בס”ד
הפסק טהרה לאחר תפילת ערבית או קבלת שבת

שאלה
רציתי לשאול האם מותר לפסוק בטהרה לאחר תפילת ערבית ביום רגיל, או בשבת לאחר הדלקת נרות, או התפילה אם עדיין לא שקעה השמש?

תשובה
לכתחילה כדאי לפסוק בטהרה לפני שאת מתפללת ערבית או שהציבור מתפללים ערבית וכן לפני שאת מדליקה נרות שבת וזאת מפני שלא יראה כאלו את עושה שני מעשים הסותרים זה את זה. מצד אחד עשית מעשה שאומר כאלו נגמר יום ששי ומתחיל שבת קודש, ( תפילת ערבית של שבת , קבלת שבת של הציבור, או הדלקת נרות ) ומצד שני לאחר מכן, את עושה מעשה שאומר שעדיין את נמצאת ביום ששי ( הפסק טהרה יכול להעשות רק לפני שנגמר היום, ורק אז היום הבא נחשב ליום הראשון לספירה. אחרת, היום הבא לא נחשב ליום הראשון אלא ליום ההפסק. ומתחילה לספור ביום הבא, דהיינו שיום ראשון בשבוע יחשב ליום הראשון לספירתה, כי ההפסק שעשתה בערב שבת נחשב להפסק ביום שבת .)
ובדיעבד את יכולה לפסוק בטהרה אף אחר התפילה או הדלקת נרות כל עוד ולא שקעה השמש.

נימוקים והרחבות
כתב הב”י (בית יוסף יורה דעה סימן קצו)
כתוב בתרומת הדשן שאם התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול יש אומרים שיכולה לבדוק באותה שעה ותתחיל מיום המחרת והוא ז”ל חולק בדבר משום דכיון דהתחילו הקהל להתפלל ערבית כבר עשו אותה שעה לילה הילכך חשבינן כאילו הוא מיום המחרת והילכך אין יום המחרת עולה לה מן המנין דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה והאגור (סי’ אלף שעז) כתב שמהר”י מולן (שו”ת מהרי”ל החדשות סי’ צה) השיב כסברא ראשונה דאחר תפלת ערבית נחשב יום לענין הפסקה ואפילו בערב שבת אחר תפילת ערבית וקבלת שבת כי ההיא תוספת לא שייכא לענין נדה:
נמצינו למדים שנחלקו בעל תרומת הדשן ומהרי”ל, האם במקרה שקיבלו הקהל שבת מבעוד יום, יכולה לפסוק בטהרה או לא שלדעת י”א בתרומת הדשן ושות מהריל יכולה ולדעת תרומת הדשן לא יכולה
דיון והכרעה לנוהגות כמנהג בנות אשכנז
והנה מרן המחבר בשולחנו הקדוש, שתיק ולא כתב מה הדין במקרה זה. אך הרמ”א כתב :(שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצו) “הגה: וי”א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול, אינה יכולה לבדוק או ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת, מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה , י”א דמותר אפילו עשו הקהל שבת ; ונוהגין לכתחלה ליזהר, ובדיעבד אין לחוש”.
ואם כן הרמ”א חושש לכתחילה לדברי תרומת הדשן, ובדיעבד מקל בדבר שיכולה לפסוק בטהרה.
וכתב על זה הש”ך (סק”ד) בשם אביו הגאון, שמה שהתיר הרמ”א זה דווקא אם הקהל התפללו אך אם היא התפללה, בזה לא התיר. וכך מדייק מדברי המהרש”ל בתשובה.
והט”ז חולק וסובר, שמכיוון שהנשים מחמירות ומתחילות למנות מיום ששי יכולות להקל אפילו אם התפללו ערבית.
ואמנם מעירים האחרונים (בית לחם יהודה סק”א) שמדברי הש”ך בס”ק י”ט, מוכח שהבין בדברי מהרי”ל ורמ”א שהקלו אף אם היא התפללה ערבית, ושכן פסק להלכה.
וכן פסק הדגול מרבבה להקל אפילו כשהתפללה ערבית, וכן פסקו החכמת אדם (כלל קי”ז ס”ה) וערוך השולחן (סק”כא) והצ”צ בפסקי דינים סכ”ז.
אך בקיצור שולחן ערוך (סימן קנט ס”ג ) כתב להחמיר בזה אפילו בדיעבד, כדעת אביו של הש”ך.
ולמעשה בני אשכנז נהגו להקל כמו שכתבו בשיעורי שבט הלוי ( סקט”ז ), ובספר חוט שני (עמוד רלט).
ואם כן לנוהגות כמנהג הרמ”א יכולות לפסוק בטהרה בדיעבד לאחר תפילתם.
דיון והכרעה לנוהגות כמנהג בנות ספרד
פש גבן לברורי דעת מרן המחבר, האם דעתו לפסוק כדעה ראשונה, או כדעה האחרונה.
ודעת הבן איש חי זצ”ל (פרשת צו שנה שניה אות יא ) להחמיר אפילו בדיעבד, וכתב על זה בספר מעשה ניסים כדורי (עמוד קכה) שהמקל בזה יש לו על מה לסמוך.
ודעת הרב עובדיה יוסף זצ”ל (בטהרת הבית ח”ב עמוד רעד), והרב מרדכי אליהו זצ”ל (בדרכי טהרה עמוד קלא) להקל בדיעבד כדעת רוב האחרונים וכן פסק בספר אבני שהם (ח”ב עמוד תרא)

והנה מרן בשולחנו הטהור שתיק מהלכה זו, ולא אמר ולא מידי. ועל כן יש לומר שממה שהביא את דעת המקילים באחרונה, משמע שהכי סבירא ליה.
אך איכא יד הדוחה לומר, שכל עוד ולא כתב הב”י הכרעה בין הדעות – “והכי נקטינן”, “והלכה כמותו ” וכן על זה הדרך, לא פסק הלכה כמאן בעניין זה. וכך כתב בשו”ת קול אליהו טופיק (חלק ג סימן ג) (לישב בזה את שיטת הבן איש חי, וכן כתב הבן איש חי עצמו בשו”ת רב פעלים חלק א יורה דעה סימן כב)
וראתי שכתב בטהרת הבית (שם) לדחות את דבריו שמזה שלא כתב מרן המחבר בשולחן ערוך את חומרא זו מוכח דלא ס”ל הכי.
(אע”פ שיש לומר שאין כל כך ראיה מכך. וכמו שכתב בנו הראשון לציון שליט”א בספר עין יצחק (עמוד תקמד) בשם השדי חמד ( כללי הפוסקים סימן יג אות ה ), שפעמים שמרן המחבר אע”פ שס”ל כדעה זו לא הביאה בשולחן ערוך, מכיוון שהיא לא מצויה. וכדוגמא לכך כותב את ההלכה שלנו שלכן לא כתבה המחבר, והסיבה בזה לכך שאינה מצויה, כי ס”ל למרן המחבר, שחיוב תפילה מדאורייתא הוא אף בזמן הזה, ואם כן נשים חייבות להתפלל תפילה אחת ביום. ומכיוון שערבית רשות ורק קבלוה כחובה, לכן לא מצוי כ”כ שנשים תתפללנה ערבית).
והוסיף לדחות בנו הראשון לציון שליט”א בעוד סברא (ילקוט טהרה מכתב ק”ח). שאף לשיטתו של הבן איש חי, אמרינן הכי דווקא היכן שמביא דעה בב”י בסתם. אך כשמביא ב’ דעות ומביא את הדעה השניה בסגנון -“אבל מהרי”ל” ,או “והאגור כתב” במקרה זה דעתו כדעה שמביא באחרונה.
וכמו שכתב בשו”ת חינוך בית יהודה (סימן פ”ג) לגבי נדון הנ”ל שמשמע שס”ל לבית יוסף כדעה אחרונה שהביא.
אך קשה, שהרי לכאורה מצאנו סתירה בדברי השו”ע. ממה שכתב השולחן ערוך בהלכות תפילין (אורח חיים סימן ל סעיף ה ), שמי שהתפלל ערבית מבעוד יום לא יכול להניח תפילין. משמע שסבירא ליה כדעה המחמירה, וכך הקשה בקול אליהו. ובילקוט טהרה הנ”ל כתב לחלק בזה בין תפילין שחכמים גזרו שלילה לאו זמן תפילין. ואם כן אם התפלל ערבית סימן שכעת בשבילו נכנס לילה, ואיכא חשש שמא יפיח בהם. (וכתב שם עוד כמה טעמים לחלק ותן לחכם ויחכם עוד)
משא”כ לעניין ספירת הימים שאזלינן בזה בתר העולם מצד שהיום נגמר, או לא נגמר וכמו שכתב הש”ך ( סימן שע”ה סקט”ו ) שאזלינן בזה בתר עיצומו של שבעת ימים, ולכן שפיר דעת מרן המחבר בשו”ע שדבריו לא סתרי אהדדי.