תקציר: גרסינן בביצה (לב:) ואין גורפין תנור וכירים. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר. דביתהו דר’ חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא, אמר לה ר’ חייא חזי דאנא רפתא מעלייתא בעינא. א”ל רבא לשמעיה טוי לי אווזא ואזדהר מחרוכא. ע”כ. ופירש”י, דהיתירא דגריפת התנור

שאלה: האם מותר לכבות את האש במנגל, כאשר עולה שלהבת של אש, כדי שלא תשרוף את הבשר?

גרסינן בביצה (לב:) ואין גורפין תנור וכירים. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר. דביתהו דר’ חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא, אמר לה ר’ חייא חזי דאנא רפתא מעלייתא בעינא. א”ל רבא לשמעיה טוי לי אווזא ואזדהר מחרוכא. ע”כ. ופירש”י, דהיתירא דגריפת התנור (כשא”א לאפות בו אא”כ גורפו) אתיא כרבי יהודה. (ומתני’ דקאסרה, אתיא כרבנן דרבי יהודה דאסרי מכשירי אוכל נפש ביו”ט. ועיין בסמוך). רפתא מעלייתא בעינא. כלומר גרפי התנור: טוי לי אווזא. צלה לי אווז בתנור, שתנוריהם היו קטנים ופיהן למעלה ותולה הצלי לתוכו וסותם פיו והוא נצלה: ואזדהר מחרוכא. שלא יתחרך,

כלומר, גרוף את התנור שלא יהא בו בשוליו דבר גבוה כמו אריח או אבן שהוסק בתנור, שנוגע בצלי ושורפו: עכ”ל. ומבואר דשרי לגרוף את התנור ביו”ט כדי למנוע את שריפת הצלי, אלא שלא נתבאר אם הותר לגורפו גם באופן שמכבה את האבן או את האריח שבתוך התנור. וז”ל הרא”ש בסוגיין (פ”ד סימן ח), הך גריפה דשמעתין מיירי כשנפל לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור, ואין צריך כל כך בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך. ואפילו הכי התירוה, דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא. אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים, אפשר שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת. אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן. “דכיבוי” לצורך אוכל נפש, מותר אף לרבנן עכ”ל.

וכ”כ רבינו ירוחם (נ”ד ח”ד לה.) והטור (בסי’ תקז). ומבואר מדבריהם ז”ל, דשרי לגרוף את התנורים שלנו אף אם אמנם הגחלים יכבו בשל כך, משום דא”א בלא”ה, כיון שהפת תשרף אם לא יגרוף את התנור. וכ”כ הרשב”א בעבה”ק (שער ב סימן ו) וז”ל, ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר, ואע”פ שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן. וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על גבי גחלים. והרי אמרו שאין מפיגין את התנור בצונן, ואם בשביל לאפות מותר וכו’. ע”ש. [ועיין למרן הב”י שם שכתב בדעת הרשב”א, דמותר לגרוף את התנור אפילו אם היה יכול לאפות את הפת בלא גריפה, ואינו מכבד אותו אלא כדי שיהא הפת יפה. ע”ש. וכ”כ הט”ז (שם ס”ק ו). אולם המ”א (שם ס”ק יב) כתב, דבכה”ג אף לדעת הרשב”א אין להתיר לגרוף את התנור. ועיין בשעה”צ אות לז מ”ש בזה. אמנם עיין בנתיבות הבית על הרשב”א שם עמ’ רנב, שהוכיח מד’ הרשב”א גופיה כהבנת מרן ז”ל. ע”ש, ודוק].

וכ”פ מרן בשו”ע (שם סעיף ד) וז”ל, תנור שנפל וכו’ ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדביקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו, אבל תנורים שלנו כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפן מהאפר והגחלים. ואע”פ שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן. וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר ע”ג גחלים. וכן נהגו. עכ”ל. ומעתה גם בנד”ד, שהשלהבת שורפת את הבשר המונח ע”ג המנגל, יש להתיר לשפוך עליה מים בידים (אם אין אפשרות אחרת להציל את הבשר. עיין להלן בד”ה ואל יקחך וכו’. ע”ש), אף שע”י זה בודאי יכבה את הגחלים, דומיא דגריפת התנור הנ”ל. ודוק. [ואף לפ”ד המ”א הנ”ל יש להתיר בכה”ג לכבות את השלהבת. ופשוט].

ובאמת שיש עוד כמה ראיות להתיר בזה, ונביאם אחת לאחת בס”ד. ונפתח במאי דקאמר רבא (בביצה כג.) דשרי לעשן פירות אף ע”ג גחלת, מידי דהוה אבשרא אגומרי. ופרש”י (בד”ה רבא אמר וכו’) דאוכל נפש עישון פירות זה, ושוה לכל נפש. ואי משום “כיבוי” והבערה ואולודי ריחא. מידי דהוה אבשרא אגומרי, דאיכא כל הני ושרי. עכ”ל. הא קמן דהיכא דאיכא צורך או”נ, שרינן נמי כיבוי לצורך זה. שהרי עישון הפירות ענינו הוא, שזורקים בידים על גבי גחלים אבק של בשמים, והיה עשן הבשמים עולה לפירות וריחן נקלט בהם, ובזריקה זו היו מכבים את הגחלים. עיין מ”ש בזה בס”ד בח”ב (פרק כד סעיף יא הערה 37), ודומיא דבשרא אגומרי. (ואגב, מכאן מוכח שרש”י ס”ל דגם כיבוי גמור מותר ביו”ט לצורך או”נ. וכ”כ המ”א בסי’ תקז ס”ק ט בדעת רש”י, בדין בשרא אגומרי. וכ”כ הר”ן בדעת רש”י, והבאנו לשונו בסמוך.

וזה דלא כמ”ש השיטה מקובצת בביצה כח: דרש”י ס”ל, דכיבוי אסור אף לצורך או”נ. וכבר עמד בזה הרב נתיבות הבית על הרשב”א בעבה”ק עמ’ רנג. ע”ש מ”ש בזה, ודוק היטב). וכ”פ כל הפוסקים, וכ”פ הטושו”ע (סי’ תקיא סעיף ד) וז”ל, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו’. אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה, מותר אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ. עכ”ל. וע”ש בט”ז (שם ס”ק ז) שכתב: אפי’ אם מפזרן וכו’. דאין כאן משום “מכבה”. דבאוכל נפש מותר, כיון דאי אפשר מערב יום טוב וכו’. ע”ש. (וע”ע במשנ”ב ס”ק כה). ומינה לנד”ד דשרי לזרוק מים על השלהבת אף אם ע”י כך יתכבו הגחלים, כיון דצורך או”נ הוא, וכנ”ל.

וגרסינן תו בביצה (לד.) ת”ר, תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר וכו’, ואין מפיגין אותם בצונן כדי לחסמן. ואם בשביל לאפות, הרי זה מותר. ופרש”י (בד”ה ואם) שאם להפיגה בשביל לאפות, שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת מותר. ע”ש. והרי הפגת התנור היתה נעשית ע”י משקין צוננין (ע”ש בתוד”ה ואין וכו’), ומוכח איפוא דשרי לכבות היכא דאיכא בהא צורך אוכל נפש (שחושש שלא תשרף הפת, דהיא אוכל נפש). וע”ע בטור (סי’ תקז) שכתב בשם ה”ר מאיר מרוטנבורג, דיליף מהאי דינא דשרי לשרות במים המכבדות שמכבדין בו התנור, אע”פ שמכבה הגחלים בשעה שמכבד את התנור ע”ש. ומינה לנד”ד, וה”ז כמבואר בס”ד. ודוק.

עוד איתא בביצה (לב:), אמר רב נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה בי”ט. מאי מוחטין? אמר רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב, לעדויי חושכא. ופרש”י, להסיר פחם המחשיך אורה. וכתב הרא”ש (שם סימן ז) מאי מוחטין, אמר ר”ח בר שלמיא לעדויי חושכא. מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר. ואע”פ שמפילו לארץ “והוא כבה”, מותר, שכמו שמותר להדליק את הנר להשתמש לאורו, כך מותר “לכבות” מה שמונע הדלקת הנר. עכ”ל. וכיו”ב כתב הרשב”א בחידושיו (שם) וז”ל, מוחטין את הפתילה בי”ט ופרש”י מאי מוחטין לעדויי חושכא, ואע”פ שמכבה את הראש שמסיר ממנה, זה צורך ההדלקה הוא. וכענין שהתירו לגרוף את התנור אע”פ שמכבה גחלים. עכ”ל. הא קמן דאף שכשמפילו בידים לארץ הוא מכבהו, אפ”ה שרי, מטעמא דכיבוי זה נעשה לצורך הדלקת הנר דשרי ביו”ט. ומינה לנד”ד דאיכא נמי למשרי לכבות את השלהבת (ע”י זריקת המים), כיון דכיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא שלא ישרף תבשילו. וי”ל. עיין בסמוך, ודוק. ועכ”פ הראיות הקודמות קאי אייסדן, ואיתן מושבן בס”ד.

אלא דאנכי הרואה דהאי מילתא [דשרי לכבויי אש בידים ביו”ט לצורך אוכל נפש], לאו ברירא כ”כ. דהנה רבינו המאירי בביצה (שם) בדינא דגריפת התנור הנ”ל כתב וז”ל, ומעתה גריפת התנור מן הגחלים מותרת, שהרי אי אפשר אלא בכך. “ואע”פ שגורם מעט לכיבוי, מ”מ אינו מכבה בידים, וכיוצא בזה לצורך אוכל נפש מותר”. ע”ש. הא קמן דאף דהודה דאיכא בהא צורך או”נ (שלא ישרף התבשיל), מ”מ אין היתר לדעתו ז”ל לכבות את האש בידים. גם הרי”ף בביצה (דף יב.) כתב וז”ל, ת”ר אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתיקין אותו בגחלת. והתניא ממתיקין אותו בגחלת, לא קשיא כאן בגחלת של מתכת, כאן בגחלת של עץ. אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבשרא אגומרי. א”ל התם ליכא כיבוי, הכא איכא כיבוי. וכתב עלה הר”ן (שם בד”ה איבעיא להו מהו לעשן) שרש”י ס”ל דבבשרא אגומרי איכא כיבוי, אבל הרב אלפסי ז”ל סובר דבשרא אגומרי ליכא כיבוי, שהוא גורס בסמוך התם ליכא כיבוי. ולדבריו ז”ל ה”ק (א”ה, עיין ברמב”ן במלחמות שם, ודוק)

אע”פ שאין זו צורך אוכל נפש ממש, מותר להניח לבונה ע”ג אש הדולק לקדירה, “לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר. וכיון שכיבוי אין כאן, הבערה אין כאן” וכו’. ע”ש. ובאמת שגם המאירי (שם בדף כב. בד”ה וכן אין מכבין וכו’) כמרגיש בזה, שלכאורה דינא דבישרא אגומרי הויא תיובתיה, דהא התם מכבה בידים. כתב ליישב וז”ל, אבל מכשירין שאינו צריך לאוכל כלל אלא שהוא צריך לו שלא לקלקלו, אינו מותר.

ואע”פ שהותר הכיבוי בבשרא אגומרי, אין זה כלום. דבבשרא אגומרי לגחלים לוחשות אנו צריכים, והכיבוי על כרחנו הוא בא. אבל כיבוי בידים לעולם לא הותר, הואיל ואין גוף הכיבוי מכשיר האוכל לעולם, אלא שמונעו מלהתקלקל וכו’. ע”ש. ובדף כג. כתב, במסכת שבת התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו וכו’, ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה. ואע”פ שבשר על גבי גחלים הותר אף בגחלת של עץ, אין שם כיבוי גמור, שהרי סופו מבעיר.

אבל זה כיבוי גמור הוא, וכבר ביארנו שהכיבוי הגמור אסור אף לצורך אוכל נפש וכו’. ע”ש. וה”ז כמבואר לעיל, שלדעתו ז”ל אין להתיר כיבוי בידים. ול”ק מדין בישרא אגומרי, מהני תרי טעמי דיהיב. ודוק היטב כי קצרתי. ועיין בסמוך. וכן ס”ל לכל בו (סי’ נח) והא”ח (הלכות יו”ט אות נז). ע”ש היטב. וע”ע לרב נתיבות הבית על הרשב”א (בעבה”ק שם עמ’ רנג) שכתב, שכן ס”ל לבעל ההשלמה, והובא בספר המאורות (בביצה דף כב.) שכתב וז”ל, יש לתרץ דבשרא אגומרי תחילתו מכבה וסופו מבעיר, ואינו מכבה בידים. אבל כיבוי בידים לא אשכחן עכ”ל. ע”ש. ומבואר, דאין להתיר לדעתו ז”ל לכבות בידים אף לצורך או”נ. וגם כשלא מכבה אותו בידים, אין להתיר רק באופן שתחילתו מכבה וסופו מבעיר, וכדברי המאירי הנ”ל, ודוק.

קושטא קאי דצריכינן למשכוני נפשין ליישב שיטת הראשונים הללו, ממאי דמוכח מהברייתות הנ”ל בדין הפגת התנור ע”י משקין, ובדין מוחטין את הפתילה, דשרי לכבויי ביו”ט אף בידים לצורך אוכל נפש. (וכמו שהשוה הרשב”א דינא דמוחטין, לגריפת התנור דשרי מטעמא דצורך או”נ, וכנ”ל). והם ז”ל לא כתבו להעיר, שהברייתות הנ”ל עוד היום עומדות לכאורה כנגדם. (עיין ברי”ף שהביא דינא דברייתא דהפגת התנור הנ”ל, ולא העיר בזה כלום. ועיין להמאירי שם בדף לד. בד”ה תנור וכירים וכו’ שכתב וז”ל, ואין מפיגין אותם בצונן וכו’. והוא שעל ידי צונן הבא להם אחר היסק בעוד שהוא בחומו “ומתכבה” ע”י הצונן וכו’. ואם צירפו קרוב לחשיכה ועדיין חם ביותר ורוצה לאפות בו ביו”ט וכו’, ומתירא שמא ישרף הפת לרוב חומו, ומפיגו בצונן להפיג את חומו מותר וכו’. ע”ש).

ואפשר דבדין מחיטת הפתילה הם יפרשו, דאין זה מכבה ממש בידים, אלא אחר שהוא מפילו לארץ הוא כבה (כמ”ש הרא”ש שם, דהכיבוי הוא במה שמפילו לארץ), ודמיא ממש למ”ש המאירי בדין בישרא אגומרי, דהכיבוי על כרחנו הוא בא, ואינו מכבה ממש בידים. (וכיון שתחילתו מכבה וסופו מבעיר משרא שרי, כיון דזה נעשה לצורך הדלקת הנר של יו”ט. ודוק). וכבר רמזנו לזה לעיל במ”ש, ש”יש לדחות”. ושו”ר להמ”א (סי’ תקיד ס”ק כ, ובשעה”צ אות נז) מ”ש בזה, וה”ז כמבואר בס”ד ע”ש. (ועיין בא”ח הלכות יו”ט אות נח מ”ש כיו”ב בנדונו ע”ש). אכן דינא דהפגת התנור, אכתי צ”ע מה יענו ז”ל ביום שידובר בו. (אמנם דינא דעישון הפירות הנ”ל, לא עומד כנגדם. שהרי כבר כתב הר”ן הנ”ל דליכא בהא כיבוי גמור, לפי שסופו מבעיר. ודוק). עכ”פ הא קמן כמה מרבוותא ז”ל דס”ל דליכא למישרי כיבוי האש בידים, אף לצורך אוכל נפש ממש. ולפ”ז גם בנד”ד אין הדבר פשוט להתיר לשפוך מים בידים על השלהבת ולכבותה, אף שזה לצורך או”נ, שהרי מכבה אותה בידים. וכיון דלא נפקינן מפלוגתא דרבוותא בהאי דינא, אפשר שיש להחמיר בזה.

אולם באמת זה אינו. חדא, שהרי לדעת מרן ז”ל מותר לכבות את האש אף בידים לצורך או”נ, וכדמוכח מדין גריפת התנור דפסק (בסי’ תקז סעיף ד) להתיר לכבות את הגחלים, ואף בידים. דהא פסק בד”ז כהרשב”א (הנ”ל בריש אמ’יר) שכתב בהדיא, שאף שהוא “מכבה” אי אפשר בלא כן. וכשם שמותר לכבות לצורך או”נ כך מותר להבעיר לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר ע”ג גחלים. וע”ש במ”א (ס”ק ט) שהוכיח דמרן ס”ל בדינא דבשרא אגומרי, דשרי לכבותה לגמרי, ודלא כהרי”ף הנ”ל. ע”ש. ושו”ר בביאוה”ל (שם בד”ה כך מותר לכבות לצורך או”נ), שכתב כן גם בשם הגר”א. וכיון שקבלנו עלינו הוראות מרן ז”ל אף להקל כידוע, לכן גם בנד”ד יש להקל לכבות את הגחלים אף בידים כדי שלא ישרף הבשר, היכא דא”א בענין אחר. ובר מן דין,

הרי נראה דרובא דרובא מרבותינו הראשונים ז”ל ס”ל דשרי לכבות ביו”ט אפילו בידים, לצורך אוכל נפש. וזה יצא ראשונה. עיין בחידושי הריטב”א הנד”מ (בשבת קלד. בד”ה ומ”ש מבשרא אגומרי) שכתב, פי’ ואף “שמכבה” (את הגחלת) שרי וכו’. ע”ש. וכ”כ הר”ן בחידושיו (שם) בשם הרא”ה וז”ל, כתב הרא”ה ז”ל לא אפשר לבשר בלא בישול, וכיון דכן בכל דבר מותר. שכל לצורך אוכל נפש מותר, דאין “מכבה” חמור מן המבעיר וכו’. ע”ש. וכ”כ הרז”ה בביצה (דף יב. בד”ה והא דת”ר). וכן מתבאר מדברי התוס’ בביצה כג. (בד”ה ע”ג חרס מותר). וע”ע בדבריהם בכתובות (דף ז. בד”ה אמר ליה). ע”ש, ודוק. וכ”כ בתוס’ רי”ד בביצה (דף כב: בד”ה איבעיא להו מהו לעשן) וז”ל, ורבא אמר אפי’ על גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבישרא אגומרי דאע”ג דאיכא “מכבה” ומבעיר שרי, משום דהוא אוכל נפש וכו’. ע”ש.

וכ”כ המרדכי (שם סימן תרפא), והראבי”ה (הלכות יו”ט סימן תשנז), והמ”מ (בפ”ג מהלכות יו”ט הלכה י). ועיין בהגה”מ (בפ”ד אות ו). (וע”ע בספר נתה”ב על הרשב”א בעמ’ רנב שכתב, שכן ס”ל גם לרוקח ופסקי הרי”ד וריא”ז בשבת קלד. ועוד. ע”ש). ומסתימות דבריהם משמע, דאף לכבות ממש שרי. דאל”כ הו”ל לפרושי בהדיא, דליכא בהא כיבוי גמור ודוק. וע”ע להרמב”ן במלחמות (דף יא. בד”ה ועוד והא דבעא מיניה) דמבואר יוצא מדבריו ז”ל, דכל מה שהוא קרוב לאוכל נפש נקטינן כרבי יהודה דשרי במכשירי או”נ, כמו גריפת התנור מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש, ואי לא שרית ליה לגורפו אתי לאימנועי משמחת יו”ט. ע”ש מ”ש בזה. (וכ”ד רבים מרבותינו הראשונים, עיין בשו”ת תפלה למשה ח”ב אות ז בד”ה הן אמת דאכתי לא איפרק מחולשא וכו’. ובמ”ש בזה בס”ד בח”ב פרק כב הערה 20 בד”ה ואעיקרא. ע”ש). ומבואר דבדבר שקרוב לאו”נ נקטינן כר”י, ושרי אף כיבוי גמור (דהא בגריפת התנור איכא כיבוי גמור, וכנ”ל). דדוחק לומר דס”ל להרמב”ן כמ”ש המאירי הנ”ל, דאין בזה כיבוי גמור.

דכל כי האי הו”ל לפרושי וכנ”ל. (וע”ע בסמוך). ואתה תחזה דהאי חילוקא דרבנן דכתב הרמב”ן הנ”ל, כתבו בדעת הרי”ף. ע”ש. ואף דהרי”ף ס”ל דכיבוי ממש אף לצורך הבשר אסור, אע”ג דאיכא בהא צורך אוכל נפש ממש ואי אפשר לכאורה בענין אחר (כמ”ש לעיל בשמו). כבר כתב הרמב”ן (בדף יב:) לחלק, דכל זה דוקא בבשרא אגומרי משום דזה אינו צורך אוכל נפש ממש, שהרי אפשר לצלות בלא כבוי, והמובחר שבצלי אינו ע”ג גחלים ממש, אלא קרוב להם שלא ע”ג גחלת, או בתנור גרוף ע”ש. ולפ”ז נפקא דבגריפת התנור מיהא דא”א בענין אחר, משרא שרי גם לדעת הרי”ף לגרוף את הגחלים, אף אם יכבה אותם ממש בידים. ובאמת הרי”ף (בדף יח.) סתם להתיר גריפת התנור ביו”ט, ומשמע דאף אם בגריפה זו יכבה את הגחלים ממש, אפ”ה שרי, וה”ז כמבואר.

ושו”ר בס”ד לרב נתיבות הבית (עמ’ רנד) שכתב ככל מאי דכתיבנא בדעת הרי”ף (והעתקתי לשונו בסמוך) והנאני. ע”ש, ודוק. [ואם כנים אנו בזה, יש ליישב מה שהקשה הביאוה”ל בסימן תקז סעיף ד בד”ה כך מותר לכבות לצורך או”נ, על הרא”ש, דדבריו ז”ל סתרי אהדדי. דהא במסכת ביצה (פ”ב סימן כג) גריס בשבת קלד. דבבשרא אגומרי “ליכא כיבוי”, ואפ”ה בפ”ד סימן ח העתיק, דכיבוי לצורך או”נ מותר אף לרבנן. ונשאר בצ”ע. אמנם לפה”א יש ליישב בס”ד, דדוקא בבשרא אגומרי לא שרי לכבויי משום דזה אינו צורך או”נ ממש, מטעמא דכתב הרמב”ן הנ”ל. אבל בגריפת התנור דא”א בענין אחר ואתי לאמנוע משמחת יו”ט, שרי לכבויי.

וע”ז קאמר הרא”ש ז”ל דכיבוי לצורך או”נ “כי האי דגריפת התנור שרי”. ואף דלא קאמר הכי בהדיא, מ”מ מוטב לסבול את דוחק הלשון ולא את דוחק הענין, כמ”ש מרן הב”י ביו”ד סימן רכח. ע”ש, ודוק. ושו”ר בס”ד אחר זמן רב בספר משמרת המועדות סי’ תקז בסוף ס”ק י דכתב הכי, ותעלוזנה כליותי. וע”ש מ”ש בזה. וכעת ראיתי מ”ש בזה גם בהגהות “איש מצליח” כ”י שם, וה”ז כמבואר. ע”ש היטב]. ומעתה כיון דלהקת ראשונים חבל נביאים ס”ל דכיבוי לצורך או”נ שרי, אפי’ אם מכבה ממש בידים. וכ”ד מרן, וכנ”ל.

הכי נקטינן. ובפרט דכ”ז פלוגתא בדרבנן, ולא יהא אלא ספק, סד”ר לקולא. ולכן גם בנד”ד יש להתיר לשפוך מים בידים על הגחלים כדי שלא ישרוף את הבשר (היכא דא”א בענין אחר), אף אם אמנם יכבה את מקצת הגחלים שם. ולפה”א, גם הרי”ף יודה דבנד”ד מותר לכבות את הגחלים ע”י שפיכת מים עליהם. (אליבא דהרמב”ן הנ”ל. איברא דיש חולקים ע”ז. עיין בביאוה”ל סי’ תקז בד”ה כך מותר, ודוק), שהרי אי אפשר בענין אחר. דהא בנד”ד הבשר (ושאר מאכליו) נמצאים על הרשת של המנגל (ולא על הגחלים ממש, דבהא לא שרי לכבויי מטעמא דכתב ה”נל הרמב”ן), ואם לא יכבה את השלהבת ישרף הבשר (ושאר מאכליו), וימנע משמחת יו”ט. ובכה”ג בודאי דמשרא שרי כמ”ש לעיל. ודוק. וה”ז כמבואר בס”ד.

אלא דאכתי יש להעיר ממאי דאיתא בביצה (כב.) בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה בי”ט? היכא דאיכא סכנת נפשות לא קמבעיא לי, דאפילו בשבת שרי. כי קמבעיא לי משום איבוד ממון מאי? א”ל אסור. איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן. וכתב הרי”ף (שם יא:) דהאמוראים (שם בגמרא) דחו להא מתניתא ואוקמוה כרבי יהודה, למימרא דלאו הילכתא היא. ושמעינן מהא דלית הלכתא כי הא מתניתא, אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית “או הקדירה”, הכל אסור. וכ”פ הרמב”ם (בפרק ד מהלכות יו”ט הלכה ו) והא”ח והכל בו (בהלכות יו”ט). וכ”פ מרן בשו”ע (סימן תקיד סעיף א) ע”ש. וטעמא בעי, מ”ש כיבוי הבקעת דאסיר אף לצורך הקדירה שלא תתעשן, ממאי דשרינן לגרוף את התנור כדי שלא ישרוף את התבשיל וימנע משמחת יו”ט.

והרי גם את כיבוי הבקעת הו”ל למישרי, כדי שלא יתעשן התבשיל ויתקלקל, וימנע משמחת יו”ט. ובשלמא לדעת הרא”ש והרשב”א דהתירו לכבות את הבקעת היכא דא”א בענין אחר, ניחא. (עיין מ”ש בזה מרן הב”י שם. ואגב, מכאן מוכח כמ”ש בס”ד לעיל בדעת הרא”ש, דהיכא דא”א בענין אחר שרי אפילו כיבוי ממש לצורך או”נ, ולא קאסר כיבוי בבישרא אגומרי, רק משום דאפשר לצלותו בלי כיבוי. ובהכי ניחא קושיית הביאוה”ל וכמ”ש שם. ע”ש, ודוק). אבל לדעת הרי”ף והרמב”ם ומרן ז”ל דאסרו לכבות אף אם יתעשן גם התבשיל, כדמוכח מדברי המ”מ (שם הלכה ד, והובא בב”י שם) ע”ש. קשיא, מ”ש ד”ז מדין גריפת התנור. [ושו”ר גם להב”ח שם שכתב בהדיא, ואפי’ יש הפסד אוכל בזה לא התירו. וע”ש מ”ש עוד בזה. אבל גם בדבריו ז”ל לא מצאנו מנוח לקושייתנו. ע”ש, ודוק היטב. וע”ע היטב ברמב”ן במלחמות בסוגיא שם, ולפ”ד ז”ל קושטא קאי דלק”מ.

אבל לשיטת הרי”ף והרמב”ם ומרן ז”ל שאסרו לכבות אף אם ישרף תבשילו, אכתי קשיא. ושוב מצאתי בס”ד אחר זמן זמנים למו”ר הגאון ערך השולחן סי’ תקיד אות ב שכתב, דמדברי הרמב”ן מוכח דפירש שלא תתעשן הקדירה ר”ל כלי תשמישו שאוכל בו, וא”כ נ”ל דהרי”ף והרמב”ם לא פליגי עם הרשב”א והרא”ש לענין דינא. אלא ס”ל דברייתא לא מיירי בהכשר גוף האוכל, אלא בכלי תשמישו שאוכל בו. אבל שאר הפוסקים ס”ל דמיירי בהכשר גוף האוכל ממש שיתקלקל האוכל שבקדירה, והא לכו”ע שרי “ודלא כהמגיד משנה והב”י”. עכ”ל. וזה כמ”ש, דלפ”ד הרמב”ן אין סתירה בין הנדונים (ועיין להמאירי בביצה כב. בד”ה וכן אין מכבין, ודוק). אך אנן צריכינן למשכוני נפשין ליישב את הדברים גם אליבא דמרן ז”ל והמ”מ הנ”ל, ודוק. ועיין בתוס’ בביצה שם בד”ה ההיא רבי יהודה היא, ודוק.]

וראיתי להרב נתיבות הבית (שם עמ’ רנד), דאחר שהביא מ”ש הרמב”ן בדעת הרי”ף דס”ל דקי”ל כר”י במכשירין, וסמכינן עליה (לדעת הרי”ף) בדברים שהם עיקר אוכל נפש כמו גריפת התנור (וכנ”ל). כתב בשם בן הרמב”ן, דטעמא דאיסורא דכבוי הבקעת כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה, משום דהא לא חשיב עיקר אוכל נפש – דשרי לדעת הרי”ף, כמ”ש הרמב”ן במלחמות כנ”ל – כיון דאפשר לו בבית אחר, או שיטול הקדירה מהאש. וכל היכא שלא יכול לעשות כן, דבר שאינו מצוי הוא, ואין להתיר מפני אותו דבר ע”כ. ע”ש.

וכיון דלדידיה שרי כיבוי כמו הבערה לצורך אוכל נפש, א”כ י”ל דבגריפת התנור דשרינן, לא רק העפר והלבנים שנפלו לתוכו מן הטפילה שרי, אלא גם גריפת גחלים שלאחר ההסקה שרי, ואע”פ שמכבה אותן. דמאי שנא, אלו ואלו חורכים הפת ואינו יכול לאפותה מבלעדי הגריפה, והרי שרינן כבוי אף לצורך מכשירי או”נ. ואף דלגבי בקעת וכו’ לא סמכו להלכה על רבי יהודה ולא שרינן, יש חילוק בדבר. דבגריפת התנור שאני, מפני דאיירי שעתה רוצה לאפות פתו ואינו יכול לאפותה מפני הגחלים שבתנור.

נמצא שאם אין אנו מתירים לו לגורפה נמנע משמחת יו”ט במה שאינו יכול לאפות פתו. משא”כ בכיבוי הבקעת מתחת תבשילו, מיירי שכבר העמיד התבשיל על האש, ואינו מעלה בדעתו שתעשן תבשילו וגם אינו מצויה, לפיכך אינו נמנע בכך משמחת יו”ט ודוק. עכ”ל. ע”ש. ושו”ר בס”ד אחר זמן רב בספר משמרת המועדות סי’ תקיד (ס”ק א עמ’ תכב אות ג), שכתב ממש כעין זה וז”ל, ובאמת דשיטת המחבר צריכה ביאור. דבסי’ תקז סעיף ד התיר לגרוף האפר והגחלים מהתנור, וז”ל, ואע”פ שהוא מכבה א”א בלא כן. וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש, כך מותר לכבות לצורך או”נ ע”כ. וא”כ טעמא בעי מאי שנא כיבוי כדי לאפשר לאפות הפת דשרי, מכיבוי להציל האוכל שלא ישרף דאסור.

אמנם ביאור הדבר כך הוא, דהן אמת דהמחבר ס”ל דמלאכת כיבוי, מכשירי אוכל נפש הוא, אשר ע”כ להרמב”ם בכל אופן אסור. אך המחבר לא תפס להלכה לגמרי כדעת הרמב”ם דפסק כחכמים דר”י לדעת הרה”מ ודעימיה, דהרי בסי’ תצה פסק המחבר דמכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותו מאתמול שרי, וכן בסי’ תקט חזינן דלא תפס לגמרי כהרמב”ם בדין המכשירין עיי”ש במג”א ס”ק ד, ובבהגר”א שם סעיף א’ ב’, ובמ”ב ס”ק טו. והמחבר הכריע דמכשירין המסייעים בהכנת ובתיקון האוכל נפש ממש כפי דרכם, הלכה ומורין כן, לכן התיר לגרוף התנור אף שמכבה, כיון שאי אפשר לאפות אם לא יכבה.

וכן הוא הסדר וההנהגה הרגילה בהכנת התנור קודם האפיה, דכיבוי זה גמר ההבערה ומחלקי הבישול הוא. “אך כיבוי לצורך הצלת האוכל כיון שאין בזה סיוע להכנת האוכל, ופעולתו רק מונעת קלקול המאכל, ומיירי שכבר העמיד התבשיל על האש, ורק אירע שהבערה ללהב יצאה ועומד להפסיד מאכלו, דבר זה מקרה הוא ואינו מצוי, ואין זה מסדר והנהגה הקבועה בהכנת האו”נ ואסור”. וחילוק זה יסודתו בקדש בדברי הרמב”ן במלחמות ור”י המובאים בב”י סי’ תקז סעיף א וכו’. ע”ש. (וע”ע בסמוך בד”ה ומה מאד שמחתי מ”ש בשמו ע”ש). וה”ז כמבואר. וכעת האיר וזרח הספר החשוב תפלה למשה ח”ד.

ושם (בסי’ לט אות ג), כתב ג”כ לתרץ כעין זה. ע”ש. והשתא לפ”ז מבואר חילוקא דבינייהו. דדוקא בתנור דדבר מצוי וידוע הוא שיש בו שלהבת, ואין לו ברירה כי אם לגרוף את האפר והגחלים ממנו כדי שלא ישרף התבשיל, משו”ה התירו לגורפו. דאם נמנענו מזה, הוא לא יאפה פיתו ותבשילו (כי בודאי הוא ישרף בלא גריפת התנור), וימנע משמחת יו”ט. ומשא”כ בדין כיבוי הבקעת מפני עישון התבשיל דאין להתיר לכבותה, משום שהאדם לא מעלה בדעתו שיעלה עשן, וגם לא מצוי הדבר שיעלה התבשיל עשן, וממילא לא חשיב עיקר אוכל נפש דנתיר לו לכבותה (אם יעלה עשן) כדי שלא ימנע משמחת יו”ט. דבקושא לא ימנע משמחת יו”ט בזה, כיון דמלתא דלא שכיחא היא. ובכה”ג לא יקשה עליו לעשות תבשיל אחר וכדומה (עיין במ”א סי’ תקיד ס”ק א), כי לא בכל פעם הבערה ללהב יוצאת. ודוק היטב כי קצרתי.

ומעתה בנד”ד דג”כ דבר מצוי וידוע שכשמדליקים את הגחלים, הם מעלים שלהבת ששורפת את הבשרים או את שאר המאכלים הנמצאים במנגל (ואף לאומנים שבקיאים במלאכת “המנגל” שטוענים, שמי שיודע לצלות את הבשר כראוי, לא צריכה להיות שלהבת. גם הם מודים שמצוי הדבר מאוד שקמה וגם ניצבה שלהבת במנגל, כשנופלות טיפות של שומן על הגחלים), ואם נמנענו מלכבותה, ימנע משמחת יו”ט, שהרי הבשר ישרף וימנע מלאוכלו. או שימנע עצמו מלכתחילה מלצלות את הבשר וכדומה ע”ג המנגל, ביודעו שאם תעלה שם שלהבת אסור יהיה לו לכבותה. ודוק.

ולכן יש להתיר לכבותה, אפי’ לדעת מרן וסיעתו שאוסרים לכבות את הבקעת מפני עישון התבשיל. וכל שכן אליבא דהמתירים בזה, דבודאי בנד”ד שרי לדידהו לכבות את השלהבת. ואף אי נימא דאין חילוקם של הרב נתיבות הבית ומשמרת המועדות הנ”ל מוכרח לדינא, אפ”ה יש להקל בזה, דהא איכא לן כמה ספיקות להתיר בזה. חדא, שמא כדעת הרא”ש וסיעתו דהתירו לכבות את הבקעת אם א”א להציל את האוכל בענין אחר, וכ”פ הרמ”א בסי’ תקיד סעיף א. ואת”ל דלא כותייהו, שמא לא נאסר לכבות את הבקעת רק לצורך כלי תשמישו, אבל לצורך מאכלו יש להתיר וכמ”ש לעיל בשם הגאון עה”ש. ואת”ל דגם לצורך מאכלו אין להתיר אפי’ אם א”א להצילו בענין אחר, שמא כ”ז דוקא בתבשיל הנמצא בתוך הקדירה, שאין זה דבר המצוי שיתעשן המאכל, ומשו”ה לא התירו לכבות. אבל בתבשיל שעל המנגל, שמצוי הדבר שהאש תעלה שם ותשרוף את התבשיל, יש להתיר. וכמ”ש הרב נתיבות הבית ומשמרת המועדות הנ”ל. וכיון דכ”ז מילתא דרבנן, ושמא מרן יסכים להקל בשני האופנים האחרונים שכתבנו (ודוק היטב כי קצרתי), יש להקל בנד”ד לכבות את האש. ודוק.

סוף דבר הקו’ל נשמע בס”ד, שמותר לזרוק מים על השלהבת שבגחלים אפילו אם בשל כך תכבה האש, כדי שלא תשרוף את הבשרים ושאר המאכלים הנמצאים שם, וימנע משמחת יו”ט. (וע”ע לקרבן נתנאל בפ”ב דביצה סו”ס יז. ע”ש, ודוק).

עוד רגע אדבר דההיתר הנ”ל נכון גם באופן שיש ליד המנגל אש של גז, וא”צ להעביר את האוכלים שע”ג המנגל, לבשלם באש של הגז, כדי לא לכבות את האש של המנגל. ודומיא דמ”ש הרא”ש בדין כיבוי הבקעת שלא תתעשן הקדירה. דאף דשרי (לדעתו ז”ל) לכבות אותה בכה”ג (כמ”ש לעיל), כל זה רק אם אי אפשר לו להציל את הקדירה מעשון בלא כיבוי. אבל אם אפשר, כגון שיסירנה מאש זה ויתננה על אש אחר, אסור לכבות. ע”ש. דבאמת ז”א, דהא מסתברא דכל מה שאסר הרא”ש לכבות בכה”ג, זה רק אם האש האחרת היא כדוגמתה ותבניתה של האש הראשונה. אבל בנד”ד, דאש הגז לא דמיא כלל לאש המנגל, שהרי מודעת זאת דטעם בשר שנצלה על האש, טעים וערב הרבה יותר מבשר שמתבשל ע”ג הגז (למי שחפץ כעת בבשר צלוי, ודוק), והמוחש לא יוכחש. אמטו להכי, יש להתיר לכבות את שלהבת המנגל לכו”ע, וא”צ להעביר את מאכליו לאש הגז.

(וע”ע מ”ש מרן הב”י בסימן תקיא בשם הר”ן בדין מוגמר, ובמחצה”ש שם ס”ק י, ודוק היטב). וע”ע להרמב”ן במלחמות (הנ”ל) בדין בישרא אגומרי שכתב, דאף שאפשר לצלות בשפוד או “לבשל”, אפ”ה שרי לשים את הבשר על הגחלים. וטעמא כתב הר”ן שם, משום שאינו מכבה גמור שסופו מבעיר ע”ש. וכיון דבנד”ד הוכחנו שגם הרי”ף יודה דשרי לכבות ממש (ולא משום “שאינו מכבה גמור כיון שסופו מבעיר”. ודוק היטב), א”כ נפקא לן דמותר לכבות את השלהבת של המנגל, אף אם יש לידו אש של גז שיוכל לבשל עליה את הבשר, וה”ז כמבואר. [ואין להתעקש עוד ולומר, דאם יש לידו “מנגל” אחר של חבירו שאין בו שלהבת, שיעביר את הבשרים לשם ולא יכבה את השלהבת במנגל שלו, שהרי לפ”ד הרא”ש הנ”ל, בכה”ג מיהא בעינן למיעבד הכי כנ”ל. (וע”ע במשנ”ב סי’ תקיד ס”ק ו). כי הנה באמת גם ז”א, שהרי במציאות כמעט מן הנמנע שהגחלים לא יעלו שלהבת (שהרי השומן של הבשר נופל עליהם, ודין גרמא שתהא שלהבת עולה מאליה כמ”ש לעיל), וא”כ גם שם יצטרך בסופו של דבר לכבותה. ומה לי אם מכבה אותה השתא, או מכבה אותה בתר הכי. ודוק היטב].

ואל יקחך לבך להקשות עוד ממ”ש הכה”ח (סי’ תקב אות לג) שאם האש גדול ומזיק לתבשיל שיקדיח, מותר להסיר קצת עצים לצד אחר (א”ה, עיין בסעיף הבא, ודוק), “אבל לא יכבה” ע”ש. דהתם מיירי שהמדורה גדולה וחום האש גדול, ואפשר לבשל את תבשיליו שם, גם אחר שנטל משם את העצים. אבל בנד”ד שהמנגל קטן, ואם יקח את הגחלים הבוערות לצד השני לא ישאר לו שם מספיק גחלים, ולא יוכל לצלות את הבשר כדבעי, א”כ יש להתיר גם לכבות את (מקצת) השלהבת.

ואיה”נ דאם יש לו מנגל גדול וחום האש גדול שם, ויש באפשרותו להעביר את הגחלים שהעלו שלהבת לצד השני, ולצלות את הבשר במקום זה (או להעביר את הבשר לצד השני ולצלותו שם, עיין במשנ”ב סי’ תקז ס”ק כג), יעשה כן, ולא יכבה את האש. [ול”ד לגריפת התנור הנ”ל דנתבאר בריש אמ’יר דשרי, דהתם א”א בענין אחר. עיין במשנ”ב שם, ודוק. ול”ד נמי למ”ש לעיל בסמוך, דגם אם יש בקרבתו מנגל של חבירו שאין בו שלהבת, א”צ להעביר לשם את הבשרים כדי לא לכבות. דשאני התם דאיכא טירחא למיעבד הכי, ומשא”כ במנגל שלו ודוק. וע”ע בסמוך. ואמנם אם אחר שעשה כל זה, עלתה לו שוב שלהבת (מחמת השומן וכנ”ל) מותר לכבותה אף בידים, כדי שלא תשרוף את הבשר].

וע”ע במשנ”ב (שם ס”ק כה) דאמ”ש מרן (שם סעיף ד): “והרי זה כמניח בשר על הגחלים” (שמותר) כתב, דאין זה דומה למיתוק החרדל בגחלת של עץ בתוכו דאסור כדלקמן בסי’ תקי סעיף ג. מפני שהחרדל ראוי לאכול בלי כיבוי גחלת בו, אלא מפונקים מכבים גחלת בתוכו. ועוד, שאפשר זה ע”י כיבוי גחלת של מתכת, והוא ראוי ומצוי יותר [רשב”א בעבה”ק] ע”ש. והני תרי טעמי ל”ש בנד”ד. ודוק. וע”ע בנתיבות הבית (שם עמ’ רנה והלאה) שהביא עוד שני טעמים לחלק בין בישרא אגומרי, למיתוק החרדל ע”ש. וגם לפי הטעמים הללו, ל”ש להחמיר בנד”ד. ע”ש, ודוק. ויש עוד מה להאריך בנד”ד, (מלבד מה שיש עוד להוסיף, שיש להתיר לכאורה לכבות את השלהבת גם משום הכלל של “התירו סופן משום תחילתן” כדאיתא בביצה יא:, וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ג חאו”ח סימן ל אות ד. ויש צדדים לכאן ולכאן, ודוק היטב. ואכמ”ל), אך כעת עמד קנה במקומו, ועוד חזון למועד בס”ד ובל”נ. הנלע”ד כתבתי, והיעב”א.

ומה מאד שמחתי בראותי בס”ד אחר זמן רב למי שגדול, הלא הוא הרה”ג ר’ משה מאיר לייפער שליט”א בסה”ב משמרת המועדות (סי’ תקיד ס”ק א במשמרת למשמרתי אות כח), דנקיט ואזיל בדרך שדרכנו בה בגוף התשובה, ולחיבת הקדש אעתיק חלק מדברי קדשו. וז”ל: ובעיקר שיטת המחבר בהאי דינא, התבוננתי דלכאורה שפיר יש מקום לומר דגם לדעתו מותר לכבות כדי להציל מאכלו משריפה. ומה שכתב המחבר דאפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה אסור לכבות, היינו עישון הקדירה גרידא, ולא עישון והפסדת האוכל ממש, דעישון הקדירה מתפרשת בתרי אנפין. או דקאי על הקדירה שתפסד ולא יוכל להשתמש בה עוד, או דקאי על המאכל שבתוך הקדירה, ועישון, פירושו קלקול האוכל. ושפיר יש לומר דכוונת המחבר במה שכתב דכדי שלא יתעשן הקדירה אסור לכבות, היינו כהדרך הא’ דהכוונה לעישון גוף הקדירה, אך אם ישרף ויפסד מאכלו אה”נ דשרי.

והגע בעצמך אם אירע מעט אחרי שהניח תבשילו בתנור, שהאש התלקחה כל כך עד שאי אפשר בשום אופן לבשל כך ואין לו אש אחר, אם תאמר שאסור לו לכבות חלק מהאש כדי שיוכל להמשיך ולבשל שם מאכלו, או אם לפי הענין יצטרך לכבותו לגמרי, ולהבעיר אש חדש. אם תאמר שאסור, א”כ הרי קמה וגם נצבה לנגדך דינא דסי’ תקז סעיף ד דמפורש דמותר לגרוף התנור מהגחלים, אף שודאי מכבה, וכדכתב שם המחבר וז”ל, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש עכ”ל.

ומובן לפי”ז דהוא הדין והוא הטעם אם באמצע הבישול הבערה ללהב יצאה, והתבשיל לא יוכל להגמר כראוי דהאש תשלוט בו וישרפנו, דג”כ מותר לו לכבות וכנ”ל. ומעתה לכאורה הוא הדין אם התבשיל מבושל כבר, והאש שהתלקחה תכלה את האוכל אמאי יהיה אסור לכבות, וכי מה בין זה לזה. ואף שאפשר למצוא חילוק וסדק בין הני תרי גווני, והוא דשאני התם בתק”ז שהכיבוי מסייע לבשל ולהכשיר האוכל נפש, מה שאין כן הצלת מאכלו המוכן משריפה, מניעה גרידא מהיזק הוא, מ”מ מי ומה מכריחנו לומר כן בכוונת המחבר.

וסיוע יש בידי לדרך זה מדברי המג”א בסק”א. דעל דברי המחבר שכתב ואין מכבין הבקעת וכו’, כתב וז”ל, דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו חכמים עכ”ל. וכוונתו לדברי הרמב”ן שהביאם הב”י שכתב כן, דאף דנקטינן כר”י (וכן פסק המחבר בסי’ תצה סעיף א) דמה”ת מכשירי אוכל נפש מותרים, מ”מ חכמים אסרו חלק ממכשירי אוכל נפש עיי”ב. וכן הביא הב”י מרבינו ירוחם. הרי דהמג”א הבין דהכרעת המחבר בהאי דינא יסודתה עפ”י דרכו של הרמב”ן, ולהרמב”ן פשוט דמותר לכבות לצורך הצלת תבשילו. דהרי בדבריו מפורש לאיסור רק כיבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית או כלי תשמישו, וכיבוי הנר מפני דבר אחר, דבאלו לא סמכו אדר”י עיי”ב.

ומסתמא גם המחבר הכי ס”ל וכנ”ל, דאסר רק להציל מעישון הקדירה ולא מהפסד האוכל נפש. וראה בשו”ת מהר”ם שיק או”ח (סי’ רע”ח ד”ה והנראה), דפשיטא ליה דגם להרי”ף והרמב”ן שרי כיבוי לצורך אוכל נפש עכ”פ בא”א בענין אחר. וכבר כתבנו לעיל דהמחבר בשו”ע לא סתם דבריו אליבא דהרי”ף והרמב”ם עפ”י הבנת הרה”מ שיטתם, אלא כהבנת הרמב”ן שיטת הרי”ף. ומה מאד שמחתי בראותי בבאר הגולה אות ב שציין על דברי המחבר, להרי”ף והרמב”ם הרמב”ן ורבינו ירוחם, הרי דהבין ג”כ כנ”ל דהמחבר אזיל בעקבות הרמב”ן ור”י הנ”ל וכהבנת המג”א, אך מש”כ שם דאתיא כרבנן לא אתי שפיר אליבא דהרמב”ן ור”י. ודוק.

והנה כדברים האלו ממש דמותר לכבות רק לצורך הצלת תבשילו, כן מפורש בעבוה”ק להרשב”א (בית מועד ש”ב ס”ח), וכן הוא שיטת הרא”ש כמבואר בדבריו (פ”ב סי’ יט מובא בב”י). והרי המחבר בסי’ תקז סעיף ד בהיתר גריפת הגחלים מהתנור שכתב וז”ל, דאם אי אפשר לאפות בלא גריפה מותר לגרפן ואע”פ שהוא מכבה א”א בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש וכו’. עכ”ל. אזל שם בשיטת הרא”ש והרשב”א, ותפס ביותר שיטת הרשב”א שם שהרי העתיק ממש לשונו, והרי זה מראה באצבע שהמחבר הכריע בהאי דינא דכיבוי כדבריהם, דכיבוי לצורך אוכל נפש שרי, וכדכתב: כשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות. וכן נראה מסעיף ד שם, כמבואר במ”ב ס”ק לא.

ובאמת דגם בדעת הרמב”ם אפשר להעמיס דס”ל כן, דלצורך הצלת תבשילו ממש הותר לכבות. ומצאתי בראשון לציון לרבה”ק האוה”ח (ביצה כח:) דתפס כן בדעת הרמב”ם עיי”ב. וכן מורה פשטות לשון הרמב”ם בפ”ד סוף ה”ו דרק להציל מעישון אסור, וע”ע בדברי הרה”מ פ”ג ה”י ד”ה אין גורפין. והן אמת דלמה שכתבנו איכא למתמה על המחבר אמאי לא כתב במפורש דלהצלת תבשילו משריפה שרי לכבות, אך שפיר יש להצדיק ולהמתיק דברי המחבר דלא היה צריך לזה, אחרי שכבר גילה דעתו במפורש בסי’ תקז סעיף ד דכיבוי לצורך אוכל נפש ממש שרי, ובסי’ זה בא רק להודיענו מה שאסור וכו’. ע”ש מ”ש עוד בזה. [ואיברא דדבריו אלו, סותרים למה שהבאנו בשמו לעיל בסד”ה וראיתי להרב נתיבות הבית. ע”ש, ודוק היטב]. ובדברים הללו יש סיוע שיש בו ממש למ”ש לעיל בעניותין, ותאזרני שמחה. וע”ע מ”ש להלן (סעיף יב), ודוק.