שאלה: בחיים המשותפים בבית לא פעם אנחנו מוצאים שצד אחד עושה או אומר דבר שלא בהכרח הצד השני מסכים עמו, אך הוא מצפה לתגובה חיובית למה שעשה או אמר, ולא תמיד תשובה שלילית תתקבל בסלחנות מה שיכול לגרום לבעיות בשלום הבית.

והשאלה היא מה מותר לעשות בשביל שלום בית האם חנפנות מותרת או אסורה בבית, ומדוע חלוק היחסים בין איש לאשתו לאדם רגיל שמבואר בגמרא שהוא איסור חמור להחניף לחברו.

תשובה:

כדי לענות על השאלה הזו יש לפתוח מקור איסור חנופה היכן נאמר, ומה היא חנופה בכלל. במאמר זה נקיף את הנושאים הבאים כדלהלן:

א. אסור חנופה דאורייתא או דרבנן

ב. חומרת האיסור

ג. האם לפרגן כדי ליצור יחסים עם חברו נכלל באיסור חנופה

ד. אם להוסיף כבוד לחברו על דברים הקיימים בו נכללו באיסור זה

ה. התר חנופה באשתו וברבו ומלווה שלו

ו. הגדרת חנופה המותרת בשלום בית וחלוקה מסתם חבר

אסור חנופה דאורייתא או דרבנן

כתיב בספרי (במדבר לה פס’ לג פיסקא קסא) “ולא תחניפו את הארץ” הרי זו אזהרה לחנפנים. וביראים השלם סי’ רמח; וברמב”ן בהשגות לסהמ”צ סוף שורש ה ובבה”ג; מנו לאו זה בכלל התרי”ג מצוות דהיינו שנקטו שאיסור חנופה הוא מן התורה, ובחפץ חיים בפתיחה לאוין טז מנה לאו זה באיסור לשון הרע, ונקט שיש מקום להגדיר לאו זה מן התורה היות שגדולי הראשונים נקטו שהוא דאורייתא, ולכן אדם שמספר לשון הרע כדי למצוא חן בעיני חברו עובר בלאו זה.

אך שאר הראשונים מכללן הרמב”ם ועוד מונה המצוות לא מנו לאו זה לאיסור, בפשטות נראה שנקטו שהוא רק אסמכתא, אך איכא ביה איסור דרבנן למי שמפרגן לחברו או עושה מעשים כדי למצוא חן בעיניו.

ומצאנו שהביאו האחרונים איסור זה להלכה: מג”א ס’ קנו סק’ ב’ ויזהר מחניפות וליצנות ומ”ב שם ועיין בפסקי תשובות שם ס’ יט’ וכן באגרות משה או”ח חלק ב’ ס’ נא’.

חומרת האיסור

עוון זה הפליגו חז”ל מאד באיסורו, והוא בגמרא סוטה מא ע”ב שם מסופר על מה שחכמי ישראל לא מחו באגריפס שעלה כמלך לפרשת הקהל ובכה כשהגיע ל-“לא תוכל לתת עליך מלך איש נכרי”, וענו לו הקהל אחינו אתה, וכותבת הגמרא, תנא משמיה דר’ נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה וכו’, עוד מוסיפה הגמרא משעה שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינים, עוד בגמרא שם אמר ר”א כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם וכו’ ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת ובהמשך הגמרא מפליגה מאד בקללתו של מי שמחניף שעוברין מקללין אותו ונופל בגהינם.

ומסיימת הגמרא באמירה הידועה בדבר ארבעה כיתות שאינן מקבלות פני שכינה, כת ליצים כת חניפים כת שקרים וכת מספרי לשון הרע.

ואחרי כל זאת יש להבין מה שכתב באורחות צדיקים שער החניפות וז”ל: ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו שלא ילחצנו, לרבו שילמדנו תורה. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו עכ”ל. והרי איסור חנופה כ”כ חמור ומדוע הותר באנשים אלו.

גדר איסור חנופה ברשע או בכל אדם

בתוס’ שם ד”ה אותו נתקשו מדוע האיסור חנופה כ”כ חמור עונשו, וביותר יש להקשות באגריפס מדוע נענשו הרי מותר להחניף לרשעים בעולם הזה כמבואר בגמרא שאחרי זה.

וביארו בתוס’ שאם איכא מקום סכנה מותר להחניף לרשעים ואגריפס לא היה מקום סכנה, אך עיין ברבינו יונה שער ג’ קפז שכתב שגם במקום סכנה אם מצדיק את מעשהו של הרשע דהיינו את העבירה אדם צריך להיכנס למקום סכנה ולא להחניף לרשע, אך ביראים שם משמע שהסכים עם התוס’ שאם מחניף משום סכנה ואפילו סכנת ממון מותר, והוסיף שלא נאסר אלא חנופה שהאדם מחניף לרשע כדי שישאר אוהבו ויתן את חסדו עליו.

ומבואר בראשונים אלו שגדר חנופה הוא משום הצדקת מעשה העבירה, או נתינת כבוד לרשע שנותנת לו להרגיש טוב עם רשעותו וכן יש ללמוד ברבינו יונה שם והובא באורחות הצדיקים הנ”ל וכן הוא ביראים כתב וז”ל: חנופה שהזהירה עליה תורה, כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון או רואה דבר רע ואמר טוב הוא, ואינו שותק,,מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו וכן משמע ברבינו יונה כי החנופה היא הצדקת עבירה מסויימת ועיין עוד בדרגות שמונה שם, וכן עיין במאירי בסוטה שהגדיר חנופה על רשע.

וכן כתב באגרות משה על השאלה אם מותר לכבד רופא יהודי הנשוי לגויה בפתיחת ההיכל אם ליכא ביה משום אסור חנופה, ושם סופר באופן שיש עניין לקהל לכבדו מפני שהיה עוזר רבות לקהילה שם וכתב להאריך שאם אין משמעות בכיבוד שמכבדים אותו, להצדקת מעשהו שנשוי לגויה או הסכמה עם זה, ליכא ביה משום אסור חנופה וכך הוא מסכם שם וז”ל (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן נא) ולכן צריך לומר דהוא רק בחנופה לומר על דבר רע ואיסור שעשה שיאות עבד שנמצא כאומר שאין זה דבר איסור עכ”ל.

נמצא שלכאורה אסור חנופה עכ”פ שיש בו את הלאו הנ”ל נאמר במקום שיש רשע, דהיינו מה שמוגדר בעיני הציבור של אחד בפה ואחד בלב (במקום שבו אינו מחניף לרשע) אינו חנופה שאסרה התורה.

מאידך מצאנו בכלה רבתי סופ”ד וז”ל: כן אמרו: הוי מכבד את כל האדם, אל תאמר אחניף לזה שיאכילני, לזה שישקני, לזה שילבישני, ולזה שיכסני עכ”ל ומשמע שיש לשון חנופה גם היכא שליכא חנופה משום רשע.

וכן בפלא יועץ בשער חנופה כתב שאיכא חנופה אם אדם פיו וליבו אינם שווים ועיין עוד בראשית חכמה וכן במהרי”ל הל’ עשי”ת או טו כתב וז”ל: וכן חניפות היא מידה גרועה ושנואה עד מאד, לכן יזהר כל אדם בחנופה שלא להחניף לחברו לומר, אדם יפה אתה במעשים ובלימוד ובתואר וכה”ג, עושה כדי להחניפו למצא חן בעיניו, ואינו עושה כל זה כי אם להחניף לו לקנות בו אהבתו הלא עבירה גדולה היא עכ”ל.

ומתבאר מכל הפוסקים הנ”ל שחנופה נאסרה גם שלא במקום רשע או אסור ולכאורה ישנה מחלוקת בין הפסוקים רק שקשה להעמיד מחלוקת במקום שיש ברייתא של מסכת כלה שמשמע כדברי הפסוקים האחרונים.

ולענ”ד נראה שלא פליגי, אלא שיש את עיקר האסור שנאמר בכל חומרתו מתי שמחניף לרשעים שיש בו חילול ה’ ועוד לימוד הסביבה להצדקת מעשה רשע וכדו’ שעל זה הפליגה הגמרא בעונשה וזה לדעת חלק מהראשונים יש בו איסור דאורייתא, אך יש איסור חנופה שהוא יותר נמוך ואינו נובע מאיסור חילול ה’ וכדו’ אלא מצד מעשה שקר ואי בטחון בה’, שאדם מרצה את חברו מפני שרוצה את חסדו מכל אינטרס שיהיה ודבר זה הוא אסור במידות אך לא אסור המקורי של חנופה.

אם מותר לפרגן לחברו דבר אמת כי רוצה באהבתו

ולפי הנ”ל לכאורה מתי שאדם מפרגן לחברו על דבר אמת כי רוצה שיתן חסדו עליו וירצה בטובתו מה שנקרא בלשון בציבור חנופה יהיה בזה אסור חנופה ברמה כזו או אחרת.

אך בפלא יועץ בערך חנופה כתב וז”ל: ואמנם צריך לבאר מהו חנופה, כי יש דברים שאינם חנופה ויש חסרי מדע שחושבין שהם חנופה, כגון המכבד עשיר חושבין אותו למחניף, והמתריס כנגדם ומזלזל בכבודם, הוא מתהלל בהוללותו, באומרו שהוא אינו ידוע להחניף, ואין בפיהו נכונה כי ראוי והגון לכבד עשירים שכן מצינו ברבינו הקדוש שהיה מכבד עשירים ורבי עקיבא וכו’ והטעם אחרי שהמלך חפץ ביקרו והשפיע עליו וכו’ גם אנחנו חייבם בכבודו וכו’, ואף אם עשה שלא כהוגן ויצא קצת מן השורה אין לזלזל בכבודו, שכן מצינו בש”ס שאמרו שאלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי ופרשו שם שהיה מטיל מלאי לכיס של ת”ח.

וכדי לבאר דבריו יש להביא דברי הגמרא בכתובות שלא רק מותר להחניף אלא גם מותר להוסיף ואפילו קצת לשקר כי כך נוהג העולם וכדלהלן:

לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות

הנה מבואר בגמרא מסכת כתובות דף טז עמוד ב וז”ל: תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים לה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב”ש לב”ה הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי’ לה, כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם ב”ה לב”ש לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

וברש”י: תהא מעורבת עם הבריות לעשות איש ואיש כרצונו. מכאן אמרו חכמים. פי’ מדברי ב”ה מעורבת עם הבריות פי’ ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן אף על פי שאין השבח בהן וכן במאירי פירש שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי, ועיין בתוס’ ריד (ועיין חת”ס בחידושים שמשמע ממנו שאסור לומר דבר שקר ממש אלא מותר דבר שהעולם רגילים לעשות ולכן לא נחשב לגניבת דעת ושקר)

ומשמע מרוב הראשונים שמותר אפילו קצת לשקר דהיינו להוסיף יותר מן הראוי על מה שיש בה או במקח, ולא מבואר בראשונים האם גם מותר להגיד דברים שאין בהם, אך יותר מסתבר שמשבחים בדברים שיש בה, שהרי החתן יודע מה יש באשתו ולא יאמרו דברים שאין בה אלא רק דברים שאצלה הם קטנים כגון שהיא קצת יפה מקלסין את היופי שבה וכד’

ומבואר עכ”פ שיש הלכה שאדם צריך שדעתו תיהיה מעורבת עם הבריות ואפילו יאמר דברים שאין בהם על מנת שישמור על יחסים טובים, ולכאורה, זה הוא ממש איסור חנופה ומדוע התירו זאת.

לשבח תלמידי חכמים בתארים מפולגים

וביותר מזה מצינו בכתבי האחרונים שדנו אם מותר לשבח תלמידי חכמים בתארים מפולגים, והתשובה העולה מכולם שלא רק מותר אלא שצריך לעשות כן ולשבח את הרבנים (עיין שדי חמד מערכה ח’ כלל קמ, שו”ת עטרת פז חלק כרך ב’ יו”ד הקדמה, שו”ת מעשה איש להראש”ל יש”א ברכה חחו”מ ס’ י’, שו”ת מהרלב”ח ס’ קא’ שו”ת חיים שאל ח”א ס’ עא’ או’ ו’)

אין איסור חנופה כדי ליצור מערכת חברתית

ונראה לומר שוודאי שאדם שמשבח את חברו על מנת ליצור עמו קשרים וכדי להיות חברו ושיטה עליו חסדו לא נקרא איסור חנופה, ודומה הדבר לאדם שהולך לקנות במכולת ומשלם לחברו על מנת לזכות במוצר הגם שאינו חברו של בעל המכולת. באופן דומה אדם שמשבח את חברו על דברים שיש בו כדי להיות חבר שלו זה אינו חנופה אלא יותר מזה נדרש מכל אדם לשבח את חברו כדי שיהיה חברות ואדרבה, מי שאינו משבח ומכבד כי טוען שהוא אדם אמיתי חוטא לאמת, כי עולם חסד יבנה ואין אדם מושלם וצריך שאנחנו נבנה בשיתוף על ידי חברינו, ולכן צריך לשבחם במעלתם כדי שיתנו לנו את המעלות שיש בהם, ורוב החברויות הם על בסיס דברים שאדם רואה משותף עם חברו ושהוא ממלא את חסרונו, ולא כולם היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

וזה הוא עומק דברי הגמרא לעולם תיהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, שאם אדם יאמר לחברו שישאלהו איך המקח שקניתי, יענה לו שאינו טוב חברו יראה בזה קנאה או כל דבר אחר שהרי מדובר שא”א לתקן ומדוע לעשות לו מצב רוח רע.

ונראה שלזה נתכוון במהר”ל בנתיבות עולם נתיב התוכחה פרק א וז”ל: אמר ר’ ירמיה בן אלעזר אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו מקצת שבחו בפניו כדכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה וכולו שלא בפניו דכתיב איש צדיק תמים היה בדורותיו. ופי’ זה כי אם יאמר כל שבחו היה נראה כדברי חנופה שמחניף לו, ואם לא יספר שבחו כלל אין דבר זה גורם אהבה בין הבריות, אבל כאשר יספר לפניו מקצת שבחו דבר זה מביא אהבה שיאהב אותו כי בעיניו הוא בעל מעלה ואם יספר הכל אז נראה שהוא כמו מחניף. עכ”ל

דהיינו שאדם צריך לגרום שיהיה אהבה בינו לבין חברו, וזה על ידי שיספר בשבחו דאל”כ איך יגרם אהבה.

רק שאדם אינו מעוניין כלל ביצירת קשר אלא רק רוצה את מעלתו של חברו, ולא רואה באמת מעלה אלא כלי להשיג את חסרונו הוא חנופה שנאסרה, ודוגמא לדבר אדם שמשבח את חברו ובסתר מדבר בגנותו, מראה שאינו מעוניין ביצירת קשר בגלל מעלותיו של חברו וודאי שזו חנופה שנאסרה, אך אם משבחו ומכבדו בגלל מעלה כזו או אחרת שיש בו אינו חסרון וכמו שכתב בפלא יועץ גבי עשירים.

יחניף לאשתו משום שלום בית

והנה בילקוט שמעוני קונטרס אחרון מצאנו כתוב, צריך אדם להחניף לאשתו משום שלום בית וכן לרבו ולתלמידו ולבעל חובו (ועיין באורחות צדיקים שהביא זאת בלשון מותר ולא שצריך ועיין בספר אעירה השחר עמ’ 13 הערה 16 שדן בזה).

ויש לעיין במה מדובר אם מדובר משבח את אשתו על דבר שיש בה או שמשבח מוצר שקנתה הרי זה הותר בכל אדם ומה התחדש באשתו יותר, ואם מדובר שהיא עוברת עבירה זה וודאי אסור שהגם שיש לדון על תוכחה כלפיה אך להצדיק מעשה רשע מודע שיותר באשתו, וא”כ צ”ב מה נוסף באשתו יותר מכל אדם ( ומצאתי שהוקשה שאלה זו בספר לרעך כמוך, ובספר מצוות בין אדם לחברו מצוות חנופה).

התנהגות חנופה

ונראה שיש התנהגות לאדם החנפן דבר שאינו רק שמשבח את חברו אלא אף יותר מזה, מה שמסכים אם חברו על כל דעה שאומר, וממעט להתווכח או לסתור דעתו ולא משום שהוא מעלת חברו שהוא חכם אלא שעושה כן כדי שחברו ירגיש שלא סותר אותו, וכאן זה לא משום לרכוש אהבתו שהרי אין כאן כיבוד ולא שבח חברו שכל מה שאומר שריר וקיים, והתנהגות זו שאדם על כל דבר שחברו אומר הוא מסכים עמו זה התנהגות של חנופה ואף אינה חברית שהרי יש בין בני אדם חילוקי דעות ואם מסכים עמו בהכל הוא חנופה האסורה משום מידות, ונראה שזה מה שהתכוונה המשנה במסכת כלה לאסור.

אך התנהגות זו עם אשתו אדם צריך לעשות, כי אישה שרואה בבעלה עוגן ותמיכה, ואם תמצא את בעלה שאינו מסכים עמה בכל מיני דברים או מתווכח איתה גם על חוויות שחוותה היא, ובעלה יאמר לה תמיד את דעתו שלא מסכים עמה, זה מתכון להרס השלום בית, ובמיוחד שעולם הגבר שונה מעולם האישה.

ולכן ציוו חז”ל צריך אדם להחניף לאשתו משום שלום בית, דהיינו שזה וודאי שישבח אותה ואף יוסיף יותר ממה שיש בה דהיינו שיגדיל שבחה, אך לא רק זה, בעל לא צריך על כל דבר להביע דעתו מתי שסותרת דעת אשתו, ואפשר להראות לה שמסכים עמה ושותף לדעותיה, כמובן שכל זה לא מזיק לאדם אחר או דבר איסור, והתר זה התירו חז”ל גם עם תלמידו שיקרבו ולא יעיר לו על דברים שלא מסכים עמו מפני שזה מרחקו וכן בבעל חובו לא צריך להביע את דעתו בפניו הגם שלא מסכים עמו שהרי יכול להזיקנו.

וודאי באשתו שהחיים המשותפים יוצרים הרבה דיונים משותפים אך לא תמיד מעשיים אלא רק להחליף דעות, ואם תמצא האישה שבעלה לא מסכים עמה בהרבה נושאים תמצא שאין לה שיח משותף עם עמוד התמיכה שלה וזה הרס וחורבן הבית שאישה לא מרגישה שיש לה שותף, ושונה הוא הגבר שהוא רגיל לשיח ער וסוער עם חבריו ואדרבה רוצים להתווכח אחד עם השני אך אישה צריך למצוא את המשותף ולא את חילוקי הדעות.

לסיכום הדינים העולים בחברו ובאשתו:

א. לשבח את חברו מפני שרוצה קשר עמו מפני מעלותיו אין בזה משום חנופה שהרי רוצה בחברותו.

ב. מותר אפילו להוסיף יותר משבחו כדי לכבדו, דינים אלו אינם מותרים אלא כך צריך להיות, וכמאמר הגמרא לעולם תיהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות שנדרש ליצור אהבה.

ג. באשתו התירו לא רק לשבחה כדי ליצור אהבה ולא רק להוסיף שבח על מה שיש בה, אלא גם לא לסתור דבריה או להביע דעתו אחרת ממנה כדי שתראה שבעלה שותף לדעותיה, ודבר זה נצרך בשביל שלום בית שאישה רואה שותף עמה, ולא מחפשת חבר.

ד. חנופה במקום שיש איסור או היזק לאדם אחר אסורה לחלק מהראשונים אף מהתורה, ולא הותר אצל אשתו או חברו כלל, ולכן לא יצדיק דבריה כשעברה איסור, ובשעת הדחק ממש ישאל לחכם.