תשובה: לכתחילה, אם השמיכה נפלה מעל האשה כשהיא ישנה, אין לכסותה או לזרוק שמיכה עליה אלא יעיר אותה והיא תכסה את עצמה. אך אם נפלה השמיכה ונתגלו מקומות המכוסים שבה, מותר לו לכסותה כדי שלא יבוא לידי הרהור. ידועים דברי מרן הטהרת הבית (חלק ב סימן יב עמ' קלה) שכתב שמי שהשכים בבוקר וראה שנפלה השמיכה מעל אשתו שהיא עודה ישנה בימות החורף הקרים, אסור לבעל לבעל לזרוק עליה את שמיכתה. וכן גם אם זורק עליה את שמיכתו הדבר אסור. ואם דואג לה מפני הצינה, יקראנה בשמה ויקיצנה כדי שתתכסה כראוי, ואז רשאית ליטול גם את שמיכתו. וכתב שכן פסק בשו"ת באר משה (חלק ה סימן קמה), ע"ש. ולכאורה היה מקום להקשות, מה החיבה שיש שמכסה את האשה או הפוך באופן שזורקים על גופם את השמיכה, הלא אחד מבני הזוג ישן. אך המתבונן בהלכה זו יפנים בהבנתו שיש כאן סוג של קירוב, שאדם נרדם ללא שמיכה ובבוקר מגלה שכיסו אותו וכשמשיבים לו מי כיסה אותו יש לו הערכה מיוחדת על אכפתיות יתירה. וכן הוא בנידוננו, שהבעל מכסה אותה אף שהאשה ישנה, מכל מקום עדיין יש כאן חיבה יתירה. והנה כעת יצא הספר ילקוט טהרה למרן הראשל"צ רבנו יצחק יוסף שליט"א, וראיתי לו במכתבים (מכתב ס עמ' תשסג) שהקשו על האי דינא של מרן הטהרת הבית, שהרי זריקה מידו לידה מותר וכמו שפסק מרן הטהרת הבית בעצמו (שם עמ' צג) שמעיקר הדין הלכה כהמתירים. ועוד מה שייך חיבה בזה, להיפך, אינו אלא עבדות. ותירץ שם מרן הראשל"צ שליט"א, שהוא כמו שאסרו להציע מטתה בפניה, וכל שכן כאן שעושה כן על גביה ממש, ולא דומה כלל לזריקה מידו לידה, שהוא מעשה של חיבה יותר מזריקה סתם מידו לידה, ואדרבה שהבעל מכסה אותה בשמיכה, יש יותר חיבה, ע"ש. והן אמת שיש מקום לפלפל בסברות אלו, שאפשר לומר שכמו שמותר להציע מטתה שלא בפניה, ה"ה שמותר לזרוק עליה את השמיכה כשהיא ישנה, דהוי כשלא בפניה. ואינו דומה לדין שאסור לשבת על מטתה שלא בפניה, שהוא אסור, כי שם הוי מעשה בגופו שיושב או שוכב שם, יכול להגיע להרהורים, אך כשזורק עליה שמיכה דרך זריקה ולא מכסה אותה ממש כדרך המתכסים אין בזה חיבה. ומכל מקום גם לפי מרן הטהרת הבית זיע"א נראה שאם השמיכה נפלה ועל ידי כן מתגלה מקומות המכוסים שבה, ואם לא יכסה אותה בודאי שיגיע לידי הרהורים, מותר לזרוק את השמיכה עליה, כדי שתהיה מכוסה במקומות המכוסים שבה. וכן מבואר בספר פתחי תשובות (עמ' שכח הערה 71).