תענית אסתר בשונה משאר התעניות אינה רק זכר לאירוע שהיה בעבר, אלא היא חלק מהותי פעיל גם היום, עצם קיומה של התענית כזיכרון נס הפורים לכל עם ישראל, דבר המעורר את שנעשה אז, את תהליכי האמונה שחוו העם באותה תקופה, האירוע חוזר ונשנה לנו בכל שנה עם קיום התענית כזכר לנס ומעוררים מחדש בנו את האמונה. תענית אסתר נבדלת ומתייחדת משאר תעניות ביסוד האמונה הטמון בה, וכן כך מאופיינים ימי הפורים עצמם.
המייחד את תענית אסתר הוא חיזוק יסוד האמונה בה’. כתוב במלחמת עמלק “ויהי ידיו אמונה עד בא השמש” מפרש במכילתא “מגיד שהיו בתענית דברי רבי יהושע” במלחמת עמלק התענה העם כחלק מתהליכי המלחמה. צום מלחמת עמלק, היה הצום הראשון שנהגו בו עם ישראל, והוא נועד גם לתקן את חולשת האמונה שנתגלתה אז בעם, וע”כ מובן למה דורשת המכילתא מהמילה “אמונה” מגיד שהיו בתענית. כיוון שהתענית באה במטרה לחזק את האמונה.
אחת מתחנות בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני בצאתם ממצרים, היה ברפידים, שם הגיע עם ישראל למצב של חוסר אמונה והתחילו לפקפק בעיקר העיקרים, עד כדי כך שאמרו “היש ה’ בקרבנו אם אין“, ומיד אומרת התורה “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים“. עמלק בא כתגובה לחוסר האמונה שנתגלה בעם, ברפידים נלחם בהם עמלק, ולתיקון מצב זה של פגם באמונה, היה צריך תיקון מידי לחזק את האמונה ולכן כחלק מתהליך זה צם העם.
על הפסוק “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” דורשת המשנה “וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים”.
מלחמת עמלק באה כדי לחזק את האמונה בקרב עם ישראל, וכדברי רש”י “תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים “היש ד’ בקרבנו אם אין”, חייכם הכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני”. מטרת הצום שהתלווה למלחמה היה חיזוק האמונה.
הרמב”ם בהלכות תעניות מגדיר את מטרת הצום, לפי דבריו מטרת הצום והזעקה בכל תענית היא הגברת כח האמונה, והכרת הנבראים בהנהגת ה’ בדרך של שכר ועונש, שהפורענות והעונש אינם באים במקרה, אלא כעונש על מעשיהם הרעים. האדם צריך לדעת ולהאמין שהכול נגרם בשל מעשיו, ולפי התנהגותו מתנהגים עמו משמים. אין כאן “טבע”, אלא יש מערכת הנהגה מכוונת מן השמים.
הרמב”ם מוסיף ואומר, שמי שאינו מאמין בכך, “הרי זו דרך אכזריות”. אדם המגלה שוויון נפש לנוכח הצרות המתרגשות ובאות עליו זוהי דרך אכזריות, וחוסר אמונה. מדובר באדם המאמין שהקב”ה הוא בורא העולם ומנהיגו, אבל יש דרגות באמונה, יש גדלות ויש קטנות. מטרת התענית לחזק באדם את הדרגות הגדלות באמונה, שכל מה שבא על האדם הוא בהשגחה פרטית, ואין כאן טבע ומנהג העולם, אלא משפט מדוקדק לפי מעשי האדם.
לפי הרמב”ם, החיוב של התענית הוא: לערוך חשבון נפש, להגדיל את האמונה. ולשם כך באה התענית גם במלחמת עמלק, שכאמור הייתה התענית הראשונה שבתורה, ללמדנו שאע”פ שבני ישראל היו אז אחר מראה כל הניסים הגלויים שהיו אז ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, והייתה להם אמונה כמו שכתוב “וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה’ במצרים וייראו העם את ה’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו“, האמונה הזאת לא החזיקה מעמד כמו שראינו (שלושה פרקים אחרי כן) שאמרו “היש ה’ בקרבנו אם אין“השינוי הקיצוני שחל בעם, בזמן כל כך קצר בתפיסת האמונה, נבע מכך, שהייתה זאת אמונה מכח ניסים שראו, זאת אמונה שנוצרה מהשפעה חיצונית ולא מתוך עבודה פנימית של ידיעת ה’ והשבה ללב כמו שכתוב: “וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” האמונה היא פנימית ומראה הניסים הם ראיה חיצונית ואם לא תעשה פעולת ההפנמה האמונה ע”י האדם, האמונה הזאת תתמוגג.
חיזוק האמונה הוא גם מטרתה של תענית אסתר בכל הדורות, דבר הנלמד מהתענית הקודמת הראשונה למחיית זכר עמלק. חיזוק האמונה הוא יסוד המצוי אף בפורים. פורים הוא חג של אמונה. זהו עיקר העיקרים בפורים והאמונה היא השורש לכל היהדות וקיום תורה ומצוות.
כך מוכח גם מתוך דברי הגמרא “דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה וכו’.. בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: “וצדיק באמונתו יחיה””. אין כוונת הגמרא לומר שיש רק מצווה אחת, שהרי ודאי שיש תרי”ג מצוות, ולא נתכוון חבקוק לבטל מהן אפילו לא תג אחד ולא דקדוק אחד. אלא כוונת הגמרא היא, ששורש והחיות של כל התורה וקיום המצוות, אנו שואבים מן שורשי האמונה, וזוהי משמעות הפסוק “וצדיק באמונתו יחיה” הבנה זו של כח האמונה הינה התמצית הטהורה של כל התורה. כל המדרגות שהאדם משיג תלויות באמונתו. האמונה היא הנקודה העיקרית של הכול.
מתוך אמונה זו הייתה קבלת תורה מחדש, ו”הדור קבלוה בימי אחשורוש “מאהבת הנס שנעשה להם“” מתוך נס פורים התעלה עם ישראל באמונתו, והגיע לדרגת אמונה גבוה עד שהסכימו בשמחה “כאיש אחד בלב אחד” לקבל את התורה מחדש, ככתוב: “קימו וקבל היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה“ “קיימו את מה שקבלו כבר” בהר סיני.
עתה גם מובנת הדעה התמוה שמובאת בגמרא במגילה האומרת: “רב ור’ חנינה ור’ יונתן ובר קפרא ור’ יהושע בן לוי אמרו: המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה”. וכן מובא במדרש רות רבה וז”ל: “רב ורבי חנינא ורבי יונתן ובר קפרא ורבי יהושע בן לוי אמרו: המגלה הזאת אין נאמרה מפי בית דין, מסיני נאמרה, אלא שאין מקדם ומאחר בתורה”.
וכן כך גם כתוב בזוהר: “שכך למדנו, שבאותה שעה שירד משה וקבל התורה לבדו (נחשב) כללות כל ישראל, והוא קבל התורה בעולם. ואפילו מגלת אסתר שכתוב (אסתר ט) וקבל היהודים, וקבלו היהודים היה צריך להיות, מהו וקבל, אלא זה משה שהוא היהודים, כללות כל היהודים”.
שיטה זו תמוה ביותר, מה הקשר בין סיפור מגילת אסתר למשה רבינו?
על מנת להסביר שיטה תמוהה זו יש לומר, שאין כוונתה לקבוע שכל המפורט במגילת אסתר נאמר למשה מסיני, אלא שערך יסוד האמונה היהודית הגלומה במגילת אסתר ניתנו כבר למשה בסיני, שנאמר “אנכי ה’ אלוהך” שמפסוק זה לומדים את יסודות האמונה. את ערך האמונה בהשגחה העליונה הפועלת בתוך הטבע ומקיימת את העולם ומגנה על עם ישראל. האמונה בהנהגת ה’ את ישראל בדרך של שכר ועונש.
עוד ניתן לומר, שבסיני החל הקשר לפורים, משום המובא בגמרא: “ויתיצבו בתחתית ההר” (שמות יט, יז) א”ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם”.
“אמר רבא: אעפ”כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) “קימו וקבלו היהודים” קיימו מה שקיבלו כבר” (שבת פח,א).
הרי שבפורים קבלו את תורה מרצון, שבזה משלימים את אשר החלו במתן תורה. לכן כבר בסיני אמרו “נעשה ונשמע” קודם נעשה עכשיו מבלי להבין טעמם של הדברים ואחר כך בבא העט נשמע, נשמע את שאנו עושים כבר, ניתן טעם לעשייתנו וזה שנגיע בעצמנו מרצון לדרגת האמונה של קבלת התורה בשמחה. זה היה יום הפורים וזה משלים כראוי את מה שהחלו במתן תורה.
לסיכום: חג הפורים הוא יום של התעלות בענייני האמונה אז ולדורות. ביום זה יש סגולה גדולה לקבל שפע על ידי חיזוק האמונה בשמחה.
