאות בדרך של איסור גם בדברים שהם לא ישירים כתרופות אלא אף דברים עקיפים כמו שחוק וכיו”ב.
וזה דלא כמ”ש בספר חוט השני ח”ד (סי’ צא סק”א) כתב שההיתר לעשות מלאכה כדי ליישב את דעת היולדת אינו כולל כל דאגה או חסרון ישוב הדעת שלה, אלא רק עניינים הנוגעים לטיפול במצבה המסוכן. אבל אם היא דואגת ונמצאת בחוסר שלות הנפש מדברים שאינם נוגעים למצבה ולטיפול בסכנתה, אין היתר לחלל שבת עבור ישוב דעתה בהם, אלא אם כן רואים לפי הענין שיש בכך משום פיקוח נפש.
וכן כתב בשש”כ (פל”ב הערה פג). ובשלחן שלמה (סק”ד) שלכאורה יש לחלק בין דרישה הגיונית כגון שהחולה דורש לראות את בנו, שיש מקום להתיר לחלל שבת עבור דרישה זו, אף שאינה קשורה לטיפול הרפואי, לבין דרישה לא הגיונית כגון שרוצה שיביאו לו עיתון וכדו’, שבזה אין להתיר. ועיין בקצות השלחן (סי’ קלה בדי השלחן סק”א) שבדבר הנוגע לרפואתו של החולה מתירים אף איסור דאורייתא, אך בדבר שאף לדעת החולה אין בו כדי להועיל לרפואתו, אך אין דעתו מיושבת בלעדיו, אין מתירים אלא איסור דרבנן.
וראיתי שגם בספר משנה אחרונה סי’ של (ס”ק י) העיר שמתשובת הרשב”א (סי’ רפא) מבואר בדבריו שהתירו לצורך יישוב דעת החולה אף דברים שאינם נוגעים למצבו הרפואי. וצ”ע.
ולענ”ד כאן בנידונינו גם הרב חוט השני והשש”כ יודו שהמטפלת שהינו הרופאה של חולי הנפש אומר שעצם זה שהאשה תהיה בודדה ללא עיסוק זה יגרום לה לעוד הדרדרות יוצא שעצם התעסקותה במוצרים אלו הם חלק מרפואתה.
ובר מן דין כבר האריך מרן זיע”א בספריו בעשרות מקומות שבמקום שיש ישוב הדעת ואם לאו תיטרף דעת החולה מותר לחחל את השבת בשבילו באסירו דרבנן שהוא משום שבות ע’ בשו”ת יביע אומר חלק י (חאו”ח סימן כט) שהביא בשם שו”ת מחזה אברהם להגאון מברודי (סי’ מו) שפסק על מי שקיבל מברק בע”ש “שאביו חולה ותיכף לבוא”, שאסור לנסוע אף ברכבת שע”י גוי, כיון שיש ב’ שבותים ולא התירו אלא שבות א’, והביא דברי המנורה הטהורה שהתיר שבות ע”י ישראל, וכתב, מיהו כ”ז כשאביו שלח אחריו, אבל כאן שנראה שאביו לא ידע מהמברק כלל, בודאי שיש איסור גמור בנסיעתו אליו, דליכא בהכי משום שלא תטרף דעתו עליו. עכת”ד. וע”ע בשו”ת חלקת יעקב ח”א (סי’ סד) שהביא דברי השו”מ הנ”ל להתיר, וסייעו מהגמ’ (שבת קכח ב) הנ”ל, שמותר להדליק הנר משום יתובי דעתא של היולדת אף שהיא סומא וכו’. והעיד שהגאב”ד ר’ אריה ברודא התיר לנסוע ע”י גוי כשקיבל מברק בע”ש “שאביו חולה ותיכף לבוא”, וכמדומה שכן מורי הוראות מתירים בזה, אלא שהמחזה אברהם אוסר אם אין מבורר במברק שהחולה ציוה לבוא. ע”ש. ובשו”ת תענוגי ישראל (סי’ מט) כתב, שבודאי שמותר לבן לנסוע בשבת (ע”י גוי) כשבאה לו ידיעה במברק שאביו חולה מסוכן. רק שיראה לעשות באופן שלא יכירוהו, שלא יצמח חשדא וחילול ה’ לרואים שהוא נוסע בשבת. ע”ש. ועכ”פ אין ספק שאם הרופא אומר שעל קרובי הפצוע להופיע מיד לצורך פקוח נפש כגון התרמת דם וכיוצא בזה בודאי שמותר לנסוע אף ברכב שע”י ישראל. ומיהו אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דברי החולה, יש להתיר לנסוע ע”י נהג גוי, וכמ”ש בערוך השלחן (סי’ שו ס”כ). ע”ש. עכ”ל וכן פסק בכמה מקומות הליכות עולם (ח”ד ע’ קסא) חזו”ע אבלות (ח”א ע’ ל), שבת (ח”ג ע’ שה).
ומבואר שגם יישוב דעת החולה שיש בו סכנה מותר לחלל באיסור שבות דרבנן אף שהיישוב דעת הוא עקיפין שרק יבוא הבן של החולה ויתייצב בפני אביו החולה.
ומה שכתבנו לעשות בשינוי בכדי להרוויח בכך דהוי תרתי דרבנן, וגם בכדי לחדד לחולה שהיתר זה איננו כל ימי חייה אלא רק היתר דחוק לעת עתה.