נשאלתי על ידי אבל ל”ע האם רשאי לצאת לטיול או לקברות צדיקים, תוך שלשים יום וי”ב חדש בתוך שנת האבלות.

תשובה. (א) איתא בירושלמי (פרק ג’ דמועד קטן הלכה ח’, דף י”ט.): “על כל המתים אסור לילך בסחורה עד ל’ יום, על אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא עמנו. על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד ל’ יום, על אביו ואמו עד י”ב חדש. אם הייתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר”. וכן פסק הרמב”ם (פ”ו ה”ח). וגם הרא”ש (פ”ג דמו”ק סי’ נ”א) הביא זאת להלכה, והוסיף וכתב: “ומיירי כשהלכו לסחורה לארץ מרחקים בשיירא, דאיכא פרסום וכעין שמחת מרעות, אבל שאר כל משא ומתן שרי לאחר שבעה”. ע”כ. דהיינו דשם אין האיסור מצד עצם היציאה אלא מצד הפרסום שבה, והוי כעין כניסה לבית המשתה שאסרוה אף אחר שבעה. ומכל מקום אינה ממש כדין שמחת מרעות, שהרי זו אסורה כל י”ב חדש על אב ואמו, ואילו היציאה לסחורה מותרת מיד אחר ל’ וגערה. וטעם זה מדוקדק בדברי הירושלמי, דסמך דין זה לאיסור כניסה לשמחת מרעות, משמע דכשם דכאן האיסור הוא משום שמחה אף זה. וכדברי הרא”ש כתב הטור (ס”ס ש”פ), וכן פסק מרן בשו”ע (סעיף כ”ה), “על כל המתים אסור עד ל’ יום לילך בסחורה למרחוק, דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה, שהולך בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך. באביו ואמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לך עמנו”. ומבואר דבאבל על או”א די בל’ וגערה, ואי”צ ליותר מכך.

דין יציאה לטיול

(ב) ונראה להוכיח שמה שהתירו לו לצאת אחר ל’ יום, הוא דווקא כשיוצא לשם סחורה, אבל כשיוצא לשם טיול לא, דהנה הטור (ר”ס שצ”א) כתב: “אבל אסור בשמחה כל ל’ יום. ותניא על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל’ יום, ועל אביו ואמו כל י”ב חדש. ומטעם זה אסור לו לילך בדרך בשיירא גדולה כל י”ב חדש, מפני שהוא כמו שמחה ששמחים הרבה בדרך, ולשאר קרובים ל’ יום”. וכתב מרן בבית יוסף שם: “ומה שכתב ומטעם זה אסור לו לילך בדרך בשיירא גדולה כו’, נתבאר בסוף סימן ש”פ”. ע”כ. ולכאו’ יש לתמוה על מה שכתב שהאבל על אביו ואמו אסור ביציאה לדרך כל י”ב חדש, והלא בדברי הירושלמי מפורש דדי בל’ וגערה, וכמ”ש הוא עצמו בסי’ ש”פ. וליישב דברי רבינו הטור מוכרחים אנו לומר דדעתו היא דעד כאן לא הקלו לצאת מיד אחר ל’ וגערה אלא בשיוצא לפרנסה, דאע”פ שיש בנסיעה זו שמחה, הקילו חכמים משום חייו, אבל כשיוצא לטיול גרידא אין להתירו אלא עד אחר עבור י”ב חדש. וכעי”ז חילקו במועד קטן (י”ד.) ביוצא למדינת הים בין היוצא לשם סחורה לבין היוצא לטיול. ולפי”ז הדברים מיושבים היטב, כי בסימן ש”פ איירי בשיוצא לסחורה ואילו בסי’ שצ”א איירי בשיוצא לטיול. ומה שכתב מרן בב”י בסי’ שצ”א דדברי הטור שם מבוארים בסי’ ש”פ כוונתו דעיקר הענין דיש איסור לאבל לצאת בשיירא נתבאר שם, ואה”נ דבפרטי הדינים יש חילוק בניהם. ולפי”ז נמצא דהאבל על שאר קרובים אסור בטיול משם שלשים יום, ואילו האבל על אביו ואמו אסור כל י”ב חדש, כדין כניסה לבית המשתה.

דחית הראיה

(ג) אך אפשר שזו אינה ראיה, ולעולם אין חילוק בין אם יוצא לשם סחורה או שיוצא לטיול, ובזה וזה לא נאסר אלא משך שלשים יום, ומה שכתב הטור סי’ שצ”א שאסור י”ב חדש, מיירי בשעברו ל’ יום ולא גערו בו, דבזה די לאוסרו עד י”ב ותו לא, ולעולם אם יגערו בו אחר ל’ רשאי לצאת אף לטיול. [ויש להתפלא על מה שלא מצאתי למי מרבותינו האחרונים שיעמוד בסתירה זו. ושוב ראיתי בספר דברי סופרים ח”ב (דף תקס”ח, בבירור הלכה) שעמד בסתירת דברי רבינו הטור, וכתב מתחילה לחלק בין סחורה לטיול, ושוב כתב כיישוב השני שכתבנו].

דעת מרן השלחן ערוך

(ד) ומכל מקום גם אם נאמר דאכן לשיטת רבינו הטור יש לחלק בין סחורה לטיול, נראה שדעת מרן אינה כן, כי הרי לא פסק בשולחן ערוך אלא את מה שהביא הטור בסי’ ש”פ, ואילו את מה שהוסיף בסי’ שצ”א לא הזכיר בשו”ע כלל, ואילו היה סובר כחילוקו וכחידושו של רבינו הטור היה לו לפרש זאת. ואף דכבר כתבו רבותינו הפוסקים דפעמים מרן הביא הלכה בב”י וכן דעתו לדינא אף דהשמיטה בשו”ע, מ”מ כאן אין נראה לומר כן היות וחידוש הוא. וכן כתב בס’ גשר החיים חלק א’ (דף רכ”ז), שכל אבל רשאי לצאת לטיול אחר ל’ יום.

אך ראיתי למהר”י יוזפא בס’ יוסף אומץ (דף 330, דיני ל’ וי”ב חדש) שכתב שצריכין לימנע מטיול כל שלשים וי”ב חדש, והביא לזה ראיה. וסיים, מימלא דטיול בחול אסור וכל שכן בשבת. ע”כ. ואפשר שכוונתו שאבל על שאר קרובים אסור ל’ יום, ואבל על שאר קרובים י”ב חדש. וצריך להבין מנין למד לאוסרו י”ב חדש, והלא בירושלמי לא אסרוהו אלא ל’ יום. ואפשר שלמד כן מדברי הטור בסי’ שצ”א. ואם כן הוא, הרי כבר נתבאר שדעת מרן השו”ע אינה כן. ויותר נראה שאף היוסף אומץ לא אסר זאת מצד הדין, אלא מחומרא בעלמא, ומדינא מודה הוא דדי בל’ וגערה אף באבל על או”א, וכפי שנראה ממ”ש בתחילה ‘צריכין לימנע’ ולא כתב ‘אסורין’, ואף שבסוף דבריו כתב ‘אסור’, הוא לאו בדווקא. ואף שבס’ חזון עובדיה (אבלות ב’, דף קנ”ח.) הביא דברי היוסף אומץ, מכל מקום לענין הלכה כתב שם (בהלכה י”ח): “מדין התלמוד אסור לאבל תוך שלשים יום לאבלו לצאת לסחורה למרחוק עם שיירא גדולה, מפני שהם שמחים מאד בדרך. ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא עמנו. ויש מי שכתב שדין זה לא שייך בזמנינו. ומכל מקום כשיוצאים לטיול מאורגן יש לו להמנע מלצאת עמהם”. ע”כ. הרי שאף לטיול לא אסר על אב ואם אלא תוך ל’ יום, ודלא כחומרת היוסף אומץ.

יציאה לצורך מצוה

(ה) ונראה שבנסיעה לדבר מצוה יש להקל גם לשיטת הירושלמי, וראיה לזה מדין כניסה לבית המשתה שאסרוה כל ל’ ליום וי”ב חדש, ומ”מ לסעודת מצוה מותר להכנס, וכמבואר בירושלמי שם, וכ”פ מור”ם (סי’ שצ”א ס”ב)[1], ומינה נילף לדין יציאה בשיירא. ובירושלמי אמרו זאת על כניסה לבית המשתה, וכ”ש ביציאה בשיירא דקילא מינה, שהרי אינה אסורה על או”א אלא עד ל’ וגערה. וכן מצאנו עוד לענין גזיזת צפרנים, שאף שאסורה לאבל כל שלשים, מכל מקום מוהל באבל רשאי לסדר צפרניו לצורך המילה, וכמ”ש מור”ם בהג”ה (סי’ שצ”ג ס”ג). [ועי’ בנקודות הכסף (ס”ס ש”ץ)]. ואפילו לענין איסור עשית מלאכה בז’ ימי האבל מצאנו דיש מקילין במלאכת מצוה, וכמ”ש תלמיד רבינו יחיאל מפאריש בשיטתו למועד קטן (דף כ”א: ד”ה והאשה טוה בפלך), וז”ל: “וכל הני שלשה ימים דשמעתין לא מצינו יום שלישי חלוק מן השנים כו’, אבל לעשות מלאכה של מצוה כגון לכתוב תפילין ולטוות ציצית שרי אף בשני, כדאמרינן מצוה שאני”. [נדפס ב’אוצר ראשונים על מסכת מועד קטן’ (דף פ”ה), והוזכר בס’ חזון עובדיה (דף קל”ב סע”ב)][2]. גם לענין איסור יציאה מביתו כל שבעה, כתב מרן בשו”ע (סימן שצ”ג סעיף ג’) דנהגו לצאת לקריאת התורה. ואף שלענין יציאה לשמוע ברכות חופה או ברכות מילה לא התיר, (וכמבואר שם בסעיף ב’), זו אינה מצוה כל כך, ועוד דהתם תוך ז’ מיירי דחמיר. וע”ע בשו”ע (סימן ש”צ ס”ז) ובס’ חזון עובדיה (דף ש”א סע”ב). ודוק. ועכ”פ בנ”ד נראה להקל בזה. וכ”נ בשו”ת מהר”ם מינץ (סי’ פ”ו). ע”ש.

טיול לקברות צדיקים

(ו) ולפי האמור נראה שיש להתיר אף הנסיעה לקברות צדיקים, ואף שזו אינה מצוה כשאר המצוות, מ”מ כבר כתב הגאון מהר”א מיוחס בשו”ת שדה הארץ ח”ג (חיו”ד סי’ י”א, דף נ”ז ע”ג), כי ההשתטחות על קברות הצדיקים היא דבר מצוה, כי על ידי שמשתטח על קברי הצדיקים זכותם יגינו עליו וימלאו את משאלותנו לטובה, כאשר מצאנו ראינו לכלב בן יפונה בלכתו עם המרגלים כו’ (עיין סוטה דף ל”ד.), וכבר העיד האור המופלא האר”י ז”ל כי בהשתטח האדם על קברי הצדיקים יהיה נשמת אותו צדיקים עזר וסיוע גדול לאותו האיש. עכ”ד. והובאו דבריו בס’ שדי חמד (תחילת מערכת אר”י), ובשו”ת יביע אומר חלק ד’ (חיו”ד סי’ ל”ה אות ו’). ועי’ בשו”ת מנחת יצחק ח”ח (סי’ ג”ן). וראה עוד להרה”ג בן ציון מוצפי בס’ שופר בציון (דף י’), ולהרה”ג יהודה ברכה בשו”ת ברכת יהודה ח”ב (דף רס”ז ואילך). וכבר נודע כי ישנם אנשים רבים המתחזקים הרבה באמונה בהשי”ת מעצם ביקורם בקברות צדיקים קדושים אשר בארץ, ויש שזכו וחזרו בתשובה עי”ז, וכיון שכן נראה להקל. וכן פסק בס’ נטעי גבריאל ח”ב (דף רנ”ז) ובשו”ת ויברך דוד ח”ב (נחמת שרה סי’ כ”ז אות ל”ד) ובספרו נשמת ישראל (ר”ס כ”ו). וראה עוד בשו”ת שבט הקהתי ח”ה (יו”ד סימן רכ”ד) [3].

טיול במקום קרוב ובלא שיירא

(ז) ויש להוסיף עוד, כי מדברי הרא”ש הנזכרים לעיל מבואר שלא אסרו לצאת אלא דווקא כשיוצא לארץ מרחקים, ונראה דהיינו חוץ לארצו, אבל אם אינו יוצא חוץ לארצו לא אסרו. ועוד נראה מדבריו שלא אסרו אלא בשהולך בשיירא שיש פרסום, אך כשאי”ז בשיירא ואין פרסום כל כך, לא. ולפי”ז כל טיול בתוך הארץ יהיה מותר. ובאמת שבס’ ערוך השלחן (ס”ס ש”פ) כתב על דין זה דיציאה, דהאידנא אינו שייך. ולא ביאר כוונתו למה אינו שייך. ואולי דעתו כמ”ש, דכיון דאין יוצאים בשיירות כפי שהיו נוהגים פעם אין בזה פרסום גדול כל כך ושרי. אך אפשר שכל מה שהרא”ש התנה זאת הוא דווקא כשיוצא לסחורה, אבל בטיול יש להחמיר אף בלא ארץ מרחקים ובלא שיירא. (ועיין בלשון הטור בסי’ שצ”א). וראה בספר חזון עובדיה שם.

מסקנא דדינא

[א] אבל על שאר קרובים תוך שלשים לא יצא לטיול, ורק לאחר שלשים יום רשאי. והאבל על אביו ואמו ימתין עד שגם יגערו בו חבריו ויאמרו לו ‘צא עמנו’.

[ב] ולצורך מצוה, כגון שיוצאים לקברות צדיקים, אף האבל על אביו ואמו רשאי להקל תוך שלשים.

[1] והכי נקטינן לדינא, וכמ”ש בשו”ת יביע אומר ח”ט (חלק יו”ד סימן מ”ב). והיינו דווקא בסעודת מצוה שאין מנגנים בה בכלי נגינה, וכמבואר שם בסוף התשובה. וכ”כ הגאון הראש”ל שליט”א בס’ ילקוט יוסף ח”ז (דף תקצ”ג בנד”מ). ודלא כמו שנראה ממ”ש בס’ חיים וחסד (דף ר”פ) להקל בהכנסת ס”ת אף עם כלי נגינה, וע”ש בדברי האחרונים שהובאו שם בהערה (מס’ 25). ודוק.

[2] אלא שיש להוכיח שדעת הרי”ף אינה כן, שהרי בגמ’ (מועד קטן י”א:) איתא, “יתר על כן אמר רשב”ג, אם היה אומן לרבים וספר ובלן והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה”. והרי”ף השמיט זאת, וכתב הרא”ש שם דסבירא ליה דלא כרשב”ג. וכן הסכים מהר”ם בהלכות שמחות (סימן ח’). הרי דאף דהוא מכבוד הרגל להסתפר ולרחוץ בכל זאת אסרו לו לעסוק בזה בימי אבלו. אלא דאפשר דשאני התם דאינה מצוה גמורה, לפי שאפשר להם לרחוץ ולהסתפר בלא אומן. ועי’. וראה מ”ש הט”ז (סימן ש”פ סק”א) ובשו”ת לחמי תודה (ס”ס ז’. דף ס”ח) בדין שמש בביה”כ. ובשו”ת שבות יעקב ח”א (סימן פ”ו) בדין מוהל. ודוק.

[3] ובענין זה נשאלתי בדין אבל אחר ל’ יום שחבריו יוצאים לטייל, אם רשאי להצטרף עמהם. והנה אף שמעיקר הדין יש פנים להקל בזה, מכל מקום בנידון הזה חששתי להורות להיתר, היות והמקום אליו נסעו היה מקום שהפרוץ מרובה בו על העומד, ואילו הייתי מסביר לו כי יש איסור מצד זה, לא היה מקבל, ורק מצד איסור אבלות היה מקבל. וכיון שכן הורתי לאיסור. וכן נשאלתי מאבל תוך י”ב חדש אם רשאי ללכת לשחות בבריכה, דא עקא כי בדעתו היה לילך לבריכה מעורבת, ה’ ירחם, ואילו הייתי מסביר לו את חומר האיסור לא היה שומע לי, ונהגתי כנ”ל.

אמנם יש שטענו שאין נכון להורות כן, כיון דמצד הדין אין איסור, ורק מצד ענין אחר יש איסור. ושאלתי פי הגאון הראשון לציון שליט”א, והסכים עמי בהוראה זו, בגדר “הוראת שעה”, (כלשונו הקדושה).

הרב יאיר כהן רב קהילת “יביע אומר” לוד. ראש כולל “ובחרת בחיים” מודיעין עילית. מו”צ מטעם בית ההוראה שערי הלכה ומשפט. הרב נותן מענה בימי שישי מהשעה 1:00 עד השעה17:00.