שאלה: אנשים שנסעו לעבודתם וכדומה, ובעקבות כך החניות שלהם בבנין נשארו פנויות. האם מותר לאדם זר להחנות את רכבו שם?

וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:

תשובה: א. תנינן במתני’ דב”ב (דף נט ע”א) הזיז עד טפח וכו’ ויכול למחות. ופירש הרשב”ם (בד”ה ויכול למחות) כלומר, הבא להוציא זיז טפח בתחילה לחצר חבירו, יכול למחות בו בעל חצר שלא למלאות אויר חצירו, ולא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר, דודאי איכא חסרון וכו’. דמיגו דמשתמש בעל הגג בזיז, רואה בחצר ואיכא היזק ראיה עכ”ל. ע”ש. וכן פסקו הטור והשו”ע בחו”מ (סי’ קנג סעיף א). ע”ש. ומבואר מדברי הרשב”ם, שכל הסיבה שבעל החצר יכול למחות ולמנוע להוציא את הזיז, הוי משום דאיכא היזק ראיה, ומשו”ה הוי זה חסר. הלא”ה, וכגון באופן שבלאו הכי הוא יכול לראות את בעל החצר מחלון אחר שיש לו וכדומה, דאז שוב הוי זה [בעל הזיז] נהנה, וזה [בעל החצר] אינו חסר, כופין אותו על מידת סדום, ויכול בעל הגג להוציא זיז.

ואכן הכי איתא בטור (שם סעיף יא) וז”ל, כתב הר’ ישעיה [עיין פסקי הרי”ד ב”ב עמ’ ריד] דכל זה לא מיירי אלא בחצר חבירו שאין לו בו לא פתח ולא חלון, אבל בחצר של שותפין שיש עליו פתחים וחלונות, אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו לשמש עליו לפני חלונו, אין יכול למחות בו. שהרי מחלונו רואה בו, ומה יעשה לו היזק, וגם לבנות כנגדו, בלא הזיז אינו יכול לבנות מפני חלונותיו, הילכך יכול להוציא גם זיז עכ”ל. וכן פסק מרן ז”ל בשו”ע (שם סעיף ה). וע”ש בסמ”ע (ס”ק יג), ודוק. ומבואר, דכל זכות העיכוב להוצאת זיז, מבוססת על שתי טענות של בעל החצר. האחת, חשש היזק ראיה. והשניה, חשש שלמוציא הזיז יהיה חזקה על הזיז, ובעל החצר לא יוכל לבנות תחת מקום הזיז ולבטל תשמישו. הא באופן שאין לו טענות אלו [ושום טענות נוספות, כגון הא דכתב הרא”ש בנידונו בב”ב פ”ג סי’ עב, והובא בטור, וברמ”א שם סעיף ח. ע”ש. וע”ע בקצות החושן סי’ קנד ס”ק א שכתב, דבכה”ג דאית היזק לניזק אע”ג דאינו היזק ממש, כל שחסר קצת, והוי נמי מיעוטא דמיעוטא, תו לא שייך בזה מידת סדום. ע”ש], יכול להוציא הזיז, משום דכופין על מידת סדום. ומעתה נראה לכאורה בס”ד דבנד”ד יהיה מותר לאדם זר להחנות את רכבו בחנייה ריקה של בנין משותף, באופן שהבעלים לא נמצאים שם. דהא ליכא היזק ראייה בכה”ג, וליכא חשש נמי דאם יחנה את רכבו בחנייה שלהם, יהיה לו חזקה בחניות של הבניין. ופשוט.

1. ברם, בקושטא האי מילתא לאו ברירא כלל. דהנה בב”ק (דף כ ע”ב) איתא, דבחצר דלא קיימא לאגרא [שאין בעליה מתכוון להשכירה] וגברא דעביד למיגר [אדם שדרכו לשכור בתים למגורים] דר בחצר, דאין צריך לשלם על זה שכר, דזה נהנה וזה לא חסר. וע”ש. וכתבו שם התוס’ (ד”ה הא) וז”ל, אפילו למ”ד וכו’ כופין אותו על מידת סדום וכו’. שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה לדור בביתו וכו’. אבל הכא כבר דר וכו’. עכ”ל. וע”ש. והיינו, דכל הדין שכופים על מידת סדום לא נאמר אלא לאחר שכבר דר שם, דאז כשבעל הבית תובע ממנו ממון אמרינן זה נהנה וזה לא חסר, וכופין אותו על מידת סדום [כמבואר בב”ב דף י”ב ע”ב בתוד”ה כגון, דטעם הפטור מתשלומין בדר בחצר חבירו הוי משום מידת סדום]. אבל זה ברור דמלכתחילה יכול בעל הבית למחות בו ולמונעו שלא יכנס לדור בביתו, ולא אמרינן בכה”ג כופין על מידת סדום. וסברתם בזה היא, משום דאם יכפוהו גם לכתחילה לתת לאדם זה לגור בחצר שלו, אזי נוטלים ממנו את השליטה על ביתו, ועל זה קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מידת סדום בדבר שקפדי רוב אינשי. וכמ”ש הגרש”ש בחידושיו לב”ק (סימן יט אות יג) בדעת התוספות. ע”ש. ורק באופן שהוא כבר גר, ליכא למימר זה נהנה “וזה לא חסר”. שהרי בדיעבד כשכבר גר, שפיר אייכ”ל מאי דהוה הוה. שהרי “מכאן ולהבא”  יתקיים “לחושבנא טבא”, דהיינו שבעה”ב יוכל מעתה למחות בו ולמונעו שלא יכנס לדור בביתו. ומה שהוא עבר כבר ודר בביתו, לא ניטלה ממנו השליטה על ביתו, ודוק היטב. וע”ע בסמוך.

ובמרדכי (שם סי’ ט”ז) כתב וז”ל, כתב רבינו אבי העזרי שמעתי דמצי למכפיה, דהא כופין על מידת סדום. ויש מפרשים דאין כופין אלא כגון היכא וכו’ אי הוי בעי לארווחי בהא מילתא, לא מצי לארווחי, הלכך כייפינן ליה, כיון דלא חסר מידי. אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוי מירווח, השתא נמי כי לא מוגר ליה, לא כייפינן ליה. כך פירש ר”י דאין כופין להבא, אך אם עבר ונהנה אין צריך להעלות לו שכר עכ”ל. וביאור דבריו ז”ל, דשיטת האבי העזרי דבכל אופן דזה נהנה וזה לא חסר כופין על מידת סדום, ואפילו לכתחילה. והיינו, שאין בעל הבית יכול למנוע מחבירו שיכנס לדור בביתו בחינם, באופן שאין הבית עומד להשכרה [וכמובן שהוא עצמו אינו גר שם, ולא משתמש עם הבית כעת]. וסברתו בזה אפשר לומר, שכיון שסו”ס הוא לא מחסר מידי מבעה”ב, שפיר איכ”ל דכופין על מידת סדום בכה”ג. וזה שהוא יכל להשכירו ולהרויח אין זה משנה, כיון שבמציאות הוא לא משכיר אותו, ולא חיסר ממנו מידי. ודוק.

אמנם היש מפרשים [והר”י] ס”ל דדוקא באופן שאין בעל החצר יכול להשכירו [ולהרויח מדירתו] כלל, כייפינן ליה אפילו לכתחילה, אבל באופן שאם היה רוצה היה יכול להרויח, אלא שאינו רוצה, בכה”ג לא כייפינן ליה להכניסו לגור בחינם, ורק אם הוא כבר גר בדירה, פטור לשלם. ואפשר דסברתם בזה, שכיון שאם הוא ירצה הוא יכול להשכיר את דירתו ולהרויח ממנה, א”כ אם יבוא זה ויגור בדירתו, הוא נוטל ממנו את שליטתו ובעלותו על הנכס שלו, ושפיר איכ”ל בכה”ג (דזה נהנה) וזה חסר, שחיסר את שליטתו על הנכס שלו, וע”ד מ”ש הגרש”ש הנ”ל. ודוק. (וע”ע במהרש”א בב”ק פא ע”ב בחידושו אגדות בד”ה הא דפשיטא לן וכו’. ודוק).

ואם כנים דברינו בזה, א”כ אפשר שגם התוס’ הנ”ל יסכימו כדברי היש מפרשים שבמרדכי הנ”ל, שדוקא באופן שבעל החצר יכול להשכיר את דירתו לאחר הוא דאמרו שיכול למונעו לכתחילה, ומטעמא דלעיל. הלא”ה, גם הם יודו שאין לבעל החצר למונעו מלגור בחצירו, דבכה”ג לא חסריה משליטתו ובעלותו. והרי הגרש”ש הנ”ל כתב את סברתו בדעת התוס’. וע”כ כדאמרינן. ודוק. ובאמת שכן כתב כבר בספר עמק המשפט ח”ג (סימן א אות ה). וע”ש שכתב, דמ”ש התוס’ דיכול למונעו מלכתחילה לדור בביתו, י”ל דהיינו דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא, שאין בעליהם רוצה להשכירו, אבל עכ”פ אם היה רוצה היה יכול להשכירו [דביאור דלא קיימא, היינו שאינו עומד להשכרה]. ולכן אין כופין אותו לכתחילה. וע”ע בהגהות אשר”י (ב”ק פ”ב סי’ ו’ הגהה ב) דכתב וז”ל, וגם מתחילה יכול לעכב על ידו שלא יכנס בביתו, אע”פ שאינו חסר כלום, ואין בזה משום מידת סדום, אלא דמה שכבר דר אין צריך להעלות לו שכר וכו’. פר”י. עכ”ל. ודברי הר”י [בהגא”ש] הם כדברי התוס’, ובמרדכי מבוארים דברי הר”י ביתר ביאור, דהיינו משום דאי בעי יכול להרויח. ודו”ק בזה, והנלע”ד דכן הוא גם שיטת התוס’. עכ”ל. ע”ש.

אולם הנה בנימוקי יוסף (דף ח ע”ב מדפי הרי”ף) כתב וז”ל, כתב הרא”ה ז”ל אע”ג דקי”ל בעלמא (בב”ב דף י”ב ע”ב) דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מידת סדום, הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל, אלא שיכול לכופו ממידת הדין שלא לעשותו, וכגון הבונה כנגד חלונו של חבירו, והלה [בעל החלון] מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו, והלה רוצה לעשות לו חלונות במקום אחר, שלא יפסיד מן האורה כלל, כגון זה אמרינן כופין. אבל להשתמש בשלו, כלל לא אמרו, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חבירו על כרחו. ע”כ. וכן דעת הרא”ש ז”ל והריטב”א ז”ל. עכ”ל. ע”ש.

והיינו דהרא”ה ז”ל וסיעתו ס”ל, דבבא להשתמש בנכס חבירו, אפילו שלחבירו אין שום נזק או הפרעה, או חסרון כל שהוא, אין כופין את חבירו לתת לו להשתמש. וכל דין הכפיה נאמר ונשנה רק באופן שאינו בא להשתמש משל חבירו, אלא כגון שלחבירו יש עליו שעבוד אורה, והוא צריך לבנות שם, ורוצה לסתום חלונות חבירו ולפתוח לו חלונות במקום אחר, אזי בכה”ג שאין משתמש בנכסי חבירו, כופין אותו. אבל כשבא להשתמש בנכסי חבירו, אין כופין אותו.

ונראה ברור, דלשיטת הרא”ה אין הבדל בין יכול להשכיר ואינו רוצה להשכירו, לבין אינו יכול כלל להשכיר. אלא בשניהם כיון שהאדם רוצה להכנס ולגור בחצר חבירו ולהשתמש בדירתו, א”א לכפות את בעל הדירה, דכל היכא שמשתמש בשל חבירו לא אמרינן כופין על מידת סדום. ואפשר דסברתו בזה היא, דכל היכא שהוא נכנס לנכסי חבירו, אזי בזה הוא נוטל ממנו את כח הבחירה שלו לשליטה בלעדית על הנכס שלו. וכיון שזה אכן הנכס שלו, וזכותו המלאה להרגיש בעלות אבסולוטית על הנכס שלו, א”כ אם יבוא זה ויכנס לנכס שלו וירגיש כבשלו, שפיר קרינן ביה (זה נהנה) “וזה חסר”. ודוק היטב. וע”ע באור זרוע (פסקי ב”ק פ”ב סימן קכב, קכג). ע”ש, ודוק.

1. והנה להלכה הרמ”א בחו”מ סימן שס”ג (סעיף ו) הביא את שיטת הי”מ שבמרדכי הנ”ל. ע”ש. וגם מרן ז”ל בשו”ע חו”מ בסימן קעד (סעיף א) בדין חלוקת שני שדות כתב וז”ל, האחין או השותפין שבאו לחלוק שדה וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה שווה לגמרי, חולקין לפי המידה בלבד. ואם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת, שומעין לו וכופה אותו על זה, שעיכוב בדבר זה מידת סדום הוא. עכ”ל. וזה כשיטת הרמב”ם (בפרק יב מהלכות שכנים הלכה א) דס”ל דאע”ג שזכות הגורל אכן הוי כבעלות בדבר ממוני, מ”מ כיון דהוי דבר שאינו יכול להרויח ממנה (שהרי גם אם הגורל יעלה את השדה בגורלו, אינו יכול להרויח בשדה זו יותר מאשר בחלק האחר, אלא רק בזה שיוכל לדרוש מאחיו הון רב בעבורה. וזה לא חשיב דבר שיכול להרויח, בכדי דנימא דאין כאן מידת סדום, וכמו שביאר זאת בטוטו”ד בספר עמק המשפט שם אות יג. ע”ש). א”כ כופין אותו על מידת סדום אף לכתחילה, וכשיטת הי”מ שבמרדכי הנ”ל דבדבר שאינו יכול להרויח, כופין אותו על מידת סדום אף לכתחילה. וכ”כ הנודע ביהודה מהדו”ת (חו”מ סימן כד). וע”ש.

וע”ע להרמב”ם ז”ל (בפרק ח מהלכות שכנים הלכה ד) שכתב וז”ל, המעמיד סולם קטן שאין לו ארבעה חווקין [שליבות] בצד כתלו, בתוך חצר חבירו או בתוך שדהו וכו’, בעל החצר וכו’ אינו יכול למונעו, שהרי אומר לו אין עליך בזה הפסד, כל זמן שתרצה תבטלו עכ”ל. ע”ש.  והיינו, שיכול אדם להעמיד סולם קטן בחצר חבירו, ולהסמיך את הסולם על כתלו שלו, ויוכל להכנס דרך חצר חבירו ולהשתמש בו. וע”ש במגיד משנה שכתב וז”ל, זה וכו’ נזכר בגמרא בהרבה דינין, שכל שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מידת סדום. עכ”ל. אמנם הטור בחו”מ (סימן קנג סעיף כ”א) כתב ע”ד הרמב”ם בזה”ל, ואינו נראה, דהיאך ישתמש בשל חבירו בעל כרחו עכ”ל. ועיין בספר עמק המשפט שם (אות יט) שכתב, והנראה בביאור הדברים דהעמדת סולם בחצירו [כשיכול לבטלו כשירצה לבנות שם] לכאורה הוי בגדר דבר שאינו יכול להרויח. כיון שעל דבר כזה, דהיינו כניסה לחצר חבירו בכדי להשתמש בו, אין בני אדם משלמים כסף. וע”ע בשו”ת מהרשד”ם (חו”מ סי’ ת”ט וסי’ תס”ד) ובשו”ת מהרש”ם ח”ב (סי’ קנ”ג) ואכמ”ל. וא”כ נראה דהרמב”ם לשיטתו בדין חלוקה בגורל הנ”ל, דס”ל דכשאינו יכול להרויח כופין אותו אף לכתחילה על מידת סדום, כיון שאינו יכול להרויח. אולם הטור בסי’ קע”ד (ס”ב) הכריע כהרא”ש דאפילו באופן שאין לו שום ריוח, מ”מ אין כופין אותו לכתחילה על מידת סדום, דאין כופין אדם לתת לחבירו להשתמש בשלו בעל כרחו. לכן שפיר תמה ע”ד הרמב”ם, דאיך ישתמש בשל חבירו בעל כרחו. והיינו משום דא”א להכריחו לכתחילה לתת להשתמש בשלו. ולפ”ז מבואר היטב גם הא דהשו”ע (סי’ קנ”ג סי”ג) הכריע בדין זה כהרמב”ם, והיינו לשיטתו בסי’ קע”ד (ס”א) דס”ל כהרמב”ם, והרמ”א בסי’ קנ”ג (סי”ג) לא הגיה ולא מידי, וזה מתאים לדבריו בסי’ שס”ג (ס”ו) דס”ל נמי הכי. עכ”ל. ע”ש. ולע”ד דבריו ברורים.

1. ויהי אחר הדברים האלה, הבוא נבוא בס”ד לעמק יהושפט בנד”ד. דהנה לשיטת הרא”ה וסיעתו הנ”ל ,נראה פשוט שאי אפשר לאדם זה להחנות את רכבו בחניות הריקות של הבנין המשותף, שהרי לשיטתם כל היכא שמשתמש ברכוש של חבירו אין כופין אותו לכתחילה על מידת סדום, אפילו באופן שאין לבעל הרכוש שום רווח. וא”כ גם אם מדובר בסוג של חניות שא”א למוכרם או להשכירם לאחר, אין היתר לאדם זר להחנות את רכבו. אולם לשיטת הרמב”ם ומרן והרמ”א הנ”ל, נראה לכאורה שאפשר לאדם זר להחנות את רכבו בחניות הריקות של הבנין, באופן שבעלי החניות לא יכולים להשכירם או למוכרן מיהא. דבכה”ג שפיר איכא למימר דכופין על מידת סדום.

אולם באמת ז”א. דהנה חזי הוית בשו”ת דברי מלכיאל חלק ג (סימן קנז) דאחר שעמד בסתירת ד’ מרן לכאורה, שלגבי דיור בחצר חבירו כתב (בסימן שסג סעיף ו’ הנ”ל), שאסור לאדם לדור בחצר חבירו כשחבירו אינו מרשה לו, אפילו באופן שאין לו בכך שום הפסד. ולגבי סולם כתב (בסימן קנג סעיף יג הנ”ל), שמותר לשים סולם קטן בחצר חבירו אפילו באופן שחבירו אינו מרשה לו, משום שאין לו בכך שום הפסד. וכתב לבאר, דכיון שבעל החצר אינו צריך רשות מבעל הסולם כלל כדי להוציא את הסולם כשיצטרך להשתמש בחצר, אלא יכול להוציאו מתי שירצה, לכן מותר להניח את הסולם בחצירו, שהרי אין לו בכך שום טורח והפסד. אבל לדור בחצר חבירו נגד רצונו אסור, מפני שכאשר יצטרך בעל החצר את חצירו, יצטרך להמתין עד שיצא אותו אדם שדר שם, ויש לו בכך טירחה, וגם יש לחוש שמא יגרם קילקול לחצר, ולכן באופן כזה אסור לדור בחצר נגד רצונו של בעל הבית. ע”ש.

ולפ”ז בנד”ד נמי איכ”ל שכאשר יצטרך בעל החנייה את מקום החנייה שלו, יצטרך להמתין ואף לחפש עד שימצא את מי שחנה לו בחנייה שלו, ויש לו בכך טירחא (וכעס ועצבנות יתרה, במקרים לא מבוטלים). ואמטו להכי דאין להתיר לחנות בחניה שאינה שלו, הגם שכרגע היא פנויה. ודוק. ואע”פ שלפי מה שנתבאר לעיל (באות הקודמת) אין הכרח לחילוקו של הרב דברי מלכיאל, ודברי השו”ע לא סתרי אהדדי. ע”ש מ”ש בזה בס”ד. מ”מ לע”ד חילוקו של הרב ניתן להיאמר מצד עצמו, שהרי בכה”ג שהוא נצרך לחנייה שלו והוא בא ורואה שלקחו לו אותה, ניטלת ממנו הבעלות והשליטה עליה, ובכה”ג לא אמרינן כופין על מידת סדום, משום דזה נהנה “וזה חסר” הוא, וכנ”ל. וה”ז כמבואר. ודוק היטב.

ובר מן דין, הרי כבר כתב בשו”ת נודע ביהודה (שם) דדברי הרמ”א (סי’ שסג ס”ו) קיימין רק לשיטת רש”י והרמב”ם (הנ”ל), ולפ”ז יכול המוחזק לומר “קים לי” כשיטת הרא”ש ודעימיה, דבכל גווני אין כופין אותו לכתחילה, וכנ”ל. וע”ע בשו”ת בית אפרים (חו”מ סי’ מ”ט) שתמה על הרמ”א (בסי’ שס”ג) וז”ל, אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן, עיין בנימוקי יוסף ב”ק בשם הרא”ה [כוונתו לנימוק”י הנ”ל אות ב’], וכן מוכח להדיא מדברי התוס’ בבא בתרא וכו’. ע”ש. והוב”ד בפתחי תשובה סימן שסג (ס”ק ג). וע”ש. ושו”ר בס”ד מ”ש גם מרן הראשל”צ הגרע”י זצ”ל בשו”ת יביע אומר ח”ט (חחו”מ סימן ח אות א) ע”ש, ודוק. וע”ע בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי’ קנ”ג), דאפשר לומר “קים לי” ככל הני פוסקים. וע”ע בשו”ת רב פעלים ח”ב (חחו”מ סימן טו), וצרף לכאן. ע”ש. ודוק. ולפ”ז בודאי גם בנד”ד בעלי החניות יכולים לומר “קים לי” כשיטת הרא”ש והרא”ה, והאדם הזר לא יוכל להחנות את רכבו שם. ורק אם עבר והחנה שם את רכבו, פטור לשלם. (איברא דאין זה פשוט לומר “קים לי” נגד מרן, אם התובע הוא מבני ספרד. עיין בשו”ת יביע אומר חלק ח חחו”מ סימן א, ודוק. ויש לדחות. שהרי לפי מה שהסביר בשו”ת דברי מלכיאל הנ”ל, אין הכרח לומר דמרן ז”ל ס”ל כשיטת הרמ”א איברא דבסימן קע הנ”ל, מוכח דס”ל כשיטת הרמ”א. ודוק. ועכ”פ טעמא קמא קאי אאיסדן. ודוק. וע”ע בשו”ת עמק המשפט שם, שהאריך והרחיב בשיטות הראשונים הנ”ל בטוטו”ד. ע”ש, ומשם בארה).  וע”ע בספר משפטי התורה (ב”ק סי’ לג) ע”ש.

מסקנא דדינא: אסור לאדם זר להחנות את רכבו בחניות פרטיות של בנין וכדומה, הגם שהם פנויות, ואפשר להחנות את הרכב שם מבלי להרוס את מקום החנייה. ולא אמרינן בכהאי גוונא “זה נהנה וזה לא חסר”. לא מיבעיא היכא שהם רק נסעו לעבודתם, דעדיין הם בגדר “עמוד והחזר קאי”, דשפיר אסור להחנות שם את הרכב, משום שעדיין יכול להיות שהם יחזרו באמצע היום לביתם, לצורך כזה או אחר. ואם מישהו יחנה שם את רכבו, אזי הוא יצטרך לטרוח ולחפש את האדם שחנה לו בחנייה שלו, ובכה”ג בודאי דליכא למימר כופין על מידת סדום, וכנ”ל. אלא אפילו באופן שהוא ומשפחתו נסעו לחופש וכדומה למשך שבוע שלם, ומסתא הם לא יחזרו לעירם ולשער מקומם במשך השבוע, אפ”ה אסור להחנות שם רכב זר, משום שאפשר שאחד מבני משפחתו (הקרובה או המורחבת) יודע על כך, והוא יחנה שם את רכבו. או שהם בעצמם יידעו אותו על כך, וביקשו ממנו שיבוא מידי פעם לבדוק את ביתם לראות שהכל בסדר. וכל כיו”ב. ותן לחכם ויחכם עוד. וא”כ  גם בכה”ג לא אמרינן “כופין” על מידת “סדום”. ודוק היטב. וכל שכן דדינא הכי, באופן שבעלי החניות יכולים למוכרם או להשכירם לאחר. והנלע”ד כתבתי, והיעב”א.