בע”ה

ברכה בטבילת טהורה שנשאת

שאלה:

נשאלתי מאשה גרושה העומדת להינשא חזרה לגרוש שלה, והיא מעוברת ממנו וטהורה, האם בטבילתה עתה קודם הנישואין תברך על הטבילה ?

תשובה:

ראשית יש להבין את סיבת טבילתה, וצדדי הספק: גזרו חכמים שכל אשה שמציעים לה נישואין ונתרצתה, יש להמתין עד שתשב שבעה נקיים שמא מחמת תאוות חימוד ראתה טיפת דם ולא הרגישה בו. עניין זה מובא בגמ’ בנדה סו. ‘אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב שבעה נקיים’ (ויעויין בט”ז (קצ”ב סק”א) שהוכיח שתקנה זו קדומה יותר מתקופת רבא, ונראה לו שנגזרה באותה שעה שגזרו על הכתמים, וע”ע עה”ש שם ס”ג). ומובא שם בגמ’ שדין זה הוא אף בקטנה שלא ראתה עדיין, הב”י הביא שאף במחזיר גרושתו וכך פסק שם בס”ה, ובפוסקים הוסיפו גם כשגרשה כשהיא מעוברת והחזירה (עי’ תה”ש שם סק”ט וסד”ט סקי”ד).

נושא זה אינו שכיח, מכיוון שבכל מקרה סופרת הכלה שבעה נקיים וטובלת קודם נישואיה מחמת טומאת נדתה, ויהיה שייך רק באופן שתבעה להינשא כשטהורה ורוצים להינשא מיד, או כגון שדחו הנישואין (ולרוב הפוסקים רק אם לא קבעו מיד זמן חדש, ע”ש ס”ג ובנו”כ שם), וכדומה.

ויש לדון באופן זה שטהורה לכאורה, וטובלת רק מחמת גזירת חכמים שחששו שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם, האם תברך על טבילה זו ?

והיה נראה לענ”ד שלא תברך, ע”פ דברי הגמ’ במסכת שבת כג. שדנה לגבי ברכה על מצוות דרבנן, ודעת אביי ‘וודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה’ כלומר על מצווה כנר חנוכה מברכים אך על דבר שתיקנו מחמת הספק כגון להפריש מעשר מדמאי לא מברכים, והסיבה שהצריכו ברכה ביו”ט שני אף שנתקן מחמת הספק הוא כדי שלא יבואו לזלזל בו, ורבא אמר שהסיבה שלא מברכים על דמאי הוא מחמת שרוב עמי הארץ מעשרין, על פניו נראה שחולק על דעת אביי ודעתו שמברכים גם על ספק וע”כ הוצרך לתת טעם אחר מדוע אין מברכים על דמאי, וכך הבין רש”י, ראב”ד ועוד. אמנם הרמב”ם (פ”ג ה”ה מהל’ חנוכה), והרי”ף (בפרק ר”א דמילה) בשם רב האי גאון, ועוד פסקו שאין מברכים על מצווה דרבנן שהיא מפני הספק, ואף שבד”כ פוסקים כרבא לגבי אביי וכהשגת הראב”ד שם, הסבירו בדעתם (עי’ מ”מ שם, רמב”ן, רשב”א, מאירי) שרבא לא חלק על אביי, שהרי גמ’ מפורשת בברכות כא. ספק קרא ק”ש וכו’ שאין מברכים על ספק דרבנן, אלא שהוסיף טעם נוסף לגבי דמאי שאפילו ספק אינו (וע”ע בראשונים שם).

עפ”ז אף בתבעוה לינשא שגזרו חז”ל שתשב שבעה נקיים מחמת הספק שמא ראתה דם, הרי זה מוגדר כספק דדבריהם שע”פ ראשונים רבים ובכללם הרי”ף והרמב”ם לא מברכים, ולא דמי לטובלת מחמת כתם שוודאי מברכת (וי”א אפילו בטובלת מחמת דם טוהר, עי’ חת”ס סי’ קצ”א, וע”ע פת”ש סי’ קצ”ד סק”ב) כי גזירת חז”ל הייתה לטמא דם זה אף שמדאורייתא טהור, משא”כ בחשש הנ”ל שמא היה דם חימוד טמאו רק מחמת הספק (וע”כ מעיקר הדין א”צ הפס”ט, ויש מהראשונים שכתבו שאף אין צריכה לבדוק תוך ז’), והרי זה ספק דדבריהם דלא בעי ברכה.

אמנם ראיתי לחיד”א בספר ‘חיים שאל’ (ח”ב סי’ כ”ו) שהעלה כדבר ברור שצריכה לברך על טבילה זו, שמאחר שתיקנו חכמים לשמור ז”נ וקיימה תקנת חכמים, ומעתה אינה יכולה ליטהר עד שתטבול, אין נחשבת הטבילה כספק אלא וודאי. וכ”כ בשו”ת שואל ונשאל ח”ה (יו”ד סי’ פ”ז אות י”א), והביאם מרן בס’ טה”ב סי’ ט”ו (עמ’ תקמ”ג), וכ”כ בפשיטות בעל משנה ראשונה בדמאי פ”א מ”ד אך מטעם אחר, ועי’ טה”ב שם שהשיג על טעמו. וע”ע עה”ש סי’ ר’ ס”א … ואין טבילה בלא ברכה לבד כשטבלה ואח”כ חוזרת וטובלת מפני איזה חומרא, (וע”ע בס’ חוט השני סי’ ר’), וע”כ יש על מי לסמוך לברך על טבילה זו.