חיובי הבעל בשנה הראשונה, על פי דברים כ"ד ה', כוללים אי יציאה לצבא, אי עיסוק בענייני ציבור, והישארות בביתו למשך שנה אחת כדי לשמח את אשתו. איסורים אלו הורחבו על ידי חז"ל ופוסקים לכלול גם אי שמירה בחומה, אי תשלום לפסי העיר, ואי יציאה למרחקים לצורך מלחמה או ענייני מסחר ארוכי טווח. ישנם דיונים לגבי מידת החיוב, האם הוא חל על הבעל בלבד או גם על בני העיר ושר הצבא, וכן האם מחילת האשה מועילה, כאשר הפסיקה נוטה לאפשר מחילה בתנאי שהיא בלב שלם. במאמר הקודם נגענו קצת בגדרי ובטעמי מצוות 'ושמח', כאן נתמקד יותר בחיוב הבעל 'לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר'. רבותינו קצרו בדבר ולא האירו עינינו במצוות אלו (מנחת חינוך, תקפ"ב ג'). ובחת"ס (אהע"ז ח"ב סי' קנ"ה) …לא נמצא מבואר בשום מקום זולת מ"ש בספר החינוך וכו' בעניין הלאו שלא יצא בצבא, עי' חת"ס שם שהביא בטעם הדבר: מכיוון שדעתו שקועה באהבת אשתו ולבו בל עמו לעשות לצבא וכו' וע"ע בס' החינוך שם במש"כ בטעם מצוה זו, ובנצי"ב בספרו 'העמק דבר' בפר' כי תצא שם, וע עוד. ואף שגם המאורס קודם הנישואין חוזר מעורכי המלחמה, מבואר במשנה במסכת סוטה (מג.) שארס אשה ולא לקחה (ובנה בית ולא חנכו, ונטה כרם ולא חיללו) אמנם חוזרים אך לא לבית אלא מסייעים לאנשי המלחמה ע"י שמספקים מים ומזון ומתקנים הדרכים, אך לאחר שנשאה פטור גם מסיוע זה, ואף אינו מגיע כהנ"ל לשמוע את דברי הכהן ולחזור אלא לא זז מביתו – 'לא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת'. וברמב"ם בהל' מלכים (פ"ז הי"א) הכליל בלאו זה גם צורכי העיר: 'ולא שומר בחומה ולא נותן לפסי העיר'. ובחינוך (תקפ"ב) הוסיף …שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין וכו' ובמנחת חינוך שם תמה מנין לו שחתן אסור לצאת למרחקים, מה שלא הוזכר בגמ' וברמב"ם שם, ואם למד שזה כלול בנאמר 'ושמח את אשתו' כיון דלא נמצא בש"ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמינו מפשט המקרא וכו' ונשאר בצ"ע. ואף ברמב"ם בסה"מ (לאוין שי"א) כתב דבר שתמהו עליו רבים: 'ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה כל שנתו' והרדב"ז (ח"א רל"ח) כתב שהוא שיבוש שנפל בספרים, וכוונתו הייתה שלא יצא לצורך רבים אך לצורך עצמו למה לא יצא להרוויח לשמח את אשתו, ואם אין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה, ועי' חכ"א ובינת אדם בעניין זה כלל (קכ"ט סי"ט), ועוד האריכו הפוסקים. עוד דנו הראשונים מיהו המחוייב, זה ברור שאם האיסור הוא שלא לילך למקום רחוק ולא לצאת לסחורה, החיוב הוא על החתן, אך לגבי האיסור 'לא יצא בצבא' יעויין בספר המצוות שם ובחינןך (תקפ"א) שהוא על בני העיר ושר הצבא (ודנו המפרשים שם אם האיסור גם עליו). ולא מצינו בשום מקום שלוקין על לאו זה, ותמה המנ"ח שם מדוע לא ילקה שר הצבא כשעשה מעשה והוציאו למלחמה (לכאורה אף החתן עצמו כשעבר על חיובו בזה). עוד דנו האם מועיל מחילתה של האשה, וכך כתב בחינוך שם בסוף: 'ועובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה, ביטל עשה זה, ומ"מ הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול מצוה, וי"א שבמחילתה מותר. משמע מדבריו שלגבי ימים מועטים מחלוקת אם נקרא ביטול מצוה ומועיל מחילה, ולגבי ימים רבים לא מועיל מחילה כלל (וצ"ע בהגדרת ימים מרובים ומועטים). ועי' חכמת אדם (קכ"ט יט') שפסק להלכה 'ומ"מ נראה לי דהאשה יכולה למחול', ולכאורה כוונתו בכל מצב. וכן בקיצוש"ע סי' קמ"ט סי"ג: 'אבל האשה יכולה למחול'. ויעויין עוד בשד"ח (ח"ז מערכת חתן וכלה סי' כ"ט) מה שדן בעניינים אלו, וכתב שבסתם אין לסמוך על מחילתה שמסתמא מוחלת בע"כ שלא ברצונה. יש עוד הרבה לדון בעניינים אלו, ולמסקנת הדברים בעניין יציאה מהבית, נראה שבזמנינו אין הרגילות לצאת אף ליום אחד, וודאי אם נצרך לצאת יצטרך את מחילתה, ויש לוודא שמוחלת בלב שלם.