הציווי לעסוק בתורה מאת ה' יתברך הוא אזהרה נוראה המופיעה בפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". פסוק זה מדגיש את חשיבות העיסוק הקבוע בתורה ביום ובלילה, שכן התורה נחשבת ל"עץ חיים" ו"אילנא דחיי". מי שעוסק בה קשור לחיים האמיתיים העליונים, ואילו מי שמזניח אותה נכרת מהחיים העליונים וטובע בהבלי העולם. הזוהר מדגיש כי מי שמתמיד בתורה זוכה ל"חירו מכלא, חירו מן מותא", כלומר חירות מכל דבר, כולל המוות. התרחקות מהתורה נחשבת כהתרחקות מ"אילנא דחיי" ועלולה להביא ל"אילנא דמותא". על האדם לקבוע עניין זה בליבו, שכן חייו תלויים בדבקותו בתורה הקדושה. התורה עצמה מזהירה "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים", ומדמה זאת לאדם שמסר ציפור דרור לעבדו ואמר לו שאם יאבד אותה, נשמתו תינטל ממנו. הקב"ה אמר לאדם: "נרי בידך ונרך בידי, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך". עסק התורה יוצר כביכול "דירה" לקב"ה בתחתונים, כפי שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לאחר מתן תורה.