שאלה: אישה שרוצה להדר במצוות שמוטלות עליה, כגון להדר במצות יד לליל הסדר ובעלה אומר שהוא חייב רק שתצא ידי חובה דהיינו עיקר הדין, ומספיק לה מצות מכונה שהרבה פוסקים סמכו על זה, והרי לאשתו אין כסף עצמי וא”כ אינה חייבת בהידור, וכן יש לדון באישה שרוצה להדליק נרות שבת בשמן זית אך הבעל אומר שמפסיק בנרות שעווה:
תשובה: בעל חייב בהידור מצוות אשתו אם ראוי לכך, וכדין הידור מצווה עד שליש.
מקורות:
דין הידור מצווה עד שליש מבואר בשו”ע בס’ תרנו ולכן כל אדם לפני ממונו אם יש לו חייב להדר במצוות עד שליש מצווה.
עוד יש לדעת שיש מצוות שהגם שהאישה עושה אותם הם חובה על כל הבית ולמשל נרות שבת זו מצווה שמוטלת גם על הבעל רק שהאישה מצווה להדליקם משום שכבתה נרו של עולם מצווה להדליק נרות שבת, אך חיוב המצווה הוא גם על הבעל, וממילא דין ההידור מוטל גם עליו להדליק בשמן זית .
אך גם במצוות שמוטלת רק על האישה לבד הבעל חייב בהם כדלהלן.
הנה באישה שעובדת לפרנסת הבית, יש שלדעת שרוב הפוסקים נוקטים שאין הכסף שייך כלל לבעל, ולא נאמר על זה מעשה ידיה שלו, ועל כן אין לבעל זכות לומר על כספים שהיא מכניסה שאינו מעוניין לתת לה להידור מצווה שהרי הכסף שלה, ואפשר לנקוט שהם שותפים אך אין משמעות לבעל יותר מהאישה בהחלטה על כספים אלו.
עיין בחזון עובדיה הלכות אבלות ח”ב עמ’ קל שדן בבעל אברך שהיה באבלות, אם האישה חייבת גם בדיני אבלות וכדין מי שסמוך על שולחנו שצריך לנהוג אבלות, וא”כ אינה צריכה לצאת לעבוד, ושם פסק שבאם הבעל אברך והיא מפרנסת את הבית כגון בעבודה ממשלתית, אין מעשה ידיה של הבעל אלא של האישה ולכן לא נחשבת סמוכה על שולחנו, ועיין שם בטעמים שכתב, ודברים אלו נאמרו בהלכות אבן העזר בעוד מקומות.
וגם במקרה שהאישה נחשבת סמוכה על שולחנו וכגון שהיא עקרת בית ( שאם שניהם עובדים יש לדון בדברי המהרי”ט חו”מ ס”ס סז ואכמ”ל) אף על פי כן אין הבעל יכול לומר לאשתו שחייב לה רק את עיקר הדין.
וראיה לדבר מצאתי במשנה נגעים פרק יד יב וז”ל: ר’ יהודה אומר אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת: ומשנה הובאה בגמרא בבא מציעא קד. ונזיר כד. ועיין ברמב”ם בפירוש המשניות שכתב שנפסק הלכה כר’ יהודה שבעל חייב בקרבן עשיר של אשתו ואינו יכול לומר שהיא ענייה.
ונבאר יותר דברי המשנה בנגעים, בקרבן עולה ויורד נאמר שאדם עני יכול להביא חיוב הקרבן בצורת מנחות או עופות ולא בהמה, משא”כ עשיר שחייב בקרבן כבש לחטאת, ודנה המשנה אם בעל חייב בקרבן עשיר בשביל אשתו או רק בקרבן עני שהרי לאשתו אין כסף ולא נחשבת לעשירה ונחלקו בזה ת”ק ור’ יהודה, ולדעת ר”י בעל חייב בקרבן עשיר של אשתו, וכבר ציינו שכדעת ר”י מבואר בגמרא בכמה מקומות וכן נראה מהמפרשים במשנה בנגעים שכך נפסק.
בטעם הדבר מבואר במפרשים שני טעמים, ברמב”ם וברע”ב שם הוא מדין אשתו כגופו וכשם שאשתו חייבת כך הבעל חייב וכמו שהוא עשיר כן אשתו נחשבת לעשירה, ועיין בתוס’ יו”ט שכתב שהוא מדין תנאי כתובה שהבעל חייב לאשתו ולכן נחשב שהאישה משיגה ידה לעשיר שהרי הבעל חייב לה, ועיין בחזו”א נגעים ס’ טז בסופו שכתב שאינו מדין עולה עמו ואינה יורדת שהבעל חייב בכבודה אלא מדין חיובי הבעל, וכתב שאם האישה תביא קרבן עני לא תצא שהרי נחשבת לעשירה ונשאר בצ”ע על הדין האחרון. ( דברי גמרא אלו הובאו להלכה בתרומת הדשן וברמ”א ס’ צא סע’ ד’ לעניין חיובי הבעל בתשלומי קנסות של אשתו ואכמ”ל)
נמצא שחיובי מצווה של האישה מוטלים על הבעל מעיקר הדין, ודין הממון שבהם הם לפי דרגתו שאם הוא עשיר גם היא נחשבת לעשירה ולא יכול לומר שלה אין כסף.
ולכן הבעל חייב בדיני ההידור המצוות של אשתו כמו שחייב הוא לעצמו גם באישה שהיא עקרת בית.
