א. איתא בברכות (מב.) רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא אמר להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו אמרי ליה אין דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כרבי מונא אמר להו אין הלכה כרבי מונא אתמר אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא.

והנה בפת כסנין יש ג’ שיטות שיתבארו לקמן וכתב הב”י דכיון דהוי ספק נקטינן ככל הטעמים לקולא שמברך מזונות ועל המחיה אא”כ קבע וכן פסק בשו”ע (קס”ח סעי’ ז).

ממולא: רבנו יונה (ברכות כט. ד”ה שאין) כתב כפרוש הר”ח וז”ל פת הבאה בכסנין ר”ל הבאה בכיסין שעושין מן העיסה כמו כיס ומכניסין בפנים שקדים ודבש ומיני מתיקה. וכ”כ הרשב”א (מא: ד”ה נמצא) והערוך (ערך כסן).

ובגדר כמות המילוי כתב הפמ”ג (משב”ז אות ז) וז”ל וכו’ וכן נותנין צמוקים מעט בהם, מכל מקום האי לחודיה קאי, ואין מעורב, ושפיר הוה לחם משנה. והנה לפי המשנ”ב צריך שיהא כמות גדולה שיתן טעם בעיסה [אולם לפי מה שנכתוב לקמן על דברי המשנ”ב צ”ע מהי הכמות].

והט”ז שהרמ”א לא פליג על מרן בדין בצק ממולא, והשעה”צ (ס”ק כח) ביאר דברי הט”ז וכן דברי השו”ע שגם בפת ממולאת צריך שהמילוי יהיה הרבה שיהיה הטעם נרגש הרבה מאוד וכ”כ במשנ”ב (ס”ק לג). והסביר החזו”א (הובא באורחות רבנו ח”א עמ’ עט) דדי במה שיהיה בעיסה טעם של מזונות שבני אדם מתענגים עליהם ואוכלים אותם למתיקה. אולם במשנ”ב (ס”ק סח) כתב שצריך שיהיה ניכר ע”י זה טעם בעיסה כמו בעיסה שנילושה ואפשר דלא פליגי.  [אך צ”ע בכל זה דהרי לשון הראשונים לא משמע שמצריכים שיהיה טעם בעיסה ואדרבה פליגי על רש”י והרמב”ם, וצריך לי עיון, ואח”כ ראיתי שכן נשאר בצ”ע ה”ב (בירור הלכה אות יח), וכתב שבעינן שכשיאכל ירגיש טעם המילוי ממש ע”ש].

נכסס: כתב הערוך (ערך כסן) פירש עוד בשם רבינו האי שפת הבאה בכיסנין הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה וכו’. וכתב עוד המג”א (ס”ק לה) שאפי’ העיסה עבה כל שנכססת יברך עליה מזונות.

נילוש: כתב הרמב”ם (ברכות פ”ג ה”ט) וז”ל וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין אף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא.

וכתב הכס”מ וז”ל והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אף על פי שנתן ג”כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב “שלשה” בדבש (משמע שעיקר לישתה מדבש) דאם לא כן הל”ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו’ אלא דמדכתב או “שעירב” בה מיני תבלין (משמע אפי’ מעט) איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ”ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא וכו’ (ע”ש שהביא ראיה מחלה). וכן פסק בשו”ע (קסח סעי’ ז) שכתב וז”ל יש אומרים שהיא עיסה שערב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה.

אולם הדכ”מ (אות ב) פקפק שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה (אבל לא עיקר העיסה כי אם עיקר העיסה מוכח מהסיפא שהוי פת הב”ב) וניכר בהם במראה ובטעם על כן נראה דס”ל דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים ואפשר שגם דעת הרמב”ם כן דלא כפי’ שפירש בית יוסף ומכל מקום נראה לי שאותן מיני מתיקה שקורין לעקו”ך דינן כדין פת הבאה בכיסנין שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה ועיקר העיסה נילוש בהן. וכ”פ ברמ”א דבעינן שיהיה הרבה תבלין או דבש שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר.

וכתב הפסק”ת (עמ’ תנו) לבאר מחלוקת בדעת הרמ”א יש שהסבירו [שו”ע הרב סעי’ י”א, ועוד] כוונת דבריו שצריך שיהיה רוב במי פירות המכניסים לעיסה נגד המים [ואת הקמח אין לוקחים כלל לחשבון לא לצד המי פירות ולא לצד המים ובכלל זה כל מה שניתן בעיסה, דהיינו השמן, הביצים (ע’ משנ”ב סקצ”ד, וכבר ציין שם דהמנהג לצרפם למי פירות, וכ”פ כל גדולי האחרונים), המרגרינה (אך יש לדעת כי במרגרינה שלנו יש 15 אחוז של מים ויש לנכות זאת מהחשבון דמי פירות – וזאת הברכה ריש פ”ג), סוכר, ושאר כל שאר סוגי התבלינים, אבל אבקת אפיה ושמרים הם בכלל הקמח כי מטרתם לגרום לתפיחת העיסה ואינם לנתינת טעם. ומי פירות כוללים כל המיצים הטבעיים (שו”ת שבה”ל ח”ח סי’ ל”ב), וכל שיש רוב מי פירות נגד המים תלינן שמן הסתם נרגש טעם המי פירות היטב והם עיקר וברכתו מזונות.

ויש שחלקו (הט”ז דלעיל והמשנ”ב ועוד) על קביעה זו, כי בדרכי משה וברמ”א כלל לא הוזכר “רוב ומיעוט”, אלא ‘כמעט הדבש והתבלין הם עיקר’ ‘הרבה תבלין ודבש’, ולדעתם פלוגתת המחבר והרמ”א הוא כי בעוד שלמחבר סגי כל שנרגש טעם המי פירות והתבלין בעיסה, לרמ”א צריך שיהיה נרגש הטעם הרבה מאד עד שעי”ז הם העיקר וטעם העיסה טפל (כלשון המשנ”ב סקל”ג).

ולכן לדעת הספרדים כל שניכר הטעם בעיסה אפי’ אם יהיה נילוש ברוב מים מברך מזונות וכן משמע מהבא”ח (פנחס אות כ), וכ”כ כה”ח (ס”ק נח) שכן מנהג הספרדים). אולם לאשכנזים המוציא אא”כ נילוש עם הרבה סוכר וכדו’ ועיקר בעיסה, ואם נילוש עם רוב מים וניכר הטעם בעיסה טוב לאכול בסעודה.

אולם לדעת הספרדים כתב הכה”ח (שם) בשם העמק ברכה והשל”ה דיר”ש יאכלם בתוך סעודה וכ”כ האורל”צ (ח”ב סי”ב אות ד), אולם דעת הרב מרדכי אליהו כל שמרגיש מתיקות אפשר לברך מזונות ולסמוך על דעת השו”ע אפילו נעשתה לקביעות, ודלא כדמשמע מהב”י שאם נעשית לקביעות מברך המוציא (הובא בספר וזאת הברכה פ”ג דיני חלה מתוקה בסוגריים עמ’ 18) וכן משמעות הב”א.

וצריך לדעת הספרדים להרגיש המתיקות ולא סתם טעם שונה במקצת מלחמניה רגילה כמש”כ האורל”צ (ח”ב פי”ב אות ד).

ב. כתב השבולי לקט (סי’ קנט) כתב רבינו ישעיה זצ”ל הנך מולייתות הנאפות בתנור מבשר מדגים או מגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכינן עלייהו המוציא דבתר חמשת המינין אזלינן ולא בתר בשר דגים וגבינה דחשיבי לאינשי דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברכין עלייהו בורא מיני מזונות הם הכי נמי כמעשה תנור חשיבי ומברכין עליהו המוציא. וכתב הב”י שכ”כ האגור (סי’ רטז). וכ”פ השו”ע (קסח סעי’ יז) וז”ל פשטיד”א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון.

והנה יש מחלוקת האם כאשר לא קבע סעודתו יברך מזונות או ברכת המזון דהנה כתב בפסקי ריא”ז (ברכות פ”ו הלכה יג) וכן פת הבאה בכיסנין, והוא פת העשוי בדבש או במיני תבלין, שעושין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודה, מי שקובע סעודתו עליו מברך עליו המוציא בתחלה וברכת המזון לבסוף, ומי שאינו קובע סעודתו עליו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומז”ה ביאר, שהמלייתות הנאפות בתנור, שהן מליאות בשר או דגים או גבינה או ירקות, מברך עליהן המוציא. וכן נראה בעיניי עיקר, שהן עשויין פת ולפתן [כאחד], ולקביעות סעודה הן עשויין. והעתיקו השלט”ג (ברכות ל. מדפי הרי”ף אות א).

נמצא שיש חילוק דכל דבר שממולא במיני מתיקה כיון דנעשה לקינוח סעודה יברך מזונות ועל המחיה אא”כ קבע עליו סעודה, אולם אם ממולא בשר או דגים וכו’ יברך המוציא בתחילה כיון דלקביעות סעודה הן עשויין. וכחילוק זה כתב המג”א (ס”ק מד) וכ”כ עמק הברכה ועוד אחרונים

אולם הט”ז (סק”כ) וכ”כ במגן גיבורים (שלט”ג אות כז), וכן דעת אבן העוזר הבינו בדעת מרן שדוקא קבע סעודתו מברך המוציא וברהמ”ז אבל כל שלא קבע יברך מזונות. והא”ר (ס”ק לג) כתב וז”ל וצריך לי עיון בדבריו איך כתב דדברי המג”א הנ”ל נוטים כהט”ז (וכ”כ בבירור הלכה אות ל), וע”ע בכה”ח (ס”ק קלז) באורך.

והמשנ”ב (ס”ק צד) כתב כדברי המג”א דאף בדלא קבע יברך המוציא, אולם הוסיף שם וז”ל ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ”א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ”ז בדלא קבע עלייהו.

נמצא שיש חילוק דכל דבר שממולא במיני מתיקה כיון דנעשה לקינוח סעודה יברך מזונות ועל המחיה אא”כ קבע עליו סעודה, אולם אם ממולא בשר או דגים וכו’ ישנה מחלוקת.

ובכה”ח (ס”ק קלז) כתב לצאת אליבא דכ”ע ויאכל שיעור קביעות סעודה ד’ ביצים ויברך המוציא וברהמ”ז, ואם לא יכול וכו’ יברך מזונות ומעין ג’ ויזהר לא לאכול כי אם פחות מג’ ביצים משום סב”ל אולם בבא”ח משמע לברך מזונות.

העולה לדינא:

יברך על בצק ממולא בין מיני מתיקה בין לא מיני מתיקה ברכת מזונות ועל המחיה ואם אוכל שיעור של ג’ ביצים ושבע יברך המוציא וברכת המזון כיון דהוי דעת מרן (סי קסח סעי’ ג) שקביעות סעודה הוי ג’ ביצים ועוד כאן פשטות דבריו דמברך המוציא לכתחילה, ואף דסב”ל מ”מ ברגע שקבע סעודה ושבע יש גם לצרף דעת המג”א (סקי”ג) שיוצא מדבריו כמה דברים א. אם אוכל פת אפי’ לא בשיעור קביעות סעודה ואכל עמו בשר או דגים וכו’ ויחד הגיע לשיעור שאחרים קובעים עליו, יברך המוציא וברהמ”ז. ב. אם אכל ושבע מפת הבאה בכסנין אף שאחרים לא שבעים מאכילת פת כסנין לבד, מ”מ כיון שאוכלים שיעור זה ומשלימים סעודתם בשאר דברים המתלפטים מברך המוציא וברהמ”ז אף שאכל רק מהפת הב”ב בלי שאר דברים וכן פסקו עוד אחרונים [ואף שלהלכה המנהג לא כך מ”מ בכה”ג יש לצרף דעתו].

הרב עמירם בן דוד הוא מו”צ ומשיב הלכה בבית ההוראה שערי הלכה ומשפט.
הרב נותן מענה בין הימים א’-ה’ בין השעות 13:00-15:00