תקציר: חוקי התורה קדמו לאנושות. האנושות נבראה רק אחר כך, ובהתאמה לחוקים אלו. האיש והאשה נבראו בלתי שוים. כל נסיון להשוות אותם גורם נזק צער וכאב. השוני בין האיש והאשה הוא הברכה שבהם. השוויתם – היא הקללה שלהם. דיני הממונות של בני הזוג בתורתינו הקדושה – מותאמים בדיוק לאופי האיש והאשה. כידוע בעם ישראל, האיש הנושא אשה כותב לה שטר כתובה, בו מפורטים ההתחייבויות שלו אליה, ומעמד הממוני של נכסי כל אחד. לעומת זה גם החוק האזרחי (חוק יחסי ממון תשל”ג, פרק 2), מבהיר את עמדתו ביחס ללחלוקת הממון ויחסי הרכוש שבין האיש והאשה הנשואים. פרטי הדינים, בכתובה או בחוק יחסי ממון, מבוארים בספרנו, משפט הכתובה פרק כז.
כידוע בעם ישראל, האיש הנושא אשה כותב לה שטר כתובה, בו מפורטים ההתחייבויות שלו אליה, ומעמד הממוני של נכסי כל אחד. לעומת זה גם החוק האזרחי (חוק יחסי ממון תשל”ג, פרק 2), מבהיר את עמדתו ביחס ללחלוקת הממון ויחסי הרכוש שבין האיש והאשה הנשואים. פרטי הדינים, בכתובה או בחוק יחסי ממון, מבוארים בספרנו, משפט הכתובה פרק כז.
אולם כהקדמה השקפתית וכללית לנושא זה, יש לנו לדעת את הבדלי הגישה שבין תורתינו הקדושה (הסכם ה”כתובה”), לבין גישת אומות העולם (הסכם יחסי ממון).
כאשר נעמיד להשוואה את פרטי הכתובה אל מול חוקי יחסי ממון של אומות העולם, או אל מול חוזה ממון אזרחי שגרתי, תבלוט מיד יחודיות ההשקפה היהודית על מהות האיש והאשה עצמם, ועל מהות ה”זוג” עצמו. ההבדל נעוץ במבט היסודי “מה קדם לְמה”: החוק לאדם, או האדם לחוק. המבט האזרחי הרגיל הוא, שכיון שישנם בעולם בריות שונות, מהם אנשים ומהם נשים, והם חפצים להסתדר יחד, אנחנו צריכים להסדיר להם מערכת תקנות כדי להשיג את המטרה הנ”ל. מערכת זו היא החוקים וההסכמים האזרחיים שבכל עם ומדינה. אמנם בכל תקופה מתגלה שהמערכת שנקבעה ע”י האנושות אינה מתאימה דיה, ולכן נעשים כל הזמן שינויים ו”עדכונים”, כדי להתאים אותה יותר אל האנשים והנשים שלפנינו. כלומר: האדם קדם לחוק, ובהתאם למצב האדם על האנושות ליצור לעצמה בכל דור את החוקים המתאימים לה.
היהדות מודיעה שהדבר אינו כן. הבריות בעולם הם נבראים של ה’ יתברך, וגם התורה ומערכת החוקים היא של ה’ יתברך; אולם מערכת חוקי התורה קדמה לבריאת האנושות, באופן שאין צריך להתאים חוקים אל האנושות, אלא אדרבא: העולם והאנושות כולה נבראה על פי התכנית שבתורה. (תוכנית לאומות העולם, ותוכנית לעם ישראל). וכיון שיש בתורה חוקים שונים בין איש לבין אשה, וחוקים מיוחדים לזוג נשוי, נבראו האנשים והנשים בהתאם לדרישות החוקים הכתובים בתורה. לכן גם, חיים על פי אותם חוקים יהיו המסלול הנכון והטוב ביותר, ואילו נסיון ללכת בכל מסלול אחר – יהיה כשלון ומפח נפש. דברים אלו מפורשים בתורת ישראל, בפרשת נצבים. (דברים פרק ל פסוקים טו-כ).
הבדל הגישה הנ”ל, יוצר גם הבדל מה הם “נישואין”. בעוד שבתורתינו הקדושה הנישואין הם איחוד איש ואשה, כלומר יצירת מושג שלישי חדש משני המושגים הקודמים, אצל אומות העולם הנישואין הם רק שותפות איש ואשה, זה בצד זה. שותפות שבאה לתת הנאה לצדדים. ההנאה היא סיבת יצירת השותפות, והיא גם כח קיום השותפות; כלומר השותפות תתקיים רק כל עוד ההנאה קיימת והדבר משתלם. כאשר נקודה זו נגמרת – יש לפרק את השותפות. חוקי אומות העולם והסכמי הממון האזרחיים בנויים על הנקודה המרכזי הזו: אני נישא מפני שהדבר כדאי לי. וכשהדבר אינו כדאי לי הנני מפרק את הנישואין, ובאופן שישאיר לי עדיין את מקסימום הכדאיות במצב שנוצר.
התורה הקדושה מדריכה אותנו בהשקפה אחרת: הנישואין באים מפני שהם חוק אלקי, ולא מפני נהנתנות חברתית גרידא. הנישואין הם אפשרות גבוהה שנתן הבורא לבריות, להיות שלמים, ליצור בעולם שלֵמות, ולהמשיך את העולם כפי התכנית הרצויה. על ידי הנישואין האדם משיג שלמות (כמבואר ביבמות סג ע”א “כל אדם שאין לו אשה אינו אדם”. כי הבהמות נבראו זכר ונבראו נקבה, אבל ה”אדם” נברא איש לבד, וממנו נלקחה האשה. אשה זו חוזרת אליו שוב ומשלימה את מה שנלקח ממנו). הנישואין הם איחוד של משפיע ונשפע (כמבואר בזוהר פרשת ויקרא דף ז:”דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא וכדין אקרי אחד”).
מטרת הנישואין היא להקים בית ולהמשיך את העולם בעובדי ה’ (כמבואר במשנה עדויות פ”א מי”ג: “לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תהו בראה, לשבת יצרה”). הנישואין הם כניסה תחת “עול” טוב, של עיבוד המידות במשך חיים שלמים. (כמ”ש במדרש קה”ר ג כח: “טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו – זה עול אשה”). כל מערכת הנישואין עומדת תחת ניהול והשגחה פרטית של חסדי השם על הבריות: מהשם – אשה לאיש!.
כאמור, גישת גויי העולם היא “שותפות”, וברמה הרדודה של הענין: איש רוצה אשה ואשה רוצה איש, הדבר מהנה לשני הצדדים ולכן הם משתתפים יחד. הם עושים גם הסכם לשותפות זו, אולם בהתאם לגישה הנ”ל גם ההסכם עצמו בנוי באותה גישה. כלומר: כיון ששני הצדדים מבקשים להשתתף זה עם זה מפני שהם חושבים שהם יהנו, ובהעדר הנאה הם רוצים להפרד זה מזה כי אז ההנאה יותר גדולה מאשר המשך ה”נישואין”, לכן גם הממון שלהם יוסדר כך לכל האורך: כל אחד הוא בעל ממון אישי, שיחובר אל ממון השותף בתקופה המהנה, אבל עליו להיות מפורק בצורה הכי נוחה כאשר למישהו לא ינעם להמשיך בשותפות. מבט זה, ממקם את כל אחד מבני הזוג להשאר כל הזמן, גם בעת הנישואין, אישיות נפרדת לעצמה.
כלומר נישואין כאלו הם “שְנַים נפרדים החיים זה ליד זה, ובתקופת הנישואין נראה כאילו הם מאוחדים, ובעת פירודין יתברר שהם אינם מחוברים כלל”. בהתאם לצורת חיים כזו, אזי כל עוד שני הצדדים נהנים זה מזה, או שכדאי להם לגדל יחד ילדים משותפים, או שיותר נח להם להיראות נשואים מאשר להיות “גרושים”, הרי אז הם כאילו שותפים; אבל ברגע שבאים הפירודין מתגלה שלא היה ולא נוצר באמת כל איחוד, הרכוש מתחלק כמו כל שני זרים שמעולם לא היו “אחד”. גישה זו משפיעה על הלך הרוח גם תקופת הנישואין עצמה: סידור הנכסים של כל אחד מהצדדים לכל אורך החיים המשותפים, צועד בתת ההכרה יחד עם החשבון של “שלי” ו”של הצד השני”, באופן שהכל יהיה זמין להתפרק בלי נזק לצד “שלי”.
דבר זה עצמו מרופף את השותפות אפילו כאשר הנישואין קיימים ונמשכים, (ולפעמים גורם כשלעצמו ל”פירוק”), בהיותו משאיר לכל אחד מבני הזוג את ההרגשה שהוא עדיין עצמאי ונפרד. כיון שהבסיס לשותפות הוא שנים נפרדים הנהנים זה ליד זה, (ולא שנים המעוניינים לוותר על זהות כל אחד, אלא להתאחד ולעשות יצירה שלישית נעלה), מובן שכאשר הנהנתנות יורדת לרמה של לא משתלם יותר להמשיך, הפירוק לא יאחר. לו זו בלבד, אלא שגם הדרך אל הפירוק תהיה רצופה צער: קל להבין מה קורה לבנין שהיסוד שלו מעורער: כל חלקיו נושרים בזה אחר זה, בתוך כדי גרימת נזק וסבל רב. הרגשת העצמאות הממונית של כל אחד משליכה גם לעצמאות בִּתחומים אחרים בבית, החלטות, השקפות, הנהגות, ואישות, והתוצאות הקשות לא מאחרות לבוא.
[כל זאת, מלבד מה שמעצם צורת ה’הסכם’ עצמו נוצרים עימותים וניצולים כספיים בלתי הגונים, מה שמעמיק את הרצון ואת הקלוּת לפירוד. ראה בהערה , עיסה שנחתומה מעיד עליה].
אחר דברי הרקע הכלליים הללו, עלינו לנגוע בהבהרת דבר נוסף, הוא השוויון בין המינים, הקיים באומות העולם. אחד מהכללים הבסיסיים ביותר באו”ה, נוגע לשטחים רבים וגם בנוגע לחוקי הנכסים שבין בעל ואשה, הוא שויון מלא בין המינים. [או בתוצאה המפורסמת שהיא “חוק איזון הנכסים”]. השקפה זו היא השקפת העולם ה”חדש”: יש להסדיר לאיש ולאשה להיות שוים ככל האפשר. השקפה זו עצמה נגזרת מההשקפה הנ”ל, שהאיש והאשה אינם מתאחדים. כי רק כאשר יש שנים יכולה להיות דרישה להשוות; אבל אם נוצר איחוד, ונעשה אחד, אין צורך להשוות. וכשם שגוף אחד כולל חלקים רבים, ומסתדר היטב עם כולם אע”פ שאינם “שוים”, כי הכל יחידה אחת. אין שום רצון להשוות בין חלקי גוף אחד: הידים לא מבקשות אף פעם להיות רגלים, והרגלים אף פעם לא מבקשות להיות לראש, ואף חלק אינו מרגיש נפגע או נחות מתפקידו, כי כיון שהכל “אחד”, להכל יש דרגת חשיבות שוה וזהה.
רצון אומות העולם להשוות את האיש והאשה, נובע ממה שבני הזוג אינם מתאחדים. הם משולים לשנים הנוסעים יחדיו במכונית אחת לכוון מסוים: יש אמנם סיבה משותפת להמצא יחד, אולם שני הנוסעים נשארים כל הזמן נפרדים. רק בהשקפה נמוכה שכזו, שייך להתפתח רצון “להשוות”. כך נוצרה ההשקפה ה”חדשה” השולטת היום: האיש והאשה הינם אזרחים “שוים”, מעמדו ומעמדה שוים, כוחו וכוחה שוים, זכותו וזכותה שוים, חובותיו וחובותיה שוים, יכולתו ויכולתה שוים. פועל יוצא מהשקפה חדשה זו היא לנסח גם את בעלויות הממון ודיני הממון שביניהם שלא כנוסח המסורתי, מהאיש אל האשה, אלא “שוה בשוה” בין שניהם.
[כל זאת, מלבד מה שמעצם צורת ה’הסכם’ עצמו נוצרים עימותים וניצולים כספיים בלתי הגונים, מה שמעמיק את הרצון ואת הקלוּת לפירוד. ראה בהערה , עיסה שנחתומה מעיד עליה].
גם השקפה זו, אחראית לכשלון הנישואין ולמירור החיים. כאשר שנים ניצבים באותה משבצת, בכוח שוה אל כל ענין, הדבר ברור שיהיו חיכוכים. אולם כאשר השנים ימצאו כל אחד במשבצת שונה, בלתי שוה, יוכלו להסתדר יחדיו, ואדרבא להשלים האחד את השני. התורה הקדושה מדריכה אותנו כי המצב הוא אכן כך: האיש והאשה הינם בלתי שוים, לעולם. לכן ניתנו לזה דינים ומצוות משלו, ולזו דינים ומצוות משלה; לזה חוקים ויכולות משלו, ולזו חוקים ויכולות משלה; אין כל בושה או נחיתות, וגם לא שום מעלה או יתרון, לא לאיש ולא לאשה, בכך שאינם חלקים “שוים” בבריאה. גם אין כל תועלת בהשוואת האיש והאשה, אלא רק נזק.
הדבר דומה למי שיחליף את כל הברגים במכוניתו שיהיו כולם באורך ועובי “שווה”.. המכונית לא תסע יותר. אדרבא: מעלת ה”זוג”, והיכולת להפיכתו למשהו מיוחד ונעלה יותר משני נפרדים, נובעת דווקא ממה שאינם שוים. מה שסודר ע”י הבורא יתברך כשונה – הוא ההופך אותם להיות יחד אחד. ההבדל והשונה ניצוק בטבע הבריאה של האיש האשה לכל מלוא הפרטים הקטנים ביותר, ואין לנו כל בושה לחיות תחת החכמה העליונה של הבורא, ולא כל רצון להפר את הצורה המדוייקת שבה נבראנו. לכן נסחו חכמי ישראל את דיני הממון התורניים שבין בני הזוג, דווקא באופן שמתאים להבדלים הללו.
ההבדלים הללו הם הבדלים חזקים, ברמת ה”טבע” עצמו. האיש והאשה נבראו בלתי שוים בטבע. ניתנו ביניהם הבדלים מהותיים בלתי ניתנים לטשטוש: בצורה, במבנה, בכח, בהפריה, בלידה, בהנקה, ועוד. בהבדלים אלו קשור מערך כל החיים: האופי, החשיבה , הרצונות, המטלות, היכולות, הזכויות, וגם החובות. חז”ל הקדושים, בחכמת אלקים המפעמת בקרבם, הודיעו לנו במשפט קצר: “נשים – עם בפני עצמן הן” (שבת סב.) . הבנה זו שהיתה בעבר נחלת כל האומות – לדעת שמקום האיש והאשה אינו שווה, החזיקה מיליוני זוגות לאורך כל הבריאה, בלי גירושין כמעט. וההשקפות החדשות – שיש להשוות ביניהן, גרמו למליוני זוגות הרס השלום בבית, פירודין ועגמת נפש. לכל אורך ההסטוריה – אין חברה שבעולם שגרמה צער ונזק לבריות, ובפרט לנשים, כמו החברה המערבית החדשה!
הבריאה כולה מראה לנו כי האיש והאשה מיועדים לתפקידים ולמטלות אחרות, ולכן הם נבראו בהבדלים מתאימים . כשהאשה נדחפת (על ידי צו החברה המודרנית) למקומות ולתפקידים שלא צוידה בכלים עבורם, נעשה לה ולסביבתה עוול גדול. השווית האיש והאשה באופן מלאכותי היא נזק גדול, שהחברה החיה לפיו משלמת עליו מחיר כבד. הסכמי הממון בין בני זוג הקיימים אצל אומות העולם, המתעלמים מההבדלים הקיימים ביניהם ומביטים על האיש והאשה כאילו הם שוים, גורמים להם חיים רעים, עגמת נפש וצער, חוסר סיפוק וחוסר שלום בית, וכפי שרואים במציאות. השיויון שהמציאו לעצמם במקום שבאמת אינו קיים, גורם לכל צד לצפות מהצד השני לדברים שאינם מתאימים לו כלל, ולמערבולת של צער ועגמ”נ חינם.
יש לזכור כי מוסכמות העולם כיום בדבר “מעמד” האשה, ו”שויון הזכויות” , אינם אלא השקפות אופנתיות, המתחלפות עם חילוף הזמנים, ומשתנות עם השתנות המיקום הגיאוגרפי. לעומת זה הידיעה התורנית בדבר אי השויון, ואיחוד איש ואשה ליצירה אחת חדשה, היא האמת הנצחית עצמה. הכתובה ערוכה ברוחב ידיעתם של חכמי ישראל על פי האמת התורנית הזו, מה הטבעים שסידר ה’ לאיש ולאשה, מה מקומו של כל אחד כחלק מהשותפות, מה נאות לכל אחד בשותפות זו, ולפ”ז גם מה הן הזכויות והחובות, הדינים והדרישות מכל אחד. (עיין בפרק א כמה דוגמאות לכך).
אך בימינו, מסיבות שונות, ישנם אנשים הבוחרים לעשות הסכם ממון אזרחי, ויש לנו לוודא שהוא יהיה עשוי עכ”פ באופן שיתפוס על ההלכה, ולא באופן שאי אפשר לעשותו ע”פ ההלכה ואז אי אפשר להתנהג כאמור בו.
