בע”ה
פדיון לבן חללה

שאלה:
נשאלתי מאשה שנולדה מכהן וגרושה, ועכשיו נולד לה בן בכור האם חייב בפדיון הבן ? ספק נוסף, האם אפשרי שתפדה ע”י אביה ?

תשובה:
יש חיוב על בעלה – אבי הבן לפדות את בנו. ואם יפדה ע”י אביה יהיה פדוי, אך אין לעשות כן.

הרחבה ומקורות: מצוות עשה על כל ישראל שיולד לו בן שהוא בכור מאמו הישראלית בכל מקום ובכל זמן שיפדנו. כהנים ולווים פטורין מפדיון בכוריהם מק”ו אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן, ואפילו כהנת ולוויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנא’ ‘פטר רחם’ (בכורות ג: ד. יג. מז. ותוס’ שם ד”ה מר, רמב”ם פי”א מהל’ בכורים, טוש”ע יו”ד סי’ ש”ה ס”א, י”ז, י”ח).
אמנם אם בת הכהן נתחללה מהכהונה הרי היא כישראלית ובנה יהא חייב בפדיון. ונעשית חללה ע”י שנתחללה בביאתה, כגון שבא עליה גוי, או שבא כהן על האסורה לו, או שנולדה מכהן שבא על אשה האסורה לכהונה (קדושין עז. רמב”ם פי”ט מהל’ א”ב, טוש”ע אהע”ז ס”ז סי”ב).
עפ”ז מבואר בגמ’ (בכורות מז.) חילוק בנתעברה מעובד כוכבים בין לוויה לכהנת, שבן הלוויה פטור מפדיון ובן הכהנת חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העובד כוכבים, וכך הביא בשו”ע יו”ד שם. ובוודאי הוא הדין לכל מצב שהאם התחללה, כולל המקרה הנ”ל שהאם נולדה מכהן וגרושה וע”כ בנה חייב בפדיון.

ולגבי הכהן: אם יפדה ע”י אביה יהיה פדוי, שהרי כהן הבא על הגרושה ועשאה חללה אף שהיא מתחללת מהכהונה הוא אינו מתחלל, כך דורשת הגמ’ בסוטה כג: מהפס’ ‘ולא יחלל זרעו בעמיו’ זרעו מתחלל אבל הוא אינו מתחלל, וברש”י …שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו שהכהן מחלל את שתיהן אבל הוא אין מתחלל. ובטוש”ע (ש”ה סי”ט) פסקו ע”פ הגמ’ בבכורות מז: ‘כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלושים יום חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו, ואם מת האב לאחר שלושים יום כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו, הלכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו’, מוכח לכאורה שיוצא ידי חובת הפדיון ע”י אביו אף שחוטא הוא ומחמתו נוצר החלל.
אמנם לכתחילה אין לעשות כן (ואף שיש עדיפות לכהן קרוב, עי’ חכם צבי ס”ע), שהרי לגבי עבודה בבית המקדש נאמר במשנה בבכורות (מה:) שהנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, וכך פסק הרמב”ם (פ”ו ה”ט מביאת מקדש) והוסיף: שאם עבר ועבד קודם שידיר לא חילל עבודה. ואף שהמדובר שם על עבודה כתב מהר”י אבוהב (והביאו ב”י או”ח סי’ קכ”ח, וכך פסק) שנראה לו דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה שהרי בכל שעה עומד במרדו, וכן כתב לגבי כהן שמטמא למתים במזיד שיפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב וכו’, ובכנסת הגדולה כתב מפורש שלומדים מזה שאין נותנים לו מתנות כהונה (הביאו הראש”ל בילקו”י ‘שובע שמחות’ ב’ סנ”ז). וא”כ פשוט שאין פודין הבן על ידו, ובפרט שהוא גרם לכך ע”י חטאו, ושונה מהמקרה הנ”ל שנולד לו בן חלל שלאחר שלושים זוכה ממילא, וכדאי להישמט מכך בדרכי שלום.