שאלה: חתן שלא כיון לברכת האירוסין של הרב, האם יצא ידי חובה?

ידועה מחלוקת הראשונים בגדר ברכת האירוסין, אם נחשבת ברכת המצוות (דעת הרמב"ם וסיעתו) או ברכת השבח (דעת הרא"ש וסיעתו).

יש כמה נפק"מ במחלוקת זו, ואחת מהן היא השאלה האם החתן צריך לכוון לצאת בברכת הרב, שאם היא ברכת המצוות, הרי ברכה זו מוטלת על החתן וחייב לכוון [ומה שנוהגים שאין החתן מברך, מטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע, עיין ב"ש אה"ע סי' לד בשם הפרישה, ועוד טעמים בפוסקים]. ולשיטה שהיא ברכת השבח, אין החתן צריך לכוון לצאת, שהיא שבח על קדושתן של ישראל שקידשם הבורא וציוום על הפרישה מן העריות.

וכתב בבא"ח (שופטים אות ב), שלהרמב"ם אם המברך לא כיון להוציא את החתן, הברכה לבטלה. וכ"כ בשמו בילקוט יוסף (חו"ק עמ' קמא).

אמנם במשפט הכתובה להגר"א בר שלום (ח"ח עמ' תכז) העיר, שדי בזה שהכוונה הפנימית של החתן לעשות מה שצריך, ואפילו בחתן חילוני, ע"ש.

ואוסיף ואומר, שאפילו אם בודאי לא כיון החתן לצאת יד"ח, כגון שכל מעייניו היו בצילומים או שדיבר עם הכלה וכו' [מה שמצוי לפעמים בזוגות חילוניים], אין לחזור ולברך ברכת האירוסין, אפילו עדיין לא קידשה, אלא ימשיכו בנתינת הטבעת וכו', והוא משום סב"ל [לחוש להרא"ש, ועיין תבואות שור (יו"ד סי' א ס"ק נט), שברכת האירוסין לא נתקנה בשביל המקדש, אלא בשביל הנועדים שם, וא"צ שהמברך יכוון להוציא את החתן. וכ"כ הגרעק"א (יו"ד סי' א על הט"ז ס"ק יז)].

אמנם בודאי שחובה על הרב לעורר החתן לכוון לצאת ידי חובה [עיין באפיקי ים (רבינוביץ ח"ב סי' ב) שכתב, דאחסור דרא, ורובא דרובא החתנים והכלות אינם מכוונים לצאת בברכת המברך, וגם אם אומרים להם לכוון, יביטו כקוף בפני אדם, לא ידעו ולא יבינו וכו'].

וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ז מהדו"ח בגליונות ומלואים הערה 1) בשם מכתבי תורה להאדמו"ר מגור (סי' מז/נח), שבברכת האירוסין נוהג לומר לחתן שיכוון לצאת יד"ח [ומסתפק בברכת נישואין, יען נראה מהפוסקים כי בהם מברכים את החו"כ, א"כ ל"ש שיברך את עצמו]. וכן נהג מרן הגרע"י זצ"ל לומר זאת לחתן, כעדות מרן הראשל"צ בילקו"י (שם).

עוד נוסיף, שנוהגים גם לומר לכלה לכוון לצאת יד"ח, לחוש לחלק מהפוסקים שהצריכו זאת [עיין פת"ש אה"ע סי' לד סק"א בשם הנודע ביהודה אה"ע סי' א, בא"ח שם].

הרב שי הלל