מושכל ראשון לבאים בשערי בית הדין הוא, שאב מחויב במזונות ילדיו מצד הדין.  למקור החיוב כבר התייחסנו במאמרים קודמים (כלים שלובים; “מגמות חדשות לחיוב מזונות ילדים” – גיליון 64). באשר לגובה החיוב, בעת האחרונה פורסמו פסקי דין המתייחסים לחיוב  מזונות ילדים בהם ניתן לראות דעות שונות בין גדולי הדיינים בשאלה, האם ניתן לחייב אב לשלם מזונות ילדים בהתאם לרמת החיים אליה הורגלו או רק לפי צורכם של הילדים.  במאמר זה נסקור מספר גישות:  

גישת הגאון הרב אריאל אדרי שליט”א

את הגישה שמרחיבה את החיוב, ניתן למצוא בהרחבה בדברי הרה”ג הרב אריאל אדרי שליט”א (ביה”ד הרבני האזורי ירושלים תיק מס’ 960545/4 מיום 30/1/18 אשר עליו מבוסס המאמר). היסוד ההלכתי העומד בבסיס שיטתו הינו בהבנת דברי השלחן ערוך (אבהע”ז סימן ע”א, א) שפוסק:  “חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו… במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו”.

הרב אדרי שליט”א מפרש את דברי המחבר,  “צדקה המספקת להם”, באופן רחב.  כתימוכין הובאו דברי הרה”ג ר’ שאול אבן דנאן ז”ל, בשו”ת “הגם שאול” ח”א סימן כ’ שביאר את דברי השלחן ערוך באופן הבא:  “בכן הנלע”ד שאדרבא לחיובא אתי ההוא מאמר, צדקה המספקת להם, יען דינא הוא באחרים שכפי השגת יד הנותן חובת הצדקה כמ”ש רבינו הרמב”ם ז”ל (בהלכה ה’ הנזכרת)… וא”כ בדרכי הצדקה, אם השיעור הנזכר הספיק למקבל הלא טוב, ואם לא יתן השיעור ההוא אף אם לא הספיק לו לדי מחסורו, ואף אם התשעה חלקים הנשארים לנותן המה בהרוחה לפרנסתו אפ”ה לא איכפת ליה, ולא אבעי ליה לספק כל צורכו של עני כי יצא ידי חובתו, ועל אחרים רמיא חיובא לתת ג”כ ולשלם לעני, כל זה באחרים שחובתם על הכל, אבל בבנים אין הדבר כן, כי אין חובתו על אחרים או על הקופה של צדקה רק אם אין להם אב או קרוב הראוי ליתן… בכן חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שיעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם צדקה “המספקת להם” לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה”.

לשיטתו מכיון שהכלל בחיוב בצדקה הוא “כדי מחסורו אשר יחסר לו” שפירושו במסכת כתובות (סז):  “אם הוא רעב וצריך לאכול, יאכילוהו, אם הוא ערום וצריך לכסותו, יכסהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר ונעשה עני, קונים לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד כמה שצריך”, הרי שאב המחויב במזונות ילדיו מדין צדקה חייב לזונם כדי מחסורם ואין חיוב זה רגעי אלא מתמשך והוא חל מכאן ועד בגרותו של הילד,  אע”פ שחיוב מזונות ילדים הוא חיוב מתחדש מאחר וחיוב זה מוטל על האב באופן בלעדי ולא ניתן להטילו על הציבור לכן ניתן למשכנו על כל התקופה שבה הוא צריך לשלם עבורם מזונות.

מנימוקים אלו עולה שכאשר מדובר בילדים מעל גיל שש שחיובם נובע מדין צדקה יש לחייב את האב לזון אותם לפי מה שהורגלו, מה שאין כן בחיוב של קטני קטנים שבהם לא שייך מזונות לפי מה שהורגלו ואין טעם לחיוב לפי עושרו של האב.  למרות סברה זו, כתב הגר”א אדרי כי לא יעלה על הדעת שילד אחד יפרנסו אותו בריווח ואת השני יפרנסו בסכומים פחותים המאלצים אותו לחיות ברמת חיים נמוכה ביחס לאחיו.  בנקודה זו נחלק עליו הגאון הרב שלמה שטסמן שליט”א שסבר שכאשר הפירוד היה בזמן שהילדים היו בגדר קטני קטנים ההרגל שלהם למותרות הוא משמעותי רק בדברים מסוימים ומצומצמים הואיל וילד אינו מכיר בטבעם של מותגים ומותרות,  זאת בשונה, כאמור, מהרב אדרי שחייב מזונות לפי הרגלם, משום שבעת הגירושין אחד הילדים עבר מגדר קטני קטנים לגדר של קטן.

לפני סיום שיטה זו, יש לסייג ולומר שגם אלו המחייבים מזונות לפי הרגלם של הילדים, דיברו באב אמיד שגם לאחר הגירושין יכול להרשות לעצמו לממן את רמת החיים אליה הורגלו ילדיו.

גישת הגאון הרב ציון לוז – אילוז שליט”א

גישה שניה הנמצאת בפסק הדין, היא שיטתו של הרה”ג הרב לוז – אילוז שליט”א, אשר חולק על הרב אדרי בכמה נקודות וסובר שאין כלל מקור לחיוב מזונות ילדים לפי הרגלם:

נקודה ראשונה: ביחס להגדרת הילדים כעניים. חיוב צדקה כדי מחסורו היא רק למי שמוגדר עתה עני, אך מי שירד ברמת חייו, אין זה מגדיר אותו עני לעניין חיוב צדקה.  לפי זה, מאחר ואב חייב במזונות בסיסיים לילדיו, הגירושין לא שינו דבר בהגדרת מצבם הכלכלי וכשם שלא היו עניים לפני הגירושין כך גם לאחריהם אין הם עניים וממילא אין כלל מקום לחייב בכדי מחסורו.

נקודה שניה: גם אם נקבל את ההשוואה לדיני צדקה, הגדר של כדי מחסורו איננו חיוב מתמשך אלא חיוב מתחדש, והוא מוכיח זאת מהמאירי בכתובות (בב”ב י ע”ב, ד”ה והתבאר) ומפוסקים נוספים, שהחיוב הוא חד פעמי למשך זמן שנצרך ולא חיוב המוטל באופן תמידי  לדאוג לכדי מחסורו של העני. לכן לכל היותר ניתן לחייב מזונות כדי מחסורו רק לתקופת מעבר לאחר הגירושין ובפרט שיש לצרף את הגישות הסוברות שחיוב זה הינו מידת חסידות ואת הסוברים שהחיוב מוטל על הציבור.

בין נימוקי שיטתו, עולה השאלה כיצד אפשר לחייב אב במזונות לפי סכומים שיש בידו היום? שהרי אי אפשר למנוע ממנו להשתמש היום בכספים שיש בידו על מנת שיוכל לקיים בעתיד מצוות צדקה. כל מה שמצאנו בחיוב צדקה זה כאשר העני בא לשאול אך מלבד מזונות ילדים אין בנמצא חיוב צדקה למשך שנים מרובות ולכן אין אפשרות להשליך את העיקרון של כדי מחסורו מדיני צדקה הרגילים לדין צדקה של מזונות ילדים.   לשיטתו, חיוב מזונות קבועים מתבסס על הכנסה קבועה שיש לאב מתוך הנחה שהיא לא תשתנה לגריעותא לכן מחייבים לשנים קדימה כאשר ברור שאם מצבו ישתנה לרעה הוא יפנה לביה”ד ושם ישנו את חיובו בהתאם למצבו באותה העת.

נקודה שלישית:  גם אם נקבל את החיוב של כדי מחסורו, הרי שחיוב זה נוגע לשני דברים – לצורכי הגוף ולצרכי הנפש ככבוד. בעוד שלגבי צורכי הגוף ניתן לחייב כדי מחסורו, לעניין צורך נפשי ככבוד אין הוא שייך בילדים אלא נוגע להורה המשמורן ולכן גם אם ניתן לחייב את האב לתת מאכלים שהילדים הורגלו אליהם, אין לחייבו בכל הדברים הנוגעים לכבודם ולמעמדם.

נקודה רביעית: הינה  דעתו בהבנת דברי “הגם שאול”.  לטענתו, כוונתו לומר שכל זמן שיש ביכולתו של האב לספק את צורכי הילדים, אין להטיל את חיוב המזונות על הציבור מה שאין כן בשאר עניים שלא מחייבים כל יחיד לפרנס את העניים כדי מחסורם אלא החיוב מוטל על הציבור בכללו וההתייחסות העיקרית בתשובת “הגם שאול” היא לפרסונה המתחייבת ולא לגובה הסכום.

גישת הגאון הרב יאיר בן מנחם שליט”א

(ביה”ד ת”א תיק מס’ 1135281/1 ניתן 19/10/17), לאחר שהביא מהאחרונים שמזונות ילדים אינם לפי עושרו אלא לפי צורכי הילדים, הביא את דברי השו”ע בסימן פ”ב סע”ז האומר: “והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו’. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון אח”כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה”.  מדיוק הלשון –  הראוי לה משמע שזה יותר מכדי צורכה, יתכן שלדעתו גם באב שאינו עשיר יחייבו מזונות כפי הרגל הבת.  אך יתכן שניתן להסתייג מההוכחה מלשון השולחן ערוך שהרי ברמב”ם הלכות אישות פרק כא, יח’ כתוב בזו הלשון:  “כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה”. כך היא הגרסה גם לפי הרב קאפח.

אם כנים דברנו יתכן שישנה ט”ס בהעתקת דברי המחבר שכן גם יותר מסתבר לומר שהכוונה שמחייבים אותו מדין צדקה לפי הראוי לו לתת ובשלחן ערוך מוגה מהדורת פרידמן אכן יש תיקון בדברי המחבר וכתוב שם שמוציאים ממנו הראוי לו ולא כמו בגרסאות שלנו שכתוב הראוי לה.  שיטה זו  היא שיטת בינים לשני השיטות, ההגדרה המדויקת לשיטתו מובאת בסוף דבריו בזה הלשון:  שכאשר באים אנו מדין חיוב צדקה הרי שהאב מחויב לדאוג לצורכי הילדים ולהעניק להם כדי מחסורם אשר הרגילם בו,  אך זאת אך בנוגע לאיכות הצרכים אשר הם נזקקים להם ולא בנוגע לדברים אשר אינם כלולים בצרכיהם אלא חשובים כמותרות. 

לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.  ליעוץ ניתן לפנות – טו”ר צבי גלר,  050-7664874 טו”ר נדב טייכמן 0528371250