ב"ה
זמן ביעור רִיבּת אתרוגים
שלו"ב, אשתי הכינה ריבּה מאתרוגים של חג הסוכות שהם מקטיף של שנת השמיטה קדושים בקדושת שביעית, וכעת נשאר לנו כמות מהריבּה, עד כמה שידוע לי שיש עניין של זמן ביעור של פירות שביעית, וא"כ, מה הדין של הריבּה שאשתי הכינה מהאתרוגים, ומה צריך לעשות כדי לבער?
תשובה: ידוע הוא שאדם שיש לו קרקע בארץ הקודש, עליו להפקיר את כל הפירות שהקרקע מוציאה בשביעית, וכפי שנאמר בפרשת משפטים (פרק כג פסוק יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
כמו כן נאמר בפרשת בהר (ויקרא פרק כה פסוק ו – ז ) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. זאת אומרת שהייעוד של פירות שביעית להפקיר אותם ושבני אדם יאכלו אותם, אך חז"ל דרשו שההיתר לאכול את פירות השביעית מוגבלים בזמן, וכפי שדרשו זאת במסכת פסחים (נב:) כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית.
דהיינו שאסור לאכול פירות שביעית אלא כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה – חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, וכמאמר הפסוק: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת בשדה – בהמה אוכלת בבית; כלה לחיה שבשדה – כלה לבהמתך שבבית.
במהות הביעור נחלקו הראשונים: א. לדעת הרמב"ם, כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם. ב. לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם. ג. "לדעת הר"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות".
בדעה זו – האחרונה – החזיקו האחרונים הלכה למעשה, וכמו שפסק מרן הגר"ע יוסף זצ"ל חזון עובדיה פרוזבול (מהדורת תשע"ה ע' ריט), וכן פסק הראש"ל הגאון הרב יצחק יוסף ילקוט יוסף (שביעית ע' תקע והלאה), ודלא כמו שכתב האור לציון (שביעית ע' נד) שלדעת הספרדים צריכים לפסוק כמו הרמב"ם שלא מועיל הפקר, שאין דבריו מחוורים בפרט ששביעית בזה"ז מדרבנן.
למדנו עד כה: פירות שביעית שיש לאדם בבית בזמן שהגיע זמן שכלו מן השדה ואינם נמצאים על העץ צריך להפקיר אותם. בדרך כלל יש פרסום של גופי הכשרות שמפרסמים על כל פרי אימתי מגיע זמן הביעור של כל פרי, ובאמת בפרי האתרוג בשנים עברו טענו הרבה מגדולי ישראל שכבר בתחילת שנה השמינית צריך לבער אותם כיון שמגדלי האתרוגים קוטפים את כל האתרוגים כבר בתחילת השנה השמינית (כדי שלא ישאבו מהעץ את כוחותיו), אבל לאחרונה השתנתה המציאות ורוב המגדלים עדיין משאירים אתרוגים על העצים גם בחודשים הראשונים של החורף, והשנה תשפ"ג פרסמו שזמן הביעור לאחר שנת השמיטה של פרי האתרוג הינו בתחילת אדר תשפ"ג (כך פרסמו בית המדרש להלכה והתישבות בראשות הרב י' אפרתי שליט"א).
בסיכום: צריך להפקיר השנה (תשפ"ג) את ריבּת האתרוגים בתחילת חודש אדר בביתו, בפני שלשה אנשים אפילו שהם אוהביו ולא מתכוונים לזכות, אך צריך לפחות ששניים מהם לא יהיו קרוביו, ועומד ואומר כל הרוצה לבא וליטול יבוא ויטול, ואף הוא רשאי לחזור ולזכות ברִיבּה, ולאכלה בקדושת שביעית. (וע"ע ילקו"י ע' תקעט והלאה).
