דם ביוצי
יש נשים שהביוץ גורם להן לדימום, שהרי בעת הביוץ הביצית מתנתקת מהשחלה, והניתוק הזה יוצר דימום קטן שנשאב עם הביצית פנימה לתוך החצוצרה, ולאחר מכן יוצא דרך הנרתיק החוצה [וזאת הסיבה לחלק מהנשים שרואות דם בכל חֹדש דוקא ביום השביעי לנקיים].
ובכל זאת, כתבו אחרוני זמנינו, אין בכדי ידיעה זו בלבד לטהר את הדם, מאחר שמלבד הדימום שנוצר בעקבות הביוץ, ישנו עוד דימום אחר המגיע מהרחם שנוצר בעקבות שינוי בהורמונים בזמן הביוץ, והדימום הזה כמובן שמטמא. אך מכיון שספק הוא מהו מקור הדם בדיוק, בהצטרף עוד ספק או כשיצא הדם בצורת כתם, יוכל הרב לטהר את האשה.
מקורות
כתב בנשמת אברהם (ח"ב עמ' קמז), יש נשים שרואות דם בזמן הביוץ, שנקרע קרום של השחלה, ונשפכת ממנו ביצית יחד עם קצת נוזל, והכל נשאב לתוך החצוצרה ומגיע לרחם. בנוסף, כתוצאה מהביוץ יש באותו הזמן ירידה ברמת הורמון ה"אסטרוגן" בדם, שיכולה לגרום לדימום מהרחם. הדעה המקובלת כיום היא שהדם אכן בא מהרחם עצמו כתוצאה מהשינוי ברמות האסטרוגן, דהיינו דם וסת. וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרצ"פ פראנק זצ"ל [רבה של ירושלם עיה"ק].
ושכ"ד הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שנשאל מהגרי"י נויבירט, גבי אשה שיש לה וסת כל 28 יום, ורואה כתם כל חודש ביום ה-13 או ה-14, והרופא הוכיח ע"י בדיקת דם שזה היה זמן הביוץ, האם ניתן לתלות שהדם הוא דם טהור ולטהר את האשה. והשיב הגרשז"א, שמכיון שהדעה שהרפואית היום היא שהדימום הוא מהרחם, היא טמאה טומאת נדה. עכ"ד הנשמ"א.
וכ"כ בשאילת משה (שערי טהרה ח"ג עמ' כב אות יא), דם הבא בזמן ביוץ, הוא דם נדה. וכ"כ בנטעי גבריאל (ח"ב עמ' תשלה), ואלו דבריו, דם היוצא ע"י ביוץ, אע"פ שאינו דם נדה, טמא. וביאר (הערה מג), דקי"ל דכל דם הנמצא בפרוזדור טמאה, דרוב דמים מן המקור. א"ה: וכנראה כוונתו במש"כ "אע"פ שאינו דם נדה", דאע"פ שאיננו יודעים בוודאות שבא מהרחם, וכמו כאן גבי דם ביוצי, שיש עוד סברא לטהר הדם, שבא מהתנתקות הביצית מהשחלה וכמבואר בדברי הנשמת אברהם, מ"מ הרי לימדונו חז"ל שרוב דמים מהמקור.
וכ"כ באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ח"א בהסכמות הרבנים עמ' קיב ובהערה 4) בשם הגר"י נויבירט [ועיין בכרך ה' עמ' 64]. וכ"ה בשלחן שלמה (ערכי רפואה ח"ג עמ' לב) בשם הגרשז"א.
וכ"כ הגר"י רצאבי בשו"ת עולת יצחק (ח"ב חיו"ד סי' קעא אות ב ד"ה ומלבד, והובא גם בשלחן ערוך המקוצר ח"ו סי' קנא אות כט ד"ה לפרקים עמ' יג) ע"פ רופא מובהק, שדם זה מגיע מהרחם מחמת הירידה בהורמונים. וכ"כ באבני שהם (עמ' ה) בשם הנשמ"א [הנ"ל].
ושמעתי מהגר"ד חזן שליט"א, שכיון שמה שהחמיר בנשמת אברהם בשם הגרשז"א הוא מחמת הספק [שמא הגיע מהביוץ עצמו ושמא משינוי ההורמונים], יש לקחת זאת בחשבון שזה רק ספק, ולכן אם יהיו עוד ספקות אחרים, במצבים מסויימים נוכל להקל, ולהחשיבו כדם פצע. עכ"ד. ואוסיף, שאולי תהיה אפשרות להקל בכתם מעל כגריס כשהוא דם ביוצי, שכיון שדם ביוצי עצמו הוא ספק, וכתמים דרבנן, אמרינן הכלל הידוע ספק דרבנן לקולא, בפרט שבכתמים שומעין להקל, וצ"ע. וכנראה שלא מצוי לצאת דם ביוצי בכמות מעל כגריס.
והיא הסיבה לאשה שתמיד "דוקא ביום השביעי" ניגשת לרב עם שאלה על עד בבדיקה שיש בו דם, שהוא כאמור דם ביוצי.
ופתרון הלכתי לראיית דם ביוצי ראיתי בספר אמרי טהרה (עובדיה, עמ' שיב), במקרה כה"ג שבא לידו, והורה לה שתבדוק עצמה כדין דבר יום ביומו עד היום הששי ועד בכלל, ותבדוק בליל שביעי ותטבול למחרת, וצירף בזה כמה ספיקות [דכיון דהוי שעה"ד דעדיפא מדיעבד, שמא הלכה כהרמב"ם ורוב הראשונים דבדיעבד סגי בתחלתן או בסופן, ושמא כהשואל ומשיב ושו"ת יהושע דתחלתן וסופן ל"ד, אלא העיקר שיהיו ב' בדיקות בז"נ. ושמא הלכה כמהרא"ל צינץ דמרן מודה היכא שבדקה עצמה רוב ימים של הז"נ, ושמא בדיקת לילה שמה בדיקה].
