שאלה: ממתי חלה חובת פרישה על חתן בביאה ראשונה, לדוגמא אם מת האבר תוך כדי התשמיש בגלל ששני הצדדים לחוצים או מחמת ההתרגשות, האם מותר לו להמשיך לשהות עמה או לחזור ולשנות אחרי שפרש מהכלה:
תשובה: חתן לילה ראשון בועל בעילת מצווה ופורש אפילו באבר חי ואע”פ שיציאתו הנאה היא לו כביאתו.
במידה ומת האבר בעודו בפנים יכול לחכות שהוא יתקשה ויעשה את הביאה בכמה כוחות שלא חלה חובת פרישה עד שיפרוש, ודין זה אפילו אם גמר ביאתו, יכול לחזור ולשנות בכמה כוחות.
במידה וכבר הפליט הזרע יש לעיין אם מותר לו לחזור ולשנות אם הוא עדיין בפנים.
אך כל זה באופן שהאבר עם העטרה עדיין בפנים, אך באם לאו נחשב רק לנשיקה וחשיב לפירש ואסור לו לחזור ולשנות אם גמר ביאתו.
מקורות:
עיין בשו”ת שבט הלוי ח”ה ס’ קכא’ שכתב שאין חובת פרישה כל עוד ולא פירש על אף שהאבר מת
והנה בשאלה שם נשאל מתי שהחתן לא גמר ביאתו וז”ל: בענין ביאת מצוה שמת האבר קדום גמר ביאה אם נחשב כיציאה ממש וצריך לפרוש או דבידו לחכות עד שיתקשה.
וכן בתשובה כתב להביא מקורות שהעראה בלבד לא נראה שמשיר את הבתולים וזה קורא רק בגמר ביאה.
ובטה”ב בח”א עמ’ תקא’ הביא זאת כמקור להלכה שכתבנו, והעיר באבני שוהם ח”א עמ’ תעה שאין מקור למתי שגמר ביאתו ששם בפשטות כבר נשר הבתולים, וע”י שהאבר מת נחשב כפרישה, וכל מה שסמך שלא נחשב לפרישה היות שלא גמר ביאתו, וכן פסק בספר משנה הלכות ח”ד ס’ קצט שאם גמר ביאתו אע”פ שלא הפילט הזרע צריך לפרוש,
אך בקנה בושם ח”ב ס’ סא’ כתב להתיר גם אם גמר ביאתו והוכיח מזה שכתוב אפילו דם שותת ממשיך לבעול והרי כל ביאה וביאה זה איסור שהרי הדם שותת, אלא בהכרח שמותר לו לעשות כמה כוחות כל עוד ולא מת האבר.
וגם שמת האבר זה דווקא שהתקצר לגמרי ויצא עם העטרה, אך אם העטרה נשארה בפנים מותר לו להמשיך לבעול.
ובילקו”י טהרה עמ’ רצא כתב להשיב על קושיות האבני שוהם, ועיקר דבריו ששיעורי שבט הלוי כתב באו’ ב’ דה”ה דשרי לעשות הביאה בכמה כוחות כל זמן שלא פירש לגמרי ועיין שם, ועל כן פסק שגם אם גמר ביאתו מותר לבעול בכמה כוחות.
