חורבן הבית היהודי: אלימות במשפחה וקריסת ערכים
תקציר: בתשעה באב נשב כולנו ונתאבל על חורבן בית המקדש, מעטים מאתנו יבחינו שחורבן זה הוא רק הראשון בשלשלת החורבנות במשך הדורות שהחמור ביניהם הוא חורבנו של הבית היהודי, כלומר עלייה בכמות האלימות והפגיעה שמתרחשת בתוך המשפחה בין ילדים להורים, הורים לילדים ובין בני זוג. הפגע פושה בכל. לאחר שיסתיים האבל נקום וננסה לשנות. בתקווה שלא נצטרך להתאבל יותר ושנבנה קצת אהבת חינם בתוך מקדש המעט שלנו בבית היהודי.
המאמר "חורבן הבית" טוען כי חורבן בית המקדש בתשעה באב הוא רק הראשון בשרשרת חורבנות, כשהחמור שבהם כיום הוא "חורבנו של הבית היהודי". חורבן מודרני זה מתבטא בעלייה דרמטית באלימות ובפגיעה בתוך המשפחה, בין בני זוג, הורים וילדים. נתונים מדאיגים מצביעים על כך שאחד מכל חמישה קשישים סובל מהתעללות, לרוב מצד בני משפחתו הקרובים. התדרדרות זו נובעת מחוסר טיפול, מניעה לקויה והיחלשות הכלים הרוחניים והפיזיים לקיום בית יהודי שליו, תוך כדי מרדף אחר איכות חיים גשמית.
תשעה באב כמעט כאן. שוב. למרבה הצער. ושוב מדברים על חורבן בית המקדש ועל שנאת חינם שבין איש לרעהו. אבל הפעם זה נראה כאילו אין יותר לאן לרדת, כאילו אין נקודה שאליה לא הגיע החורבן. פעם זו הייתה שנאת חינם שבין איש לרעהו, היום זו שנאת חינם שבין איש לאשתו, בין ילדים להורים, ובין הורים לילדיהם. השנאה עברה אל תוך תחומי הבית היהודי. ומדוע כך.
הידעתם שאחד מכל חמישה קשישים סובל מהתעללות? הידעתם שלרוב מדובר בבני המשפחה הקרובה? בילדים של אותו קשיש האמונים על הטיפול בו? הידעתם שאלימות במשפחה במגזר הדתי והחרדי קיימת? אלימות כלפי נשים ואלימות כלפי ילדים הכוללת אלימות מינית.
כל הנתונים האלו אינם חדשים, אלא שהמספרים הולכים וגוברים. הם גוברים בעקבות חוסר טיפול או טיפול לקוי, בעקבות חוסר מניעה או מניעה לקויה, הם גוברים מפני שרמת הקושי לחיות חיים שקטים ורגועים הולכת וגוברת, כי הכלים הפיסיים והרוחניים לקיים בית יהודי על מי מנוחות הולכים ונחלשים. המספרים של האלימות במשפחה וקריסת התא המשפחתי גוברים מפני שכולנו עסוקים במרוץ אחר איכות חיים גשמית, מרוץ שהולך והופך לקשה מיום ליום, ועוד ישכנעו אותנו שזה בגלל שרצינו הרבה ילדים. (זה שקר אגב).
אז אולי כדאי שנעצור לרגע ונחשוב איך עוצרים את ההתדרדרות הזו, איך בתוך כל החורבן הזה כל אחד מרים אבן קטנה ומנסה לבנות ולא להרוס. נעצור לרגע ונסדר את סדר העדיפויות שלנו. נחשוב על הילדים הקטנים שלנו (וגם הגדולים) ואיך אנחנו רוצים לתת להם את האפשרות לגדול שמחים ויהודיים. נחשוב על בני הזוג שלנו וכיצד אנחנו יכולים לעזור להם ולעצמנו להיות טובים יותר. נשתדל לתקן את העולם ולא לקלקל אותו, נעבוד על עצמנו להיות יותר סבלנים, רחמנים יותר, מבינים יותר, אמפטיים יותר ואוהבים יותר. אולי נוכל לעצור את הסבל הבא, אולי נוכל לגלות את הכאב שמסתיר האחר ואולי נוכל אפילו לתמוך ולתקן את מה שקלקל האחר, או אפילו אנחנו.
וכדאי שנחזור לכללים היהודיים הבסיסיים ביותר של הכרת הטוב, כבוד להורים, כיבוד בת הזוג בדברים הבסיסיים ביותר, הענקת חום ואהבה לילדים.. כי אם במקרה מישהו שכח – בשביל זה באנו לכאן, ולא בשביל הבילויים, הבזבוזים והמותרות.
בתקווה שזו השנה האחרונה שאנחנו צריכים להתאבל בתשעה באב על חורבן ירושלים, על חורבן היהדות וערכיה ועל הפגיעה ההולכת וגוברת בבית היהודי ובחינוך ילדינו.
