האם אשה בזמן איסור, יכולה להעביר לבעלה תינוק בן שמונה חודשים שיכול ללכת מעצמו אך בפועל לא הולך לבעל מעצמו, והאם שהולך מעצמו זה לכתחילה או דיעבד?
תשובה: במקום צורך כגון באישה שקשה לה מאד להחזיקו או הילד בוכה וא”א להשאירו בידי האישה, מותר למי שהולך כפסקות מרן השו”ע להעביר תינוק שנושא את עצמו , אך אם הוא קטן שלא יודע לזוז מעצמו יש לאסור.
בכל הנ”ל יש לדון אם מדובר שהתינוק עובר מצד עצמו או אפילו מבלעדי זה אלא מספיק שיודע לזוז מעצמו, בנידון זה איכא מחלוקת באחרונים ועיין במקורות.
מקורות:
טה”ב ח”ב ס’ יב’ סע’ ה’, ובמשמרת הטהרה הביא מקורות בשם התשב”ץ שהתיר העברת תינוק משום חי נושא את עצמו, בביאור דבריו הביא שני פירושים, או שלמד שכל האיסור העברה מיד ליד בחפץ ארוך אינה אסורה אלא מחומרא (עיין שם סעיף קודם) ולכן הקל בחי נושא את עצמו שלא נחשב ממש העברה ואפשר להקל, ולפי פירוש זה אפשר להקל בכל תינוק שיש בו דין זה ולא חייב התינוק לעבור מצד עצמו ממש, ובהמשך הביא עוד פירוש שבו סיים הרב שם, שמדובר שהתינוק עובר מצד עצמו לאביו ולכן ליכא בזה דין הרחקה ולפי זה אין התר רק של חי נושא את עצמו וצריך לאסור, וכן נראה שלמד באבני שוהם בס’ קצה’, ולדעתי נראה שיש מקום להחמיר היות שרוב הפוסקים נראה שפירושו את התשב”ץ כפירוש ב’ על אף שלא משמע כך בתשב”ץ עצמו לא סמכו על דינו וצ”ע
ויש להדגיש שכל הנ”ל במקום צורך אך לא כמשחק הלוך וחזור.
וכל הנ”ל לפוסקים כטה”ב והולכים בשיטתו שהעברה מיד ליד בחפץ ארוך הוא חומרא ולא מדינא, אבל לחולקים שהוא מדינא ולאשכנזים יש לאסור לגמרי.
שוב ראיתי שמציינים שדעת הגרשז”א וחוט השני להתיר העברת תינוק מיד ליד אם עובר מצד עצמו גם לדעת האשכנזים, ולכאורה הדברים קצת קשים שהרי כפי שמובא בטה”ב ובשבט הלוי, זה רק לדעות שסוברים שהעברת חפץ ארוך הוא חומרא ולא מדינא אך אם הוא מדינא א”כ יש להחמיר וכמו שציינו בשבט הלוי.
אך יש לדחות ולומר שהיות שהתינוק הולך מצד עצמו לא נחשב להעברה כלל וצ”ע לדעת האשכנזים.
