שאלה: אישה שבעלה אבל האם מותרת לעבוד בימי אבלותו:
תשובה: רוב הנשים בזמנינו אינן עובדות בעבודות שמעשה ידים שייך לבעליהן ולכן לא אמירנן ביה מעשה ידיהם לבעליהן, ועל כן מותר להן לעבוד גם בימי אבלות בעליהן.
אך עדיף שיאמרו בהסכמה עם בעליהן איני ניזונית ואיני עושה שהרווח יהיה לה מעבודתה לכ”ע.
גם בנשים שעבודות בעבודת כגון תפירה שמעשה ידיה לבעלה יש מקום להקל, שלא מצאנו שנהגו לא לעבוד בימי אבלות הבעל ועיין במקורות.
מקורות:
בשו”ע יו”ד ס’ שפ סע’ ד’ אפילו דבר האבד אסור האבל לעשות בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו הסמוכים שמעשה ידיהם שלו עכ”ל:
וכתבו האחרונים בשם הרמב”ן בתורת האדם שהוא הדין לאשתו של אבל שאסורה בעשיית מלאכה דקיימל”ן מעשה ידיה לבעלה. וכ”כ בשו”ת בית שערים וכ”כ ברדב”ז שאין חילוק בין אישה ענייה לעשירה בזה והן אסורות לעבוד.
והקשו האחרונים מדוע המחבר לא הזכיר דין האישה שאסורה לעבוד בימי אבלות בעלה.
ותשובות והנהגות ח”ג ס’ שפא’ כתב לייסד שהיות שאישה כיום לא עובדת בשביל בעלה אלא עובדת בשביל פרנסת ביתה אך לאו דווקא בשביל בעלה לא נחשב לזלזול באבלות בעלה, וכולם יודעים שאינה עובדת בשבילו ועל כן אין בזה איסור לאישה לעבוד בימים אלו, וגם איסור משום מראית עין ליכא שהרי כולם יודעים שאישה עובדת משום עצמה ולא משום בעלה.
ועיין עוד שם שכתב להתיר למורה או גננת משום שהציבור צריכים לה או משום שהמשכורת שלה הוא בהבלעה.
וחזון עובדיה ח”ב עמ’ קל כתב להתיר משום שרוב עבודות הנשים לא אמרינן בהם מעשה ידיה לבעלה, והיות שאין דרך הנשים בזמן הגמרא היו לעבוד במלאכות שעושות היום וכל דינא דגמרא נאמר דווקא על תפירה או טוויה בפלך וכדו’ אך העבודות של היום לא הקנו לבעל, וכן כתב בית מאיר, וכ”ש במקום שהאישה היא עיקר פרנסת הבית וכגון באשת אברך שלדעת המהרי”ט אין מעשה ידיה לבעלה שכאילו אמרה איני ניזונית איני עושה.
אך בסוף דבריו כתב שעדיף שתאמר בהסכמת הבעל איני ניזונית ואיני עושה שהריווח יהיה לה ושכן כתב הגרשז”א בספר פני ברוך.
