להורדת המאמר בקובץ pdf לחץ כאן
משמעות וגדר האמונה בה’
משמעות המושג “אמונה” היא התייחסות רגשית חיובית בעלת עוצמה, מצד האדם המאמין, למציאות נכספת. מציאות אשר ניתן לחוש את נוכחותה בנפש, ברגש ובעיצוב תפיסת העולם. אולם אין להשיגה בשכל, ובחושיים הגשמיים בהיותנו נבראים.
מוכרת האמרה “במקום שנגמר ההיגיון שם מתחילה האמונה” פרושו של דבר שהאמונה אינה מבוססת על רכיבים הגיוניים בלבד כי אם על רכיבים רוחניים, הטמונים בנשמת האדם, שאינם תואמים בהכרח להגיון. אם כן איך נבין את האמרה? הלא בכל זאת אנו מתבססים על מציאויות שונות והגיוניות באמונתנו ואיננו מאמינים דווקא במציאות שאינה יכולה מבחינה הגיונית להתקיים כלל.
נראה כי במציאות בה קיימת התנגשות בין ההיגיון לבין האמונה בה’, האדם המאמין לא יסתפק ביסודות מרכיבי ההיגיון בלבד, אלא ישתמש בכוח האמונה (במצבים אלו הנטייה האנושית לומר “אני מאמין למרות שאיני מבין“).
אפשר להסביר את האמרה גם באופן הבא: מידע שניתן ללמוד, לחוקרו ולאמת אותו בוודאות, הגיוני שנלמד ונחקור לעומקו באמצעות השכל וההיגיון האנושי, הוא הקוטב הקיצוני של האמונה.
לעומת זאת מידע שאין לנו כבני אדם את הכלים לרכושו (בהיותנו נבראים, בצורתנו הנוכחית) ואיננו מסוגלים לחוקרו ולהגיע להבנה קוגניטיבית במהותו, כמו למשל חקר האלוקים, אנו נחקור רק ברצונו התכליתי בלבד (הרצון המוגבל לעשייה מסוימת), המתבטא במעשיו בבריאה. כלומר לפי מעשיו נדע שרצונו היה לעשיית המעשה כפי שהוא, בבחינת סוף מעשה מעיד על רצון שבמחשבה תחילה.
אסור לחקור במהותו ולא ברצונו הבלתי בעל תכלית (הרצון האין סופי המופשט שנעלם מאתנו), ידנו אינה מגעת מעבר לרצון התחליתי בלבד כנ”ל ולכן עד שם הותר לנו לחקור. וממקום זה, סיום יכולתנו להבין ולחקור בשכל האנושי, שם מסתיים תפקידו של ההיגיון ושם נקודת ההתחלה של האמונה.
האמונה מוטמעת באנו כיהודים משחר נעורינו כקבלה מאב לבן ומאבותינו לדורותיהם דרך המסורת המשפחתית חברתית ודרך לימודה בספרי הקודש.
בספר “במאורות האמונה” דן הרב בשאלה מהי האמונה. “האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה” “צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי”ת בשום שכל ובשום רגש, וקל וחומר בשום חוש, כי אם באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם גם כן גילויים של האמונה”.
“ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וקל וחומר אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנ”ל“.
“אמונה במובן האמיתי, היא קבלת עול מלכות שמים. קודמת למצוות, קבלת עול מלכות שמים. היסוד לכל המצוות הוא אמונה”.
“אמונה היא לימוד. יש ללמוד, לשנן ולחזק בקרבנו את יסודות האמונה, עד שתהיה להכרה וידיעה שלמה באדם כולו בכל נשימת חייו, ומתוך כך היא מתגלה בשכלו, ברגש ובשאר חושיו“
“גדר האמונה בכללה היא, שאמתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה, כי אם מצד מנוחת הנפש כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה“.
האמונה היא סוד ה’ ליראיו. יש מחז”ל שהגדירו את האמונה כסוד שגלוי רק לאדם ביחס לאלוקיו והוא כמוס לכל באי עולם ומוטמע בלב האדם המאמין בהוויה בלבד. כדברים האלו כתב רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין זצוק”ל, “סוד ה’ ליראיו“,
צריך להבין מה זה סודות התורה ? אין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה מאחר ולשון סוד הוא דבר שאינו גלוי לאחרים, והלא כל כתבי הקבלה מצויים הם וניתנים ללמידה אם כן אין זה סוד.
סוד הוא דבר שאינו ניתן לגילוי. ברצוני לומר, שההבנה באלוקות שהוא היה הוה ויהיה והוא עיקר ושורש של כל העולמות, אינה נתנת להעברה. כל אדם משער לעצמו באופן אישי את השגת האלוקות לפי רוחב שכלו ודרגת לבבו. ככול שהאדם מזכך עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו ויזדכך יותר ויותר, ומה שמשיג דרגה ומעלה גבוהה באלוקות , זה אי אפשר לגלות או להעביר לשום אדם מה שהוא חש תוך עמקי לבו ומצייר בשכלו. אין לנו כלים ויכולת להעביר את חווית שלמות האמונה שבלב, את חווית שלמות האמונה בראיית השכל.
על כן זה נקרא סוד כי הוא סוד באמת, שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה, רק כל אדם מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו.
ומה שאדם משיג יותר השגת אלקות בכלל ובפרט, דהיינו שבא למדרגות גדולות בהשגות אלהות על ידי הזדככות (הפיכה לנקי, היטהרות) יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים כי יש לו יותר בלבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו, וזהו סוד ה’ ליראיו, רצה לומר שנשאר תמיד אצלם בסוד, שאי אפשר לפרש, שמה שאדם יותר ירא שמים הוא יותר אצלו אלוקותו יתברך בסוד יותר, אשר אי אפשר לגלות מצפוני לבו, ואי אפשר להבין ממנו פחותי הערך או חסרי האמונה, גודל ההשגות שהשיג מאלוהותו יתברך.
העולה מהדברים שככול שאדם עולה במעלות האמונה, חווה הוא את ההוויה בדרגה יותר זכה ומבין ורואה בעיני שכלו את רצונו יתברך בזכות ובבהירות יותר, דבר המעורר ומפיח בנפשו חיים ואהבה אליו יתברך. אדם גבוה רוחנית, שואף את רוחניותו ואמונתו מרום המעלות. האדם הנמצא בדרגה קודמת לזו לא יוכל להבין את גודלה והיא נחשבת לגביו כסוד.לנו כבני אדם אין את הכלים להעביר את החוויה של מעלה גבוהה זו. ולכן הרב מכנה את האמונה כ”סוד”.
המהר”ל מפראג זצוק”ל, כותב על האמונה שהיא העיקרית בכל המצוות ופעולתה הדבקות בה’ “ואמר בא חבקוק והעמידן (את כל המצוות) על אחת (העיקרית), שנאמר “וצדיק באמונתו יחיה”, ודבר זה כי ענין המאמין הוא (פרוש פעולתו) מוסר עצמו אליו יתברך ובוטח בו ואינו סר מן השם יתברך כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתברך לגמרי ולפיכך יש לו דבקות בו יתברך על ידי האמונה, כאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו הוא דבק בו יתברך ואין סר מאתו. ודבר זה גם כן שלמות גמור כי כל המצוות (נתנו על מנת) שיהיה לאדם דבקות בו יתברך, ולכן אמר שהעמידן על אחת”.
נראה כי לכאורה אין בתורה אלא רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על-ידי האמונה לבדה יבא האדם לקיום כל התרי”ג מצות. האמונה היא המניע לכל המצוות. פעולתה כשיהיה האדם שש ושמח באמונתו ביחוד ה’ ודבק בו, והיא לבדה הבסיס והשורש לבריאת האדם ובריאת כל העולמות. בנוסף דרכה האדם מגיע לתכלית הבריאה שהיא הדבקות בה’.”
כך כתב “בעל התניא” שהאמונה שבאה בשמחה כוחה גדול מאוד לעלות את הנפש למעלה כזו שתתגבר על כל המכשולים והמונעים את האדם לקיים שאר תרי”ב מצוות. ובלשונו “הרי, בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי”ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר (חבקוק ב ד): “באמונתו יחיה”, יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו”.
התייחסות חז”ל לאמונה כשורש כל תרי”ג המצוות
הבסיס לכל המצוות, זה האמונה בה’ ובציוויו. דוד המלך ע”ה אומר “כל מצותיך אמונה” פרש המלבי”ם “כל” ואם מצד המצות, הנה באמת “כל מצותיך אמונה” שצריך להאמין, וזה יסוד המצות שיאמין במצווה (בה’ המצווה) ובמצותיו, ולא יחקור עליהם ולא יסבור בם סברות רק יעשה באמונה.
עוד בתהילים נאמר: “דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי” על פי פרוש המלבי”ם ניתן להבין את הפסוק כך: “דרך אמונה בחרתי“, דוד המלך אומר שבחר בדרך האמונה, כי זאת הדרך היחידה להשיג את שחשקה נפשו. במה חשקה נפשו? להבין את משפטי התורה. כמו שכתב “גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת“. כוונתו לומר: שאם לא תהיה לו אמונה קבועה בליבו, לא יוכל להבין את משפטי התורה, כי לא יבין את אשר יראה בעיניו וידמה בטעות שאין משפט צדק בעולם, במה שיראה רשע וטוב לו וצדיק ורע לו ועל זה אמר “בחרתי דרך אמונה” שבאמצעותה יראה ויאמין “שכל דרכיו משפט ואין עול” ושיש עולם אחר ששם יקבל הצדיק שכרו נגד הרע שהיה לו בעולם הזה.
וזה שכתב שע”י שבחרתי דרך אמונה שוויתי משפטיך, כלומר השוויתי את השכר בעולם הבא נגד הייסורים שבעולם הזה, וכן בהפך ברשע הערכתי את הטוב שקבל לעומת העונש בעולם הנשמות ובאמצעות האמונה ראיתי בעיני שכלי, ראיה כוללת והבנתי כי הדין דין אמת”. מדבריו מובן שהאמונה היא הבסיס וההשקפה הנכונה לכל משפטי התורה.
וכך הנביא הושע מחשיב את האמונה כבסיס לכל הקשר וייחוד עם ישראל לקב”ה. קשר של אמון כדוגמת אישה לבעלה וזאת רק בשכר האמונה שעם ישראל מאמין בהקב”ה שנאמר: “וארשתיך לי באמונה וידעת את י-ה-ו-ה”.
וכן נאמר בגמרא על משמעות וחשיבות יסודות האמונה ביהדות “ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר (ירמיהו ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה”.
ועוד בגמרא על משמעות וחשיבות יסודות האמונה “אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר (תהלים פה יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף” .
וכן בגמרא בשבת “אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי וגו’ וגליא קמי קוב”ה דמהימני ישראל, (גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שבני ישראל מאמינים) אמר לו (הקב”ה למשה) הן (בני ישראל) מאמינים בני מאמינים … הן מאמינים דכתיב (שמות ד, לא) ויאמן העם, בני מאמינים (בראשית טו, ו) “והאמן ב ה’ ויחשבה לו צדקה” המדובר על אברהם אבינו ע”ה אבי האומה ושורש עם ישראל שכל השבח שלו הוא שהאמין בה’.
הרמב”ם מאוד החשיב את לימוד האמונה וכך כתב “יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה, יותר מכל אשר אלמדהו”. כן כתב גם הרמב”ן בחשיבות האמונה שהיא כוונת כל המצוות “וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו, ונודה אליו שהוא בראנו, והוא כוונת היצירה, שאין לעליון בתחתונים חפץ זולתי זה”.
כעין זה כתב רבינו יונה “להיות בה’ מבטחך הודעתיך היום אף אתה” – כוונתי בכל המוסרים שערכתי לך להגיע מהם אל הבטחון”, דהיינו, המטרה העיקרית של המוסר הוא לחזק את האמונה והביטחון. “ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך” הגדיל וכתב ההגר”א בפירושו על פסוק הנ”ל “ועיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו ביטחונם בה’… שעיקר הכל הוא הביטחון השלם והוא כלל כל המצוות”.
ממקורות אלו, ומרבים אחרים, אנו למדים שעיקר בריאת העולם, התורה והמצוות, היא האמונה השלמה.
האמונה בה’ – מצוות עשה
המצווה הראשונה היא האמונה, להאמין במציאות הא-ל, שיש בורא לעולם וברצונו הוא מקיימו. המקור למצוות האמונה בה’ היא מהתורה כפי שנאמר: “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” על סמך המשתמע מפסוק זה, פוסק הרמב”ם שמכאן הציווי שצוונו ה’ יתברך להאמין בקיום האלוקות, וגדר הציווי, שנאמין שיש ברצונו יתברך עלה מסובב ושורש לכל דבר שקיים בכל העולמות וכנגזרת וכתוצאה מהקיימים ברצונו, קיימים ברצונו: עלול סבה וענף. הוא יתברך ברצונו פועל מקיים ומנהיג את כל הנמצאים הנבראים, וזה משמעות הפסוק שאמרו בעשרת הדברות ”אנכי ה’ אלהיך”.
לדעת הרמב”ם מצוות האמונה בה’ היא מצוות עשה ממנין מצוות התורה. לעומתה מצוות הבטחון בה’ הנה תוצר חשוב המסתעף משורשה, ממצוות האמונה. זו הסביבה לכך שהרמב”ם אינו מונה את מצוות הביטחון ב ה’ בתוך מניין תרי”ג מצוות, כיוון שהיא נכללת במצוות האמונה.
הרמב”ם נותן טעם לדבר ומסביר כיצד לומדים את מצוות האמונה. על פי הגמרא במסכת במכות: “דרש ר’ שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בתורה, (והן כוללות שלש מאות וששים וחמש לאוין (מצוות לא תעשה) כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה מצוות עשה, כנגד איבריו של אדם שהם כמספר זה). אמר רב המנונא: מאי קרא (מה המקרא המרמז על כך ? (ששת מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו למשה), עונה הגמרא) שנאמר “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב“, רצונו לומר שגימטרייה של המילה “תורה” שצווה לנו משה, הם מרמזים על סך המצוות שנצטווה משה. והקשו על זה בגמרא ואמרו תורה בגימטרייה זה רק תרי”א (611), אם כן חסרים עוד שתי מצוות להשלמת סך המצוות לרמז שדרש רבי שמלאי. “תורה” בגימטריא (בחשבון האותיות) לשית מאה וחד סרי הוי (שש מאות ואחת עשרה הן), שאותן קיבלנו מפי משה רבינו” התשובה לכך בגמרא, הציווי “אנכי ה’ אלוקיך” והציווי “ולא יהיה לך אלוהים אחרים”, שתי המצוות הללו ישרות מהשמיים נשמעו לעם ישראל במעמד הר סיני ולכן הם לא נכללו במצוות שנאמרו למשה בסיני. “ועוד: “אנכי ה’ אלקיך” ו”לא יהיה לך” (שמות כ, ב-ג) שהן שתי הדברות הראשונות -מפי הגבורה (מפי ה’ עצמו) שמענום, הרי מנין שש מאות ושלש עשרה)”.
מסכם הרמב”ם: “הנה נתבאר לך שהמושג “אנכי ה’ אלוקיך” פרושו מצווה להאמין במציאות האל מכלל תרי”ג המצות, והציווי להאמין במציאות האלהות כמו שבארנו. “
“כך שאת מצוות האמונה קבלנו שלא באמצעות שליח (משה רבינו) אלא מהקב”ה בעצמו, ולכן כאן יש חיוב (כביכול של הקב”ה לעם ישראל) של “ביומו תתן שכרו”, (לקבל את השכר על האמונה באופן מידי) וזהו (הפרוש של האמרה) שישראל ניזונים בעוה”ז בזכות האמונה, שעליה נצרך (ה’ יתברך) לשלם שכר בעלמא הדין“.
בהלכות יסודות התורה מסביר הרמב”ם את פרטי חיוב המצווה: “יסוד היסודות הבסיס לכל ועמוד החכמות כל החכמות אין להם בסיס ללא ידיעה והנחת יסוד של מציאות האלוקות לידע שיש שם מצוי ראשון שאין מציאות לפניו.
והוא ברצונו ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים בעולם הקיימים משמים וארץ ומה שביניהם המרחב והבריות לא נמצאו לא יכלו להימצא אלא מחמת מאמתת אמת המצאו מציאותו יתברך שהוא מקומו של עולם. “ואם יעלה על הדעת מחשבת כפירה שהוא אינו מצוי שאין שם עילה לכל היקום אין דבר אחר עלול יכול להמצאות“.
“ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, כלומר שאבד העלול, שאבדו הנמצאים אף על פי כן הוא רצונו לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לא תתבטל העילה שהיא רצונו לביטולם מחמת ביטול העלולים, העילה אינה מתבטלת בבטול העלול כיוון, שכל הנמצאים צריכין לו, ותלויים בו והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו מציאות האמתית של רצונו בהשוואה כאמתת אחד מהם העלולים“.
ודבר זה “הוא הביאור שהנביא ירמיהו אומר “וה’ א-ל-ה-י-ם אמת”, כלומר הוא לבדו האמת המוחלטת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא הביאור שהתורה אומרת “אתה הראת לדעת כי י-ה-ו-ה הוא הא-ל-ה-ים אין עוד מלבדו“, כלומר אין שם מצוי אמת אין עוד מושג קיים של אמת מוחלטת מלבדו כמותו”.
“המצוי הזה הוא א-ל-ה-י העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף”.
“וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: “אנכי ה’ אלהיך” וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו”.
הרמב”ן בחיבורו השגות על הרמב”ם, הסכים איתו כי המצווה היא מכלל מצוות “עשה” והסביר אותה בלשונו “כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה הוא פועל כל הנמצאות והוא (רצונו) אמרו יתעלה (לעם ישראל במעמד הר סיני) אנכי ה’ אלהיך. ובסוף גמרא מכות אמרו תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, מאי קראה ? תורה צוה לנו משה והקשו תרי”א הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי”ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו. אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה ( “אנוכי ה אלוקיך”) לא נפלאת (לא מתמיהַּ לא קשה להבנה או לביצוע) היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רז”ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה והיא האמונה באלהות”.
אם כן לכאורה נשאלת השאלה מדוע מצוות האמונה לא נאמרה מפי משה רבינו ע”ה כפי שנאמרו יתר תרי”ג המצוות ? על זה כתב ב”נחל קדומים” על הפסוק “אנכי ה’ אלהיך” וגו’. וז”ל: “כתבו משם הרמב”ן טעם למה שתי דברות ראשונות שמענו מפי הגבורה?
התשובה: שלא רצה הקדוש ברוך הוא שישמעו שתי דברות הראשונות שהם עיקרי האמונה מפי שום נביא (וזאת במטרה) שלא ישמעו לשום נביא לעתיד שיהיה מסית ומדיח לעבודה זרה, כי תשובתו (של העם) אנחנו לא שמענו “אנכי” “ולא יהיה לך” מפי משה רבינו ע”ה כי אם מפי הגבורה בעצמו ובכבודו ולפיכך כל זמן שאין אנו שומעין ההפך מפי הגבורה בעצמו אין אנו רשאין לשמוע לשום נביא זהו תורף דבריו”.
בספר החינוך הרחיב ביאר ומנה את מצוות האמונה מתוך תרי”ג מצוות עשה וכך כתב הרב. “להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוה ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
ופירושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת ‘אנכי’ תורה על המציאות. ואשר אמר ‘אשר הוצאתיך’ וכו’ לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת עניין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.
ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל ועניין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים.
ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכוח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר.
דיני מצוה זו, כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו, שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כוח ושכל להשיג ולהגיד גודלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה.
והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כוח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו”.
בספר מצוות גדול (סמ”ג) מנה הרב את מצוות האמונה כראשונה מכלל התר”ג המצוות עשה, יחד עם זאת הרב כלל את המצווה עם מקורה בעשרת הדיברות “בחדא מחתא” עם מעמד הר סיני ויציאת מצרים. טעמו כי עיקר מצוות האמונה איננה בקיומו של הבורא בלבד אלא בנוסף לאמיתת המצאות הבורא, גם בזיהויו שהוא יתברך נתן לנו את התורה בהר סיני, והא שהוציאנו ממצרים. כדבריו בלשונו” המצוה הראשונה מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבנו, הוא ה’ אלוקינו שהוציאנו ממצרים וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים””.
היבט נוסף ניתן למצוא בדברי האבן עזרא בפירושו על הפסוק “אנכי ה’ אלוקיך” שממנו לומדים מצווה זו. האב”ע מפרש כי מצוות האמונה איננה בלבד האמונה הבסיסית של אמיתת מציאותו אלא היא כוללת בתוכה רכיבים נוספים בלתי נפרדים: הידיעה בו, אהבת ה’ והדבקות בו. שיהיה ה’ כנגדו תמיד וזאת במטרה שלא תסור יראתו ממנו. וכך כתב “אנכי – שידענו ויאהבנו בכל לבו וידבק בו ויהי לנגדו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו”.
מצוות האמונה מוזכרת גם בזוהר, בלשונו המתורגם: “מצוה רביעית – לדעת שה’ הוא האלהים, כמו שנאמר (דברים ד) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה’ הוא האלהים ושיכלל השם של אלהים בשם של יי’, לדעת שהם אחד ואין בהם פרוד.”
עוד בזוהר “מצוה זו ראשית ראשונה לכל המצוות – לדעת את הקדוש ברוך הוא בכלל. מה זה בכלל? לדעת שיש שליט עליון שהוא רבון העולם וברא אל כל העולמות, שמים וארץ וכל חילותיהם. “משום כך, ראשית הכל – שיש לדעת שיש שליט ודין על העולם והוא רבון כל העולמים וזהו בדרך כלל. “בדרך פרט זהו שכתוב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים – זה בדרך פרט”.
מבואר שקיימת מצוות אמונה כללית והיא עצם הידיעה שהקב”ה בורא את העולם ושולט עליו ואילו המצווה הפרטית היא השבת הידיעה אל הלב, לדעת שהשם הוא האלוקים. קיום האמונה היא קודמת לכל המצוות.
ועוד מפורסם הוא בעל המשנה ברורה שהעתיק בביאורו “ביאור הלכה” בתחילת סימן ראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על מעלת הצדיקים לקיים “שויתי השם לנגדי תמיד”, וכותב: “הרוצה לקיים “שויתי” כראוי יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.
“שש מצוות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו. וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות”.
אמונה בה’: “להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מצוות עשה דכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך וגו’ ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים”.
וכך כתב הרב בפלא יועץ “והנה גם מצוות אלו, להאמין במציאות ה ‘ולהאמין בהשגחתו, הן ממנין תרי”ג מצוות, והן מצוות תדיריות שיכול לקימן בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה לבד”. מאידך, בעל “הלכות גדולות” (בה”ג) בספרו לא מנה את מצוות האמונה. על כך כתב ונתן טעמו הרמב”ן בזה”ל: “והנראה מדעתו (של בה”ג) שאין מנין תרי”ג מצות אלא (משמעותם כך) גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות (אותה) לא ימנה בחשבונן”. “והוא (הפרוש) מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות (מצוות האמונה) ענין בפני עצמו והמצות הנגזרות מאתו יתעלה ענין אחר….. וזה דעת בעל הלכות גדולות ויש לו פנים, אבל עוד במצות לא תעשה אבאר המתחוור לי”.
נראה כי לדעת הבה”ג (בנותן טעם של הרמב”ן) האמונה איננה מצווה כשאר המצוות, אלא היא הבסיס והשורש לכל המצוות וככזאת היא הסיבה והעילה למצוות והן התרי”ג המצוות עלולים ממנה, לפיכך מעלתה עליונה מהן, מאחר והן נגזרות ממנה. לכן לא מנאה כאחת מהן.
למרות הסברו של הרמב”ן הוא סבור כבה”ג, (כפי שראינו לעיל) ועוד מזה שכתב שלדבריו “יש פנים” וכוונתו שיש צדדין לדון לכאן ולכאן, נעשה כאומר שסברתו של הב”ג נשאר בצ”ע. בהמשך אומר הרמב”ן, אבל עוד במצות לא תעשה אבאר את דעתי המתחוור לי בעניין ושם כתב וגילה את דעתו גם במצוות עשה של האמונה וז”ל:
“שנמנענו שלא ישכח ממנו אמונת האלהות, וענין המניעה הזאת שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מלכות שמים, כלומר שנאמין שיש אלוה פועל כל הנמצאות מוציאן מאין מוחלט אל היש שהם עליו ואל היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים”.
והוא שאמר יתברך ויתעלה אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהיא מצוה באמונה כמו שכתוב, וביארנו אנחנו אותו בראיה מדבריהם ז”ל צוה אותנו בזאת האמונה שהיא יסוד התורה וכפל לנו מניעה בכפירה ממנה שהיא בטול כל אמת והוא אמרו השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים”. הרי לנו במפורש כי הרמב”ן כן מונה את מצוות האמונה כאחת מצוות עשה והחשיבה בנוסף גם כאחת במצוות לא תעשה : לא תשכח.
גם הרב חסדאי בהקדמת ספרו “אור ה'”, הלך בשיטת הב”ג שמצוות האמונה אינה בכלל המצוות ונתן טעם באופן דומה וכך כתב: “כי אין לומר שהדיברה “אנוכי ה’ אלוקיך” מציינת מצווה להאמין בה’ וזאת כיון שכל המקיים מצווה הרי מניח כבר בדעתו שיש מי שמצווה אותו”. כלומר האדם המקיים מצווה כבר גמר בדעתו להאמין שהוא עושה מעשה שמצווה לעשות ע”י אלוקיו. משמעות הדבר שהוא כבר מאמין במציאות אלוקיו. לכן זה יהיה בלתי אפשרי לצוות את האדם להאמין במציאות אלוקיו, מאחר שאם קיים ציווי ממלא יש מי שמצווה שהוא אלוקיו.
משמעות הדבר שקיימת באדם כבר הנחת היסוד באמונת מציאות אלוקיו, אם כן איך יצווה על מה שקיים כבר ? וכן סובר הרב שהאמונה במציאות האלוקים היא הבסיס והשורש הקדום לכל המצוות, שהם באים אחריה וכלשונו “וממילא אי אפשר לצוות אדם להאמין שיש מצווה – שאמונת קיום המצווה חייבת לקדום לכל צווי.”
מבואר א”כ, שלדעת הרב, האמונה בה’ אינה אלא הבסיס המאפשר את קיום תרי”ג המצוות ואינה מצווה בפני עצמה מכלל התרי”ג. עם זאת נראה, כי סברה זו יפה כוחה (לכאורה) רק לעניין הדיברה הראשונה “אנוכי ה’ אלוקיך” העוסקת באמונת מציאות האלוקות, ואילו לגבי מצוות האמונה העוסקת ביחוד ה’ “לא יהיה לך” – לכאורה אינה מתקיימת.
לסיכום: פרט לבעל הלכות גדולות ורב חיסדאי המסכימים שמצוות האמונה היא הבסיס לכל תרי”ג המצוות אך אינה נכללת במניינן, מרבית הפוסקים (הרמב”ם, הרמב”ן ,ספר החינוך, ספר מצוות גדול (סמ”ג), האבן עזרא, הזוהר, בעל המשנה ברורה ובעל הפלא יועץ), רואים במצוות האמונה אחת מתרי”ג מצוות “עשה” חרף היותה בסיס לכל המצוות.
עקרי האמונה
עיקרי האמונה, הם פרטים יסודיים ומהותיים בדת היהודית, שנבחרו ושנקבעו על ידי רבותינו הקדמונים, ומהווים רכיבים עקרים בבניית מכלול שלמות האמונה. עיקרים אלו מהווים מעין מסגרת המגדירה את אמונת הדת היהודית, ואף שלא התקבעו במפורש בספרי ההלכה ולא בכתבי הפוסקים כשאר הלכות, התקבלו בעם ישראל בקרב שומרי הדת, כחלק מחייב ומוחלט.
הבלטת יסודות מסוימים בתורה כעיקריים מצויה בכתבי חז”ל. במשנה בסנהדרין קובעים חז”ל שתורה מן השמים ותחיית המתים הן אמונות יסוד של היהדות – שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא.
בספר העיקרים הגדיר הרב את המונח עיקר וכתב “עיקר שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו. כמו שהעיקר (שורש) הוא דבר שקיום האילן תלוי בו, ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו ורז”ל נשתמשו בלשון הזה הרבה. אמרו, דבר שיש לו עיקר בדאורייתא או שאין לו עיקר ומזה הצד (ההבנה זו) ייפול (יועתק) זה השם (עיקר) על השורשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם, כמו מציאות השם, שהוא מבואר מעניינו שהוא עיקר שהאמנתו הכרחית לתורה אלוהית, שאי אפשר לצייר מציאות תורה אלוהית זולתו.”
מניין העיקרים העיקרים הנפוצים והמקובלים ביותר בקרב קהילות ישראל בארץ ישראל ובגולה הם כתבי הרמב”ם, העומדים עד היום בצביונם. מדובר ב י”ג עיקרים. יחד עם זאת קיימות שיטות נוספות בין חכמי ישראל בקביעת מניין ועדיפות העיקרים, (אין במטרת ספר זה לעסוק בדיון ובשיקולים של חז”ל בבחירתם). חלק מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב”ם, אינם מוסכמים בין כל מוני עיקרים אחרים, וכלל קיימת מחלוקת האם בכלל נכון למנות עיקרים ולהחליט מה עיקר בתורה ומה לא וגם אלו חכמים המצדדים במניית העיקרים, הציעו רשימה שונה מזו שמנה הרמב”ם.
שמות החכמים ז”ל שמנו רשימת עיקרים אחרים משיטת ברמב”ם הם: עשרה עיקרים שמנה רבנו סעדיה גאון, ארבעה עיקרים שמנה רבינו חננאל , שישה העיקרים שמנה רבנו הראב”ד , שישה עיקרים שמנה רבי חסדאי קרשקש,שלושה עיקרים שמנה רבי יוסף אלבו .
עקרי האמונה על פי הרמב”ם
הרמב”ם מנה וניסח את שלושה עשר עיקרי האמונה אותם חייב כל יהודי לדעת. עיקרי הרמב”ם התקבלו בכל בתפוצות ישראל ומופיעים בסידורים בסוף תפילת שחרית, בנוסח “אני מאמין באמונה שלמה” . בנוסף העיקרים חוברו גם כפיוט בשם “יגדל אלוקים חי” כאשר כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד. פיוט זה מקובל לפייט בבתי הכנסת הספרדים בשבתות וימים טובים.
הרמב”ם מתייחס אל עיקרי האמונה כעקרי הדת היהודית. מחובת האדם להאמין בהם ומי שאינו מאמין בהם, הרי שיצא הוא מכלל ישראל בשל דעותיו ותפיסתו את המציאות הבורא וז”ל: “וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה’ הוא נכנס בכלל ישראל ומצווה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצווה הש”י איש לחברו מן האהבה והאחווה ואפי’ עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעוה”ב והוא מפושעי ישראל וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצווה לשונאו ועליו נאמר) תהלים קלט( הלא משנאך ה’ אשנא.”
הרמב”ם כתב ב”משנה תורה” פרקים שלמים העוסקים בענייני אמונה והכתירם תחת הכותרת “הלכות יסודי התורה והלכות דעות”. לכאורה ברור כי לשיטת הרמב”ם יש כאן פסק הלכה בענייני האמונה.
המקורות שהנחו את הרמב”ם לכתיבת י”ג העיקרים הם מדברי קדמונים, אשר הוזכרו לפני תקופת התלמוד, כדברי קבלה מדורות ראשונים, כפי שנראה בהמשך מדברי חז”ל וממה שכתב הרמב”ם בלשונו:
“והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מעניין חיבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים, לכן דע אותם והצלח בהם וחזור עליהם פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה…. ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חיברתי כפי מה שנזדמן לי, אלא לאחר עיון גדול והתבוננות ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומהש”י להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה”.
היינו שהרמב”ם אסף העיקרים הללו מספרים גדולים וקדמונים ואח”כ טרח והביא להם הוכחות. ולא שכך הסיק מתוך לימודו בחקירה או בדחז”ל והתורה, אלא להיפך: קיבץ אותם מכלל גדולי האומה.
מקור קדום יותר מהרמב”ם לתזכור י”ג העיקרים נראה עוד מימי האמוראים, שכן כתב השל”ה “שי”ג העיקרים נמשכים מי”ג מידות הרחמים ומכל מידה ומידה יוצא עיקר אחד” ובהמשך הביא תפילה ישנה שהחתם סופר יחס אותה לאמורא שחתם בכינוי “טביומי” ובשמו מר בר רב אשי.
וזה לשון התפילה: “יהי רצון מלפניך השם המקודש שלוש עשרה, למען אברהם ויצחק הראשונים בבריתות שלוש עשרה, ולמען יעקב איש תם וצאצאיו שלוש עשרה, תחנני עם מקיימי תורתך הנדרשת במידות שלוש עשרה וברכני לדבק לשמרני ממקרה ולא ימנעו ממני מדותיך השלוש עשרה, והאר פניך אלי והוצא שכלי לפועל התורה ותחנני ואדעך בשם עם יושר עיקרם שלוש עשרה ותשא זיו שכינתך אלי ועלי תשרה ותשים לי שלום מהמונעים באלו השלוש עשרה” הרי לך שעוד מזמן התלמוד נזכרו י”ג העיקרים.
ודע שעוד מגדולי ישראל סברו שאמונת י”ג העיקרים היא מקבלת חז”ל. כך כתב בעיקרים לרבי יוסף אלבו שעיקרי האמונה באו מדברי קבלה ומתחבט שם הרב אם כל ההוכחה לביאת המשיח היא רק מדברי קבלה או גם הכרח מפסוקים.
וכן כתב גם בשלטי גבורים בשם הריא”ז שכותב שאמונת היחוד היא מצד הקבלה והשמועה. משמע מדבריו שכן שאר עיקרי התורה והאמונות. וכן כתב רבי חיים בן בצלאל שעיקרי ויסודי הדת הם מדברי קבלה מסיני.
וכך גם כתב המבי”ט בספרו בית אלוקים המבאר שם את עניין י”ג העיקרים שכתב: “כל עיקרי תורתנו התמימה ואמונותיה נרשמים ונרמזים בתורה נביאים וכתובים ובדברי רז”ל מפי הקבלה”
את העיקרים שמנה הרמב”ם ניתן לחלק לשלוש קבוצות
הקבוצה הראשונה: עוסקת במציאות אלוהים ואחדותו. הקבוצה השנייה: בקיום הנבואה ותורה מן השמים. הקבוצה השלישית: בהנהגת האל בעולם כגון שכר ועונש.
הקבוצה הראשונה: מציאות אלוהים ואחדותו
- היסוד הראשון מציאות הבורא: להאמין במציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם. ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו. ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו. וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו. וזה היסוד הראשון, מורה עליו דיבור אנכי ה’ אלקיך. ועל לכן כתב “האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, נקרה מין”.
- היסוד השני יחוד הבורא: להאמין יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סיבת הכל – אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף. אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”. וזה שכתב “האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל נקרה מין”.
- היסוד השלישי איסור ההגשמה: שלילת הגשמות ממנו. וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים ז”ל החיבור והפירוד. ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי. כלומר: לא פירוד ולא עורף. והוא חיבור “ולא עפוי” מלשון “ועפו בכתף פלשתים”, כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא “ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש”. אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה – הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז”ל (ברכות לא ע”ב) “דיברה תורה כלשון בני אדם”. וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר “כי לא ראיתם כל תמונה”. כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף. וזה שכתב “האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה נקרה מין”.
- היסוד הרביעי הבורא ‘קדמון’: הקדמות. והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו. והראיות על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר “מעונה אלוהי קדם“. פרש רש” “למעון הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים”.
- היסוד החמישי איסור מליץ: שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצוותיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מטובעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו. כמו שכתב “העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים נקרה מין”.
הקבוצה השניה: קיום הנבואה ותורה מן השמים.
- היסוד השישי נבואה: הנבואה והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה. וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה וזה שכתב “האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם נקרא אפיקורס”.
- היסוד השביעי נבואת משה רבנו: נבואת משה רבנו ע”ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו. ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבדל כוחו המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים. וכו’…
ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע”ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.
והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות “בחלום הלילה בחזיון לילה” ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא “מחזה” ו”מראה”, ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך “ונועדתי לך שם”. ואמר השם יתברך “אם יהיה נביאכם וגו’ לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו” וגו’.
העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע”פ שהוא במראה וע”י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל (י ח), כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר “ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי (וזיו פני) נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח“. ואומר “אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה”, ואומר במראה “נהפכו (התפרקו) עלי צירי (אברי)”. ומשה ע”ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו”, כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע”פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) “ועתה קחו לי מנגן”, ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע”ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. ונאמר (ויקרא טז) “דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש”, אמרו חז”ל “אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא”. ולכן כתב “המכחיש נבואתו של משה רבינו, נקרא אפיקורס”.
- היסוד השמיני תורה מן השמים: היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע”י משה רבנו ע”ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה’ יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה “דיבור”. ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע”ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות.
ולפיכך נקרא “מחוקק”. ואין הפרש בין “ובני חם כוש ומצרים” “ושם אשתו מהטבאל” “ותמנע היתה פלגש” ובין “אנכי ה’ אלקיך” ו”שמע ישראל”. כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה’ תמימה טהורה וקדושה אמת. וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע”ה. וזהו עניין (סנהדרין צ) “אין תורה מן השמים”. אמרו חכמים ז”ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב”ה אלא משה מפי עצמו. וזה “כי דבר ה’ בזה”. השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.
אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך” (תהלים קיט). וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) “ויאמר משה בזאת תדעון כי ה’ שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי” ועל כן “הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, הרי זה כופר בתורה”.
- היסוד התשיעי אין שינויים בתורה: היסוד התשיעי ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר “לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו”. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור. האומר שאין התורה מעם ה’, אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה. ועל כן “האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע”פ שהיא היתה מעם ה’, כגון הגרים הרי זה כופר בתורה”.
הקבוצה השלישית: הנהגת האל בעולם כגון שכר ועונש.
- היסוד העשירי השגחה פרטית: כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר “עזב ה’ את הארץ”, אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) “גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם” וגו’, “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ” וגו’ (בראשית ו) ונאמר “זעקת סדום ועמורה כי רבה” (שם יח). זהו מורה על היסוד העשירי הזה. ועל כן “האומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם, נקרא אפיקורס”.
- היסוד האחד עשרה שכר ועונש: השם יתברך, נותן שכר למי שעושה מצות התורה. ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול בעולם הבא, והעונש החזק – הכרת, וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק. והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא”. והשיב לו השם יתברך “מי אשר חטא לי אמחנו מספרי”. ראיה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.
- היסוד השנים עשרה ביאת המשיח: והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) “תיפח רוחן של מחשבי קיצין”. ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע”ה עד מלאכי ע”ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים. ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.
- היסוד השלשה עשרה תחיית המתים: וכבר ביארנוה וכאשר יאמין האדם באלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה’, הוא נכנס בכלל ישראל ומצווה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
נוסח אני מאמין בסידורי התפילה
“אני מאמין” הוא נוסח מתומצת של שלושה עשר עיקרי האמונה, המבוסס על שלושה עשר העיקרים שקבע הרמב”ם. כל עיקר פותח בלשון “אני מאמין באמונה שלמה..” הנוסח חובר על ידי מחבר אנונימי, והוכנס לתוך סידורי התפילה רבים . גרסה זו שונתה קלות ביחס לדברי הרמב”ם. יש הנוהגים לומר אותו לאחר תפילת שחרית.
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים. והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים:
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים. והוא לבדו אלוהינו. היה הווה ויהיה:
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו אינו גוף. ולא ישיגוהו משיגי הגוף. ואין לו שום דמיון כלל:
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון:
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל. ואין ראוי להתפלל לזולתו:
- אני מאמין באמונה שלמה: שכל דברי נביאים אמת:
- אני מאמין באמונה שלמה: שנבואת משה רבנו עליו השלום הייתה אמתית. ושהוא היה אב לנביאים. לקודמים לפניו ולבאים אחריו:
- אני מאמין באמונה שלמה: שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום:
- אני מאמין באמונה שלמה: שזאת התורה לא תהא מחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו:
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם. שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:
- אני מאמין באמונה שלמה: שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו:
- אני מאמין באמונה שלמה: בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה. עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא:
- אני מאמין באמונה שלמה: שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים:
הפיוט יגדל אלוקים חי
הפיוט יגדל אלוקים חי נכתב על בסיס שלושה עשר העיקרים של הרמב”ם. מקובל, שמחבר הפיוט “יגדל” הוא רבי דניאל בן יהודה דיין זצוק”ל,. אך יש שייחסו את הפיוט למחברים אחרים, הרב יעקב עמדין ייחס אתו לרמב”ם זיע”א, הרב יחיא צאלח זצוק”ל ורבי יוסף שלמה דלמדיגו זצוק”ל ייחסוהו לרבי שלמה בן יהודה אבן גבירול זצוק”ל.
בקהילות רבות שרים את הפיוט לאחר סיום תפילת ליל שבת או חג. יש הנוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסיומה ויש הנוהגים שלא לאומרו כלל. כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד:
יגדל אלוקים חי וישתבח נמצא ואין עת אל מציאותו א. מציאות האל
אחד ואין יחיד כייחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו ב. ייחוד האל
אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו ג. איסור האנשה והגשמה
קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו ד. אין לפניו
הינו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו ה. אין ראוי להתפלל לזולתו
שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו ו. כל דברי הנביאים אמת
לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו ז. נבואת משה רבנו אמת והוא אדון כל הנביאים.
תורת אמת נתן לעמו א-ל על יד נביאו נאמן ביתו ח. תורתנו נתנה ע”י משה רבנו
לא יחליף הא-ל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו ט. שהתורה לא תתחלף לעולם
צופה ויודע סתרינו מביט לסוף דבר בקדמותו י. שהבורא יודע כל מעשה בני אדם ומחשבתם
גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו י”א. שהבורא גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו
ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו י”ב. אמונה בביאת המשיח
מתים יחיה א-ל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו י”ג. אמונה בתחיית המתים
אלה שלש עשרה לעקרים הן הם יסוד דת א-ל ותורתו.
תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהילתו.
נהגו לקרוא את שלשה עשר עיקרים בכל יום אחרי תפילת שחרית בנוסח זה
הריני מאמין באמונה שלמה בשלשה עשר עקרים של התורה הקדושה: (א) שהקדוש ברוך הוא נמצא ומשגיח, (ב) והוא אחד, (ג) ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף, (ד) והוא קדמון לכל קדומים, (ה) ואין עבודה לזולתו, (ו) ויודע מחשבות בני אדם, (ז) ושהנבואה אמת, (ח) ושמשה רבינו עליו השלום הוא אדון לכל הנביאים, (ט) ושהתורה כלה נתונה מן השמים, (י) ושלא תשתנה בשום זמן חס ושלום, (יא) ושהקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים, (יב) ושיבוא מלך המשיח, (יג) ושהמתים עתידים לחיות, יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו ואלקי אבתינו שתכף יצרנו לעבודתך כל ימי חיינו תמיד, אמן כן יהי רצון:
עקרים לפי דברי חז”ל בתלמוד
התייחסות חז”ל והנביאים לעיקרי היהדות, כשורשי ענפים כללים שעליהם נשענים המצוות ומדות הטובות, באה להעמיד כללים גדולים, המכילים פרטים שבהתנהגות האדם. על פי כללים אלו יזכה לשמור ולקיים את עיקרי ושורשי התורה.
בתקופות מסוימות מזמני עם ישראל ראו חז”ל לתקן ולאגד כללים הנוגעים לכלל האומה. על ידי אמוץ ושמירת כללים אלו, יכול כל אחד מישראל לזכות לחיי העולם הבא. כללים אלו העמידום חז”ל בהתאם למצב ולדרגה הרוחנית של הדור. בתקופות מזמני עם ישראל היו צדיקים שהיו יכולים לקבל עול מצוות הרבה. לעומתם בתקופות אחרות התמעטו הצדיקים “ומקבלי עול מלכות שמים”. לזמנים אלו כיוון דוד המלך ע”ה והעמיד כל המצוות על אחת עשרה בלבד, כדי לזכותם.
ובזמנים של צמצום וירידת הדור עד לשפל רוחני עמוק, העמידן חבקוק הנביא ע”ה על כלל אחד בלבד, “וצדיק באמונתו יחיה“, מספיק שיתנהג היהודי משאו ומתנו באמונה, יושר וצדק כפי שתרגם התרגום: “וצדיקיא על קושטיהון יתקיימון” (והצדיקים על אמיתתם יתקיימו).
כפי שנראה זאת מהגמרא במסכת מכות את השתלשלות התקנות לדורותיהם ומהם נלמד שהאמונה היא שורש כל תרי”ג המצוות ועמוד התווך העיקרי לכל היהדות.
ששת היסודות המגבשות את האמונה באל
הרמח”ל ממקד אותנו בידיעות שורשיות למציאות האל ואחדותו, עניין העוסק יותר באמונת האל מאשר עיקרי הדת בכלל. מציאות אלוהים ואחדותו על פי הרמח”ל בדרך ה’ “כלל הידיעות השרשיות האלה – שש, והן:
א. מציאות ה׳: כל איש מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא האלוק ב״ה.
ב. שלימותו: עוד צריך שידע, שהמצוי הזה ית״ש, אין אמתת מציאותו מושגת לזולתו כלל. ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות, ולא נמצא בו חסרון כלל. ואולם דברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על אמתתם בבירור, ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציום מרע״ה מפי הגבורה: “פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך” וגו’ “והודעתם לבניך ולבני בניך”.
אמנם גם מצד החקירה במופתים הלימודיים יאמתו כל הענינים האלה, ויוכרח היותם כן מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, ע״פ חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות, שמהם תלקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן בירור הענינים האמיתיים האלה. ואמנם לא נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמתם, ונסדר הדברים על בורים, כפי המסורת שבידינו והמפורסם בכל אומתנו:
ג. הכרח מציאותו: עוד צריך שידע, שהמצוי הזה ית״ש, הנה מציאותו מציאות מוכרח שא״א העדרו כלל:
ד. היותו בלתי נתלה באחר : עוד צריך שידע, שמציאותו ית׳ אינו תלוי בזולתו כלל, אלא מעצמו הוא מוכרח המציאות:
ה. פשיטותו : וכן צריך שידע, שמציאותו ית׳ – מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלימיות כלם נמצאים בו בדרך פשוט. פי׳: כי הנה בנפש ימצאו כחות רבים שונים, שכל א׳ מהם גדרו בפני עצמו. ד״מ הזכרון כח א׳, והרצון כח אחר, והדמיון כח אחר, ואין א׳ מאלה נכנס בגדר חבירו כלל. כי הנה גדר הזכרון – גדר א׳, וגדר הרצון – גדר אחר, ואין הרצון נכנס בגדר הזכרון, ולא הזכרון בגדר הרצון, וכן כלם.
אך האדון ית״ש איננו בעל כחות שונים, אעפ״י שבאמת יש בו ענינים שבנו הם שונים; כי הרי הוא רוצה, והוא חכם, והוא יכול, והוא שלם בכל שלימות. אמנם אמתת מציאותו הוא ענין א׳ שכולל באמתתו וגדרו. (פי׳ אמתת ענינו, כי אין שייך גדר בו ית׳, אלא על צד היתר לשון), כל מה שהוא שלימות.
ונמצא שיש בו כל השלימיות, לא כדבר נוסף על מהותו ואמתת ענינו, אלא מצד אמתת ענינו בעצמה שכוללת באמתה כל השלימיות, שא״א לענין ההוא מבלתי כל השלימיות מצד עצמו. והנה באמת הדרך הזה רחוק מאד מהשגתנו וציורנו, וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומלות לפרשו. כי אין ציורנו ודמיוננו תופס אלא ענינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו ית׳, שזה מה שחושינו מרגישים ומביאים ציורו אל השכל; ובברואים הנה הענינים רבים ונפרדים.
אולם כבר הקדמנו, שאמתת מציאותו ית׳ אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא יתברך, כי אין ענינם ומציאותם שוה כלל שנוכל לדין מזה על זה. אבל זה גם כן מן הדברים הנודעים בקבלה, כמו שכתבנו, ומאומתים בחקירה ע״פ הטבע עצמו בחוקותיו ומשפטיו, שא״א עכ״פ שלא ימצא מצוי אחד משולל מכל הטבע חוקות וגבוליו, מכל העדר וחסרון, מכל ריבוי והרכבה, מכל יחס וערך, ומכל מקרי הברואים, שיהיה הוא הסבה האמיתית לכל הנמצאות ולכל המתילד בם; כי זולת זה, מציאות הנמצאות שאנו רואים והתמדתם היה בלתי אפשרי:
ו. וממה שצריך שידע עוד, שהמצוי הזה ית״ש מוכרח שיהיה א׳ ולא יותר. פי׳: שא״א שימצאו מצויים רבים שמציאותם מוכרח מעצמו, אלא א׳ בלבד צריך שימצא במציאות המוכרח והשלם הזה. ואם שימצאו נמצאים אחרים, לא ימצאו אלא מפני שהוא ימציאם ברצונו, ונמצאים כלם תלוים בו ולא מצוים מעצמם:
ז. נמצא כלל הידיעות השרשיות האלה ו׳, והם: אמתת מציאותו ית׳, שלימותו, הכרח המצאו, היותו בלתי נתלה בזולתו, פשיטותו, ויחודו:
האירועים המכוננים עליהם מבוססת האמונה
בחלק זה נעסוק באירועים המכוננים שעליהם מבוססים יסודות האמונה והיהדות. האירועים הם: יציאת מצרים ומעמד הר סיני. היהדות אינה מבוססת רק על טיעונים פילוסופיים ולא על דברי נבואתו של אדם זה או אחר, אלא על העדות בדבר התגלות אלוהית מפורסמת וממושכת, אותה קיבלנו מאבותינו, ואבותינו מאבותיהם לפניהם. על סמך העדות הזו אנו מתייחסים לדברי התורה כאל ביטוי לרצון ה’, ומחויבים לשמור עליהם ולקיימם.
בחלק זה ניתן טעמים ליסודות האמונה בה’. כפי שנראה, לארועים הללו מאפיינים המחזקים את אמיתות האמונה ומקבעים קיומה בזיכרון הלאומי של עם ישראל:
המאפיינים הם:
א. האירוע המתואר הוא אירוע משמעותי ומכונן לאומה.
ב. האירוע התרחש בפני עם שלם.
ג. השתלשלות המאורעות מראה קשר ישיר בין המאמינים בה כיום לבין אלה שהיו עדים לאירוע.
ד. האירוע המוזכר יוצא דופן על רקע אותה התקופה.
האירוע המתואר הוא אירוע משמעותי ומכונן לאומה.
קשה מאד עד כדי שלא ניתן לשכנע עם שלם בסיפור על אירוע לאומי מכונן ומשמעותי שהתרחש בהיסטוריה לאבותיהם, אם אותו אירוע מנותק מהמציאות ולא התרחש בפועל. אם מספרים לאנשים על אירועים מכוננים שאבות אבותיהם היו עדים להם כביכול, הרי שבמידה ואירועים אלה לא התרחשו באמת, יהיה קשה לקבל את הסיפור האדם הסביר יטען אם זה קרה, איך זה שלא שמענו על זה קודם? למה אבותינו לא ספרו לנו, הרי אנו עם שמתעד כל אירוע מההיסטוריה שלו.
לכן, עם שמאמין במסורת, מתעד את ההיסטוריה שלו ומספר על אירוע מסוג זה, קרוב לוודאי שהאירוע אכן התרחש.
יציאת מצרים ומעמד הר סיני אינם סתם סיפור על העבר, אלה האירועים המכוננים של עם ישראל. לא מדובר בסיפור המתרחש בימי בראשית אלא בסיפור המתרחש בתוך ההיסטוריה של עם שלם. אין סיבה הגיונית לחשוב שאפשר יהיה לשתול סיפור חסר בסיס ולשרשר אותו לאורך ההיסטוריה, דור אחר דור.
האירוע התרחש בפני עם שלם.
ניתן להמציא סיפורים שמתארים ניסים או התגלויות שהתרחשו לפני אדם בודד או קבוצה קטנה. ההיסטוריה רצופה במנהיגים כריזמטיים ובעלי השפעה שבדו התגלויות נסיות ומשכו אחריהם עדת מאמינים. כמו גם התגלויות שמקורן אחיזת עיניים, הזיה או מחלת נפש וכדומה.
המסורת היהודית לעומת זאת מתארת אירועים שהתרחשו לפני עם ישראל כולו, שש מאות אלף גברים מלבד נשים וילדים. כאמור, קשה מאד לשכנע עם שלם שאירועים כאלה התרחשו, אלמלא נמסרו להם מהאבות הקדושים. כמו כן, אופייה ההמוני והממושך של ההתגלות שולל את האפשרות שמדובר באשליה או הטעיה: קל לתעתע בבודדים, קשה להטעות עם שלם, ובוודאי שלא ניתן לעשות זאת לאורך זמן ממושך ובאופן שבו הדברים מובאים בתורה.
משה רבנו הביא סדרת מכות שהכריעה מעצמה אדירה כמו מצרים, על גדולי החרטומים והמכשפים שבה. אותם ניסים כללו תופעות על טבעיות כמו מכת בכורות וקריעת ים סוף, שגם כיום עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא ניתן לבצע אותם, ובוודאי שאין הם יכולים להיות אחיזת עיניים.
השתלשלות המאורעות מראה קשר ישיר בין המאמינים בה’ כיום לבין אלה שהיו עדים לאירוע.
המסורת היהודית טוענת שאנו כולנו, כל עם ישראל, הננו צאצאים ישירים של בני ישראל שיצאו ממצרים ועמדו לפני הר סיני. לאורך כל ההיסטוריה היהודית המוכרת. כל יהודי בכל תפוצות תבל שמע מאבותיו את הסיפור שאבותיו קיבלו מאבותיהם, והללו מאבותיהם לפניהם, לפיו “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלוהינו משם”. עם שלם מפוזר בכל קצות תבל ,ללא אמצעי תקשורת בין הקהילות, מחזיקים באותה מסורת ואמונה הלכה למעשה.
אף ההלכה היהודית רואה בהמשך העברת המסורת מצווה שנאמר באגדה של פסח “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” “למה נאמר שהאדם העוסק בסיפור יציאת מצרים הוא “משובח”, הרי היה צריך לומר שהעושה כך מקיים מצוה “בהידור”?
תשובה: כאשר אדם היה עד לאירוע לא שגרתי, הוא מספר על כך לחבריו לעתים קרובות. ככל שהזמן חולף, ההתפעלות שלו נחלשת ולבסוף הוא מפסיק לחזור ולספר על כך. ואולם, כאשר אדם או משפחתו חווים נס, הוא מדבר על כך כל חייו, וגם מעביר זאת לבניו וצאצאיו ממשיכים לספר לבניהם על המאורע שקרה לאביהם.
ההגדה מלמדת בדורותינו יהודי המספר סיפור יציאת מצריים באריכות הוא משובח ומעולה. זו הוכחה שהוא צאצא של אלה שהיו במצרים ולא בן למשפחה שהצטרפה ליהדות בשלב מאוחר יותר.
חיזוק המסורת נעשה באמצעות ציון האירועים. התורה מחייבת כל יהודי לזכור את יציאת מצריים פעמים ביום.
א”כ מה מייחד את המצוה הזו דווקא בחג הפסח, הרי זו חובה יומית כל השנה בתפילת שחרית ובתפילת ערבית ? התשובה לכך:
א) את החובה היומית ניתן למלא על-ידי זיכרון וכוונה בלב, אבל בליל הפסח, הדבר חייב להיות בדיבור, כמו שכתוב “והגדת לבנך”.
ב) בכל יום מספיק רק להזכיר את יציאת מצריים ואילו בפסח חובה לספר באריכות.
ג) בליל פסח הסיפור חייב להיות בצורת תגובה וגירוי הדעת לקטנים או למישהו אחר .
העובדה שסיפור יציאת מצרים מוסכם ללא עוררין על כל עם ישראל מעידה על אמינותו. זה וכל האדום שלמטה אמור להיות בתת פרק שלמעלה שמצביע על אמיתות הסיפור
יציאת מצרים אינה מתוארת רק בתורה עצמה, אלא נזכרת פעמים רבות בספרים שונים לכל אורך התנ”ך, מיהושע ושופטים ועד עזרא ונחמיה. בשום מקום בתנ”ך או מחוצה לו לא מופיעה מסורת שונה לגבי מקורו ותולדותיו של עם ישראל! אילו מדובר היה בהמצאה מאוחרת, ניתן היה לצפות לכך שמסורות אחרות ישתמרו היכן שהוא, ושנמצא גרסאות סותרות על ההיסטוריה היהודית. בפועל, כאמור, אין כאלה.
יתרה מזאת, בספרי הנביאים פונים הנביאים אל העם ומזכירים לו כיצד ה’ הוציאו ממצרים וטיפל בו במסירות. הם לא מנסים לשכנע את העם שזה קרה, אלא פשוט מזכירים עובדות מפורסמות הידועות לכל. יציאת מצריים אינו נחלת קבוצה או אליטה רוחנית, אלא זיכרון קבוצתי משותף של כל שכבות העם.
זאת ועוד, גם ראשוני ההיסטוריונים מאומות העולם, היוונים והרומאים, כאשר הם כותבים על היהודים, מתארים את יציאת מצרים כאירוע היסטורי (אם כי צובעים אותה בצבעים אנטישמיים). לאותם היסטוריונים היתה גישה למסמכים היסטוריים רבים שאינם בידינו כיום, כמו אלה שנשמרו בספריה הגדולה של אלכסנדריה, שהכילה מאות אלפי ספרים. אילו היו מוצאים שם תיעוד שונה של תולדות עם ישראל, ממקור מצרי או אחר, היו בוודאי מציינים אותו. מכך שגם אצלם לא מופיעה גרסה שונה לאירועים, אפשר להסיק שהמסורת של עם ישראל היתה מקובלת גם על שאר עמי האזור, ונחשבה בעיני כולם לחלק מההיסטוריה.
ראינו אם כן שהמסורת היהודית מתארת אירועים שקשה לראות איך אפשר לשכנע בהם עם שלם, אילו לא קרו בפועל. בנוסף לכך היא בעלת אופי היסטורי מובהק, ומפרטת בדיוק את התאריכים בהם אירעו האירועים, המיקום המדויק שלהם, שמות האנשים שנכחו בהם, מספרם וגיליהם וכן הלאה. אלה הם מאפיינים של תיעוד היסטורי, לא של מיתוס.
מן הראוי לציין ששתי הדתות הגדולות בעולם האיסלם והנצרות אינן יכולות להכחיש או למחוק פרק בהיסטוריית העולם, ולכן מקבלות את המסורת היהודית על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומוסיפות חלק על השליח מטעמן המביא לכאורה את דבר ה’.
האירוע המדובר יוצא דופן על רקע התקופה.
צביונה של מסורת ישראל לעומת המסורות עמים אחרים, מצביעה על ייחודיותה. אם היינו מניחים שמסורות על התגלות המונית מעין זו יכולות להתפתח באופן טבעי מבלי שתהיה מאחוריהן התגלות על-טבעית אמיתית, מדוע אם כן לא נימצא מסורת דומה אצל עמים אחרים? הרי ישנם לא מעט סיפורים על התגלויות בפני יחידים, ניסים כאלה ואחרים, מיתוסים מכוננים ואגדות למיניהם. מדוע אין בנמצא עם נוסף שבתולדותיו התגלות ניסית מכוננת ? אצלו סיפור מכונן לפיו אבות-אבותיו היו כולם עדים למעמד ההתגלות, הנהיג אותם לאורך תקופה ממושכת בניסים גלויים, ונתן להם תורה?
תורת ישראל עומדת על ייחודה של ההתגלות זו: “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה’ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ”
הסבר או טענה על התפתחות ותהליכים טבעיים לקיומה של המסורת היהודית, יצטרכו להתמודד עם השאלה מדוע היא חריגה כל כך. אירועים טבעיים ותהליכים טבעיים נוטים לחזור על עצמם. אם אנחנו מוצאים אירוע חריג וחד פעמי, הדבר מחזק את הטענה שמה שעומד מאחוריו הן לא נסיבות טבעיות אלא על-טבעיות, כפי שאכן טוענת המסורת ישראל.
העובדה שהדת היהדות נבנתה דווקא על יסוד מסורת שקשה מאד לזייף, בהחלט מוסיפה מאוד לאמינותה. ההסתמכות על מסורת היסטורית הינה ברירת המחדל הרציונלית כשלעצמה, והעובדה כי מדובר גם במסורת שקשה מאד אם בכלל אפשרי להמציא, הופכת את אמינותה למכרעת.
שאלה נוספת מתבקשת כאן, מדוע יבחר מייסד דת כלשהי ללכת בדרך חתחתים בעל מסלול עמוס בקשיים וסבל, במקום ללכת בדרך בה הלכו מייסדי דתות כה רבות, אלמלא הייתה אמת במסורת?
עד כה דברנו על אופי המאורעות המכוננים של המסורת היהודית וכעת נדבר על המאורעות עצמם.
מעמד הר סיני: עם ישראל זוכה למעמד נבואי ולגילוי הקב”ה, מאורע אשר לא היה ולא יהיה דומה לו בהיסטוריה של האנושות תיאור ואימות ההתגלות מתוארות בתורה ומפורסמת לרבים.
הרמב”ם ב”אגרת תימן” מחזק את יהודי תימן במאבקם כנגד מוסלמים אלימים הדוחקים בהם להמיר את דתם, כותב כי מעמד הר סיני הינו יסוד משמעותי באמונה היהודית וז”ל:
“וראוי לכם אחינו שתגדלו בניכם (תחנכו אותם) על המעמד ההוא (הר סיני) הגדול ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו והטענה המביאה לידי אמת וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגדלו הקב’ה שנאמר (דברים ד’ ל”ב) “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה” ודעו אחינו בברית הזאת ובסברה הזאת שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות שהעיד עליו מבחר כל העדים שלא היה מקודם כמוהו וכן לא יהיה אחריו כמוהו. והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ברוך הוא ושתראה כבודו עין בעין”
ההיגיון בדבריו של הרמב”ם בניגוד לשאר דתות נראה בבירור. את ההוכחות של הדתות השונות על התגלות נביא או כל דברי כפירה, ניתן לבדות מאחר ומדובר בעדות אישית בלבד.
מה שאין כן ביהדות, התורה מספרת על עם שלם אשר נכח מעמד הר הסיני וקבלת התורה. כמו שכתב בספר הכוזרי “את עשרת הדברות האלה קבלו המוני העם לא מיחידים, ולא מנביא יחיד, כי אם מפי האלוה”. אין שום סיכוי לאף אדם ל”השתיל” בהיסטוריה ידיעה כזו במסורת בת אלפי שנים של האומה בלי שחכמי התורה עם חוש הביקורת העצום שלהם יגלו את הזיוף שבזה.
מעמד גדול ומשמעותי זה נמסר כחלק מחובת החינוך והמסורת בעם ישראל מאב לבן, במשך כל הדורות עד ליום המעמד ועד היום. “כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ה’, ושמעו איך היה מצווה שישמעו למשה והמה המנחילים המסורה לבניהם עד דור אחרון“.
וכמו שכתב בספר הכוזרי, שעצם קיום מסורת זו בעם ישראל וההקפדה בכל הדורות על שמירת חוקי התורה לכל פרטיה הנובעת ממסורת זו, מהווה הוכחה שאין למעלה ממנה לאמיתותה.
המסורת העוברת אלינו לאורך כל הדורות מאב ומרב לבן ולתלמיד על הכתוב בתורה, מצוותיה והסיפורים על יצירתו של עם ישראל המצויים בה, מעידים כאלף עדים על נכונותה של התורה והאמונה באלוקים. המציאות הזו שבה למרות הפיזור העצום של העם היהודי ברחבי העולם, רוב רובם של הדברים שהועברו במסורת שווים בין כל היהודים כולם, היא ההוכחה על ההקפדה של מסירה מדויקת של תורת ישראל איש מפי איש ממעמד הר סיני ועד לימינו אלו.
עוד כתב הרמב”ם “משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן – לא להביא ראיה על הנבואה.
צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות:
ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר “פנים בפנים דיבר ה’ עימכם” (דברים ה, ד), ונאמר “לא את אבותינו, כרת ה’ את הברית הזאת” (דברים ה, ג):
ומניין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר “הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם” (שמות יט, ט) – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה”
וכך גם משתמע מדברי הרמב”ן שמעמד הר סיני הוא הרגע המכונן את האמונה לדורות “והנכון בעיני שאמר, אני בא אליך בעב הענן, שתיגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו הם עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים. כמו שנאמר באמור ה’ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י), וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות…ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כי ישמע דברי מתוך האש, וידעו שאני ה’ מדבר עמך, ויאמינו בדברי, וגם בך לעולם”.
נראה כי מעמד הר סיני היה זמן מכונן ומשמעותי ביותר שגרם לשינוי בתפיסתם של עם ישראל. בתחילה בנ”י לא האמינו שבורא עולם מדבר עם משה ומשה מעביר להם את המסרים ובכלל זה את התורה. משכך העלה אותם הקב”ה למעלת נביאים, על מנת שהם ישמעו בעצמם “קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול”, מהלך שאיפשר להם לקבל את נבואת משה רבינו ואת התורה. וזה נעשה במטרה שרגע קבלת התורה יזכר לדורות, מעמד סיני הוא מחולל האמונה. לא הבנתי את הניסוח הזה
וכך כתב הרב בספר העיקרים “ונאמר גם כן במדרגות כל ישראל בשעת מתן תורה פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר מתוך האש (דברים ה’). והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים, מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לא היו ראויין למדרגה גדולה כזו, ואע”פ כן הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום.
אמר השם יתברך, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י”ח). כלומר: אני רוצה לבוא עליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים, אע”פ שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן, ואינך ראוי אליה. וכל זה אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך, וזו היא המדרגה היותר גבוהה שאפשר, והוא שישמע האדם בהקיץ קול מדבר אליו בזולת ראיית שום תמונה.
אמר הכתוב (דברים ד’) קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול. והגיעו אליה (אל המעלה הזו) בחסד אלהי ובאמצעות משה, וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם. שעל זה היו תמהין אחר מתן תורה, ואומרים “כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים” וגו’ (שם כ”ו), שיראה שישראל היו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא.”
אבל משה לא היה תמה על הגעת הנבואה לאיש אחד, אלא על הגעתה לעם בכללו, ועל כן אמר “השמע עם קול” וגו’ (שם ד’). ואחר המעמד ההוא הודו באפשרות הגעתה. אמר הכתוב “היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי” (שם ה’), שיראה שבאותו מעמד הוסר מלבם הספק הזה”.
התבוננות בבריאה
הבריאה עצמה מעידה על יוצרה, ומעידה על קיום בורא לעולם. וכמו שמצינו באברהם אבינו שהגיע להכיר את בוראו ע”י התבוננות בבריאה. מתוך התבוננות אפשר להגיע להכרה במציאות, בטובו וחסדו של הבורא.
מהתבוננות בבריאה יכול האדם לראות את חכמתו וגדלותו של הקב”ה וע”י כך להגיע להכרה במציאותו וליראה ואהבה אתו וכמו שכתב הרמב”ם “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו ? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד המלך: “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו”
וכנראה על פי האמור, ניתן ללמוד ממעשה ה’ אמצעות התבוננות בבריאה במטרה שירכוש האדם תובנות שהיו לו כפתח שער לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה ‘שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”.
כאמור, הרמב”ם סבור שההתבוננות בריאה היא האמצעי המרכזי דרכו יגיע האדם לאהבת ה’. בהתאם לכך מדגיש הרמב”ם בהלכות יסודי התורה: “ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”
הרמב”ם שב ומדגיש בסוף ספר המדע דברים אלו: “דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה“.
בדרך זו, פרש הרמב”ם במורה הנבוכים את בקשת משה רבינו ע”ה מהקדוש ברוך הוא, “הודיעני נא את דרכיך ואדעך…”: “אמנם אמרו כל טובי, הוא רמז להראות אותו (למשה) הנמצאות (הנבראים) כולם, הנאמר עליהם “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, רצה לומר בהראות אותם (את הנמצאים) לו (למשה) שישיג טבעם (תכונותיהם) והקשרתם (התקשרות ביניהם) קצתם בקצת, וידע (את) הנהגתו (של הקב”ה) להם איך היא בכלל ופרט, ואל זה הענין רמז באומרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא הבין מציאות עולמי ( ההנהגה) כולו הבנה אמתית קיימת, כי הדעות שאינם אמתיות לא יתקיימו”
אלא, שהרמב”ם הטעים שבנוסף להבנת הנבראים וחוקי הטבע, הודיע ה’ למשה גם את ‘פעולותיו’, דהיינו דרכי הנהגתו את הבריאה: “אם כן השגת הפעולות ההם הם תאריו יתעלה אשר יודע מצדם והראיה על זה שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו יתעלה, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולות גמורים, רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכו’, הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם, הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה, והחכמים יקראום מדות, ויאמרו שלש עשרה מדות”
ראש וראשון למתבוננים בבריאה ובדרכי ה’, ומתוך כך גם ראשון אוהבי ה’ ומַאֲהִיבָיו על הבריות, הוא אברהם אבינו ע”ה. כך מתאר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה את המציאות בעולם עד שבא אברהם אבינו:
הלכה א: “בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא”.
הלכה ב: “אחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו”.
מעניין מה מביא ילד בגיל כל כך צעיר (יש אומרים בן שלוש היה וי”א בין ארבעים) למרוד בכל המוסכמות השקריות של העולם עד להגעה להכרת האמת בייחוד ה’? נדמה כי הרמב”ם נותן תשובה לשאלה זו, וכך הוא כותב בהמשך דבריו בהלכה ג.
הלכה ג: “כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו”:
“כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם”
“וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד”
“והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’ עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה’ ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה”.
אברהם אבינו מתבונן בבריאה, רואה את יופייה ואת עצמתה. הוא רואה את השמש זורחת ואת כל היקום החי והמלבלב. בלשון חז”ל , הוא רואה “בירה דולקת”. אברהם עומד ותוהה: מי הוא בעל הבירה?
מתוך עיונו בשאלה זו, מגלה אברהם את התשובה: “השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע”. אברהם אבינו מגיע למסקנה שבעל הבירה (העולם) אינו אחד מן הכוחות הפועלים בתוך ההווייה, משום שכל אחד מהם שולט בצורה חלקית בזמן מסוים או במקום מסוים. אברהם מסיק שהשמש, הירח והכוכבים אינם בעלי הכוח אלא הם משרתים ומשמשים בלבד. מתוך כך, מבין שבעל הבירה ששולט בשמיים ובארץ, ביום ובלילה, אינו חלק מן הנבראים ולא ממין הנבראים. הוא מעל המקום ומעל הזמן, אינו גוף ואין לו דמות הגוף.
כשמתבוננים ביקום ורואים עולם שלובש צורה ופושט צורה, כאשר מסתכלים על הזריחה והשקיעה, החורף והקיץ, כשמביטים על הפריחה והקמילה, והכול במחזוריות נפלאה, מסיקים שיש אחד יסודי שהוא המקור של הכול. הוא בחכמתו הגדולה שאין לה חקר ובתבונתו שאין לה קץ, מפעיל, מחדש ומקיים את כל ההוויה.
דוד המלך ע”ה מחבר התהילים מתאר את השמש כגורם המרכזי בבריאה. דבר המעיד על חשיבות גורמי השמים כמשמשי האל מצד אחד ועל הסכנה הטמונה בחשיבות יתר מצד שני, כפי שנתנו וטעו בתקופה הקדומה משמעויות יתר לגרמי השמים עד כדי עבודה זרה. למרות שהשמש היא מקור האנרגיה שמאפשר את כל החיים על פני העולם שלנו, אברהם אבינו ע”ה מצליח להבין שהשֶמֶש אינה אלא השַּמָּש של גבוה מעל גבוה. הרבה שליחים למקום, ו”גבוהים עליהם” (קהלת ה’, ז’), זה הקדוש ברוך הוא שכח גבורותיו גבוה עליהם.
התבוננות באותות והמופתים שנעשו עם ישראל:
המסורת שברשותנו תעיד על הנסים והנפלאות שנעשו לעמ”י החל מימי האבות דרך יציאת מצרים וקריעת ים סוף והמשך בתקופת השופטים, המלכים והנביאים, אשר המורים לבעלי עין השכל, כי יש בורא לעולם אשר נתן תורה לעמו ישראל, כמו שנאמר בתורה “או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה’ אלקיכם במצרים לעיניך. אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלקים אין עוד מלבדו”.
הניסים האותות והמופתים שאירעו לישראל הינם מעל הטבע: עשר המכות על המצרים, קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני, המן שירד משמים אות המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שהינו חד פעמי, (לא יעלה על הדעת שנעשתה כאן תחבולה) במשך ארבעים שנה, עם שלם ניזון ממזון מחודש שירד משמים בוקר וערב שחידשו הבורא במשך ללא הפסקה. זהו פרק נכבד בהיסטוריה שלא ניתן לסתור אותו.
לא יתכן שקדמוני בני ישראל לדורותיהם הסכימו על עניין זה לשקר בו ולומר להם אבותינו היו במדבר ארבעים שנה ואכלו את המן, אם לא היה לכך עדות ויסוד אמתי. ובפרט שקיימת עדות מספקת לכך, שיש מסורת מתמשכת אמתית מדור לדור, זולת מה שכתוב בתורה. לכל עם ובפרט לעם הספר יש את היסטוריה העוקבת מינימלית שעוברת מדור לדור במסורת. ועיין בזה עוד מה שכתב בספר אמונת ודעות.
אמונה וקבלה מחכמים:
חכמי ישראל שבכל הדורות, שהגיעו לדביקות בבורא העולם, עד שהגיעו להכרה ותודעה צרובה במציאות ה’ ובהרגשה גמורה במציאותו המה מעידים כי יש בורא לעולם שהוא טוב ומיטיב לכל והם המורים לנו דרך ה’ להגיע לדביקות בבורא העולם ונתיבים להשגות הגבוהות שהם השיגו. אדם החווה את האמונה, את הרגשת השלימות האלוקית, עוצמת הדבקות בה’ הרי אינו צריך עוד לשום הוכחה.
הרמח”ל ממשיל את החכמים ככאלו שיצאו מן המאסר (מאסר כבלי עולם הזה, המטריד ומטשטש את האדם מלראות בעיני שכלו את בוראו) ויכולים לראות את האמת באופן בהיר ז”ל:
“אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו, ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה (שדרת עמודים לנוי שהיו שעושים לפני הכניסה לבתים) אחת שבאמצעם.
ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם (שבילים) משגים (מטעים) את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה.
והנה העומד כבר על האכסדרה (מקום גבוה), הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו!
והנה מי שירצה להאמין לו – יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין”.
כך הם חכמי התורה הדבקים בה’ ראייתם היא חדה ובהירה לאמיתות העניין ועל כן אנו מצווים לשמוע בקולם ולהדבק בהם.
אמונת חכמים היא ציווי מהתורה “ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם(“ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך” רש”י) ודרשת והגידו לך את דבר המשפט” “ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י-ה-ו-ה ושמרת לעשות ככל אשר יורוך ““על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” ( “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין” רש”י).
נמצאנו למדים עד היכן צריכה להגיע אמונתו של אדם בחכמים שבדורו ,אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, כלומר דבר שהוא מנוגד להגיונך לחלוטין, עליך לקבל את דבריהם, תוך התבטלות מוחלטת המתבטאת הן במחשבה והן במעשה.
ולמעשה הבסיס לכל עבודת האמונה הוא השענות על דברי חכמים, אנשים בעלי השגה אלוקית, שהם המורים לנו את דרכי האמונה והחיים וצריך האדם למצוא לו רב ת”ח מורה דרך, כדברי חז”ל במשנה “עשה לך רב” אשר ענין עשיה משמעותו עשיה ללא שכל, דהיינו שהאדם יקבל על עצמו את מרותו של אדם גדול, שכלפיו ילך באמונה למעלה מהשכל, ויסתמך על דביקותו בה’ וע”י כך יוכל גם הוא להגיע לדביקות בה’, ע”י שיבטל את שכלו כלפי רבו.
אמרות רבותינו בדרכי האמונה הלכה למעשה
כתב בספר מצוות קטן (הסמ”ק) על אופן ידיעת האמונה “לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל למעלה ולמטה ובד’ רוחות העולם, כצד לומדים זאת דכתיב “אנכי ה’ אלוקיך” מכאן לומדים מצוות האמונה שה’ הוא האלוקים וכתיב “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”, כלומר צריך לדעת בשכל ולהפנים אל תוך מקור הרגש בלב שה’ הוא השליט הבלעדי, למעלה ולמטה ואין עוד אחר קיים או שולט במציאות ודרשו רבותינו: “אין עוד” פרושו אפילו באוויר וחלל העולם, שנראה שאין שם כל, הוא לבדו יתברך מקיים המציאות ושולט בה בלעדית .
אכן אמונתנו היא שהקב”ה מנהיג את העולם ברוח פיו כלומר ברצונו הבלעדי והוא הוציאנו ממצרים גאל אותנו והוציאנו ביד חזקה ובאותות ובמופתים. ועד באמונתנו אין אדם נוקף אצבע אינו רשאי לעשות כל מעשה למטה בזה העולם אלא אם כן מכריזין עליו מקבל רשות מלמעלה, שכן “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים” שנאמר “מה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ”
ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין בית דין של מעלה לו לאדם לאחר מיתה בעת דינו: “צפית לישועה” והיכן כתובה מצווה זאת? אינה מכלל מניין מצוות עשה הכתובות בתורה, אלא שמע מנא בזה תלוי החיוב לצפות שכשם שיש לנו חיוב להאמין שהוציאנו ממצרים שנאמר “אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” כך יש לנו להאמין בגאולה העתידית שיוציאנו ויקבצנו מבין הגויים שנאמר באותה תורה “ ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלהיך שמה ” הרי לנו שהצפיה לגאולה העתידית היא מכלל האמונה כשם שהוציאנו מצרים היא מעקר האמונה והא האלוקים שהוציאנו ועשנו לעמו.
רבנו בחיי זצוק”ל, בהקדמה לחובות הלבבות כותב “כי כבר נתברר לנו, כי האדם מחובר מנפש וגוף, מטובות הבורא עלינו. האחד הגוף נראה, והשני הנפש אינו נראה. ואנחנו חייבים לעבוד אותו יתברך בעבור הרכב זה עבודה גלויה כנגד הגוף ועבודה צפונה כנגד הנפש. הגלויה, חובות האיברים, כמו התפילה והצום והצדקה ולימוד תורה וללמדה, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להן מצוות מעשיות ממה שיגמר שיבוצע ויסתיים מעשהו של המצווה על ידי חושי האדם הנראים.
אך העבודה הצפונה המוסתרת היא חובות הלבבות, והיא, שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו, ונכנע מפניו, ונבוש ממנו, ונאהב אותו, ונבטח בו ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא מדרך זו, ושנייחד את כל מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה מצוות שכליות ורגשיות ממה שיגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי הפעלת איברי הגוף או מעשים הנראים ממנו”.
גם הרב בספר החינוך, תאר את אופן חיוב קיום מצוות האמונה הלכה למעשה “דיני מצווה זו, כגון מה שמחויב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום-בו יתברך ושאין בנו כוח ושכל להבין, להשיג ולהגיד גדלו וטובו. כי לרוב מעלתו והודו לא יושג לאף נאצל רק לעצמו בלבד ומחויבים אנו לשלול ממנו יתברך בכל כוחנו במחשבותינו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות והפך כל מעלה. העניינים הפרטים היוצאים מזה מתפיסה זו, כגון: לדעת שהוא נמצא מחויב המציאות, שלם בתכלית השלמות, בלתי גוף ולא דמות ככוח בגוף, כי הגופים החומריים ישיגום החסרונות והוא ברוך הוא, לא ישיגהו אף מין ממיני החיסרון. כמו שאמרנו ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה כגון מציאותו, שליטתו וייחודו, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האמת והאלוקות, אשרי הזוכים אליה כי אז יקיימו מצווה זו של האמונה על בוריה”.
המשכן לאמונה נרכש באדם ע”י העבודה שבלב. אנו מתפללים: “וטהר לבנו לעבדך באמת” ע”י שנטהר את ליבנו שנעשה כל עבודתנו באמיתוּת לעבוד את ה’ באמת ובלבב שלם, נגיע למעלת האמונה ולהאמין בלב ונפש חפצה, וזהו שנאמר: “אם תשוב עד שדי, תבנה” פרושו: אם תצליח באמצעות עבודת טיהור הלב להידבק בהשם, עד שאין כל מחשבה חוצצת בינך ובין שדי, אז תבנה בבניין אמונה חזק בזוהר השכינה.
זה שרמז שאמר דוד המלך ע”ה: “ מזמור לדוד ה’ מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קודשך: הולך תמים, ופועל צדק, ודבר אמת בלבבו” ולא אמר “דובר אמת בפיו”, אלא רוצה לומר שיהיה האמת קבוע בלב האדם, אז הוא יגור באוהלך וישכון בהר קודשך יגיע לדבקות ולמעלת האמונה.
כתב הרב פלא יועץ בעניין האמונה “אמונה היא הייתה לראש פנה הדבר העיקרית בבניין, המביא לידי שלמות. כי המאמין בה’, אשר מלא כל הארץ כבודו ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, צדיק באמונתו יחיה, כי אז בודאי יזהר בקיום כל המצוות ובדקדוקי המצוות, ויהא זריז במצוות ויזהר להיות נקי מכל חטא, ויתגבר כארי לעבודת בוראו, ולא ישוב מפני כל וזאת כי בעיניו יראה ולבבו יבין באמצעות האמונה כי שם ה’ נקרא עליו .וידע כי עיניו יתברך משוטטות בכל הארץ, כדברי התנא באבות: “עין רואה, ואזן שומעת, וכל מעשיו בספר נכתבים”. ויבוש מפניו יתברך ויעבד באמונה עבודתו, עבודה שלמה ביראה ואהבה ושמחה רבה, ויאמין באמונה שלמה כי יש שכר טוב לצדיקים, לפי רב המעשה ולפום צערא אגרא, וענש רע ומר לרשעים, על כל דבר פשע. ופלס ומאזני ישר ומאוזן משפט ביד ה’ לתת לאיש כדרכיו כפי ערכו והשגתו ויכלתו ולפי הטרחה והשמחה מערכה לקראת מערכה:
ויש עוד גדר אמונה אחרת, אשר ממנה נמשכות כמה מעלות טובות, דהיינו להאמין בהשגחתו יתברך בתחתונים על כל פרט ופרט, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אין ביכולתו אלא אם כן גוזרין עליו מתירים לו מלמעלה ומפי עליון ורוח פיו, כמשל לרצונו תצא הרעות והטוב, בין הבאות בידי שמים בין הבאות בידי אדם, כי הרבה שלוחים למקום הן לטוב והן למוטב, “כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל” וככתוב “כי לא לחכמים לחם ולא לקלים המרוץ” ומתוך ידיעה זו כך לא יחוס על חסרון ממונו בהוצאתו במקום עבודת קונו לעשות רצונו, ולא ייגע להעשיר במידי דאסיר, רק יכלכל דבריו במשפט כהגן וכשורה על פי התורה, ולא יקפיד ולא יחניף ולא ישנא את אחיו ולא יקם ולא יטר, כי ידע ויאמין כי ה’ אמר לו לאדם שכנגדו, קלל והכל מאתו לנכות את מעותו לטובתו. “אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא” “צדיק ה’ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו “ “וכל דעבד רחמנא, לטב עבד” ומתוך כך יקבל עליו דין שמים בשמחה , ולא יקוץ בתוכחתו:
ושרש הכל להאמין בכל דברי התורה ובכל דברי סופרים, ואם אין דעתו סובלתו מסכימה לכל, יתלה בחסרון ידיעתו וקצר השגתו, אמנם יאמין באמונה שלמה שכל דבריהם חיים וקיימים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים. בוא וראה כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו שכל התורה כלה כלולה וספונה במדת האמונה ורבים אומרים בפיהם שהם מאמינים בני מאמינים, אבל מעשיהם מראים שהם משנים מדיבורם, ואתי ובא מעשה ומפיק ומוציא מידי דבור. ועל הכל יביא אלקים במשפט לאשר הלך לאדם שדרכו חשכים בחושך ללא אמונה, מלבד ענש העברה עצמה, נוסף גם הוא ענוש יענש על היותו ממחסרי אמנה .או אם מאמין ואף על פי כן לא חס לילך בדרך נכונה , זהו עזות פנים ומצח אשה זונה:
והנה גם מצוות אלו, להאמין במציאות ה ‘ולהאמין בהשגחתו, הם ממנין תרי”ג מצוות, והם מצוות תדיריות שיכול לקיימן בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה לבד.
הנה כי כן טוב לגבר שיזכור בפה ואל ישכח בלב, וכפעם בפעם אמור יאמר העבד ה’ הישראלי מה לך יצרי, תמיד תרדפני. יגער ה ‘בך השטן, כי אני יהודי בן יהודי ,ואני מאמין באמונה שלמה במציאות ה ‘לנגדי תמיד ובהשגחתו פרטית בפרטי פרטות וכי הוא משלם שכר טוב על כל דהוא דבר טוב, מחשבה, דבור ומעשה וענש רע ומר על כל דהוא דבר רע, אפילו על שיחה קלה ועל כל מחשבה רעה.
הנה כי כן ראוי לי לעשות כך וכך ולהתנהג בדרך זה באפן זה ולמשך ידי ולהזהר ולהשמר מזה וזה , עד שיהא זך וישר פעלי במחשבה דבור ומעשה, לא ימצא בהם נפתל ועקש, כדי שלא תהא אמונתי כוזבת , ככה אעשה ולא אשנה. וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו , ויתמיד במחשבתו ויעמיק בה לארכה ולרחבה ללכת בשבילי אמונה , והיו ידיו אמונה, ידים מוכיחות כאשר היתה באמנה. אז טוב אמנה, לזכות לחיי העולם הבא למנוחה נכונה , ועקר הכל לעשות נחת רוח לפני שוכן מעונה.”
התמודדות באמונה: הנשמה ירדה לעולם הזה, ירידה לצורך עליה. על מנת שתחזור ותעלה מעלה למקור מחצבתה, למעלה יותר גבוהה ומתוקנת מכפי שירדה. אף בהיותה בעולם הזה, חווה הנשמה ירידות רוחניות ובאפשרות האדם להשתמש בתנופת ירידות אלו לצורך עליה.
בעת הירידה, האדם חש שנופל ממעמדו הרוחני ונחלש באמונה ובפרט שמגמתו היית בדרך לדביקות בה’. האדם הנכשל חש נפול רוח “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא” ממצב שמגמתו למעלה לדבקות בה’ לנחיתה גסה “לתאום רבה”. במצבים כאלו אדם מתמלא ברגשות אשם, מרגיש שבנפילתו שהתרחק מהקב”ה, ונתון בתחושת חילול הקודש וייאוש, עד שאין בכוחו לייצר רוח חדשה לאמונה בה’.
במצב מעין תיאור זה, האמונה בה’ היא כלי מועיל המסייעת לעזרו של האדם ,כדבר שנאמר :“ מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם, כי ישרים דרכי י-ה-ו-ה וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם” פרוש דרכים שמאפשר ה’ לבחירה נשמעים רבים ומעוט רבים שניים. שני דרכים קיימות אחת דרך רצון ה’ והשניה דרך היצר למטה.
הצדיקים בחוכמתם מאמינים שהבורא סובב להם את מאורעות החיים כולל את העליות והירידות, לטובתם מטעם שהוא יתברך אוהב אותם ורוצה בטובתם ומאחר שיתרון האור ניכר דווקא מתוך החושך, לכן סיבב להם את הירידה, היות ורוצה להעלות אותם יותר ולזככם בעצם התמודדותם במצב ירוד ולגלות להם דרגות חדשות באור האלוקי וכעת ממתין לתפילתם מעומקא דליבא, וזאת על מנת להשפיע להם את אורו. נמצא שהצדיקים בחכמתם שראשיתה אמונתם שנאמר “ראשית חכמה יראת ה”‘ משיגים הם מעלה ומנוף באמצעות הירידה. ואילו הפושעים שאינם מאמינים בה’ וממילא סבורים שאין להם שייכות לעבדות ה’ ולא לכל התמודדות במה שמזומן להם משמים ולכן הירידה הרוחנית פותחת פתח בפניהם להשגת כישלון בדרך לתאום רבה.
האמונה שהעולם עומד על לימוד תורה
מיסודות האמונה שהעולם עומד על למוד תורה, וכדברי התנא בפרקי אבות (פ”א משנה ב), על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים, והקדים בתחלה על התורה להורות כי התורה היא הבסיס והשורש שעליו עומד העולם.
מצוות תלמוד תורה היא המצווה הרוחנית ביותר, המתקיימת בחלק הגבוה שבאדם, במשכן השכל בפעילות המחשבה, ועל כן מעלתה למעלה מכל שאר המצוות. ועל כן היא המצווה הרוחנית ביותר, ועל ידה באה הנשמה לידי ביטוי מלא ומרוממת את כל המעשים. שכרה של מצוות תלמוד תורה שקול כנגד שכרן של כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם, ובבלי מו”ק ט, ב). מאחר ועל ידי הלימוד ניתן לדעת את התורה ולקיים את מצוותיה ולחיות על פי ערכיה, על כן המצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, זהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): “תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה”
על ידי הלימוד אנו מתעלים ומתקשרים אל שורשי העולם הזה, אל הנצח ובזכות שישראל לומדים תורה יומם ולילה ומקשרים את העולם הזה עם הנצח יש קיום לעולם וזה שכתוב: ‘אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי” (ירמיה לג) פרוש אם לא לקיום הברית שלי שהיא לימוד התורה יומם ולילה אז את החוק להעמיד שמים והארץ לא הייתי שם. ללמדנו שאילולא התורה הקדושה לא נתקיימו שמיים וארץ, והכל היה חוזר לתוהו ובוהו. כוח המיוחד היוצא מכ”ב אותיות התורה בעת לימודה, הוא כוח חיים המחיה והמקים ומעמיד את עשרה מאמרות שבו נברא העולם על כל תכולתו וזה שאנו אומרים “לעולם ה’ דברך ניצב בשמים” (תהלים קיט פט ) כוח עוצמתי זה נובע בעת לימוד התורה הקדושה. מיסודות האמונה שאם יפסק רגע אחד קול התורה בכל העולם, מייד העולם חוזר “לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום” (בראשית א ב) וצלמוות וחידלון כמו לפני הבריאה.
כך אומרת הגמרא אמר רבי אליעזר, גדולה תורה, שאלמלא תורה לא נתקימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה לג, כה) “אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי”. עתה מובן מה שאמרו חכמים (שבת פח, א), שמראשית הבריאה היתה הארץ יראה, “שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.”
טעם הדבר כמו שאמרו חז”ל שבסדר הבריאה, “התורה קדמה לעולם”. התורה היא תכנית אלוקית הכוללת בתוכנה את כל הערכים הרצויים לפניו יתברך, על פי התוכנית ברא הבורא את העולם בו ברצונו לקיים את הערכים שקבע מראש. נמצא שעל ידי שאנו עוסקים בתורה בשקידה ובהעמקה יומם וליל, אנו מקשרים את שורשי העולם הזה אליו, ומתוך כך נמשך השפע והברכה לעולם הזה, והוא מתפתח ומתעלה וכך חוזר חלילה.
על זה אומר הזוהר שהקב”ה הסתכל באוריתא וברא עלמא. ז”א התורה קדמה לעולם והיא התוכנית שלו. המקור לדבריו הם פסוקים במשלי “ה’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז: מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ: בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם: בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי: עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל: בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם: בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם: בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת: מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם”:
וכן הסביר המלבי”ם על הפסוק: “ה’ קנני ראשית דרכו” – החכמה היא צורת כל העולמות, כולם נעשו ונתכנו נמדדו והוכנו לפי חקי החכמה, ובה ועל ידה וכמדתה וכתבניתה נצטיירו ונשתכללו כל העולמות מראש ועד סוף, ועת דרך ה’ דרכו הראשון להוציא הבריאה מן האפס, שזה מכונה בשם דרך, כי ראשית התגלות הרצון הקדום היה במה שהאציל אצילות קדוש ונורא שבו גלה הדרכים שבם ינהג את העולם בחסד וגבורה ובמדותיו הקדושים רחום וחנון ארך אפים ותפארת, היתה החכמה ראשית דרכו, שדרכי הנהגתו אשר נאצלו באצילות הראשון הנעלם כולם נוסדו כפי חקי החכמה, והיא היתה ראשית להם וכתרגומו בראשית בחוכמתא, ואחרי גילוי דרכיו ומדותיו אז התחיל לפעול מפעליו, שאז נולד הבן הבכור לו שהוא עולם הכסא וההנהגה שיסד בקדשו איך ינהג הנהגת העולמות ואלהים ישב על כסא קדשו, גם מפעליו אלה נעשו ע”פ חקי החכמה, שההנהגה הכללית הם כפי קצב החכמה, והיא היתה קדם מפעליו, מאז – שהוחל המפעל והעסק. ע”כ.
ומטעם זה באלפים שנות תורה, הקדוש ברוך הוא פזר את עם ישראל בכל העולם, כדי שכאשר יסיימו את למוד התורה בארץ ישראל וילכו לישן, כי לא איברי ליליא אלא לשינה, באמריקא עדיין לומדים תורה, וכאשר שם הולכים לישון כבר קמים במדינות אחרות לתפלה ולתורה, ונמצא שאין לך רגע אחד בעולם הפנוי מלימוד תורה, כי אם יהיה רגע פנוי מלימוד התורה, אין קיום לעולם.
כתב הרב בספרו “נפש החיים” בעניין חשיבות ונחיצות לימוד התורה שע”י מתקיימים כל העולמות “ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כולם על נכון. הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי. כי קב״ה ואורייתא וישראל כולא חד”.
“והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח״ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום.
וכן עקרון השפע היורד לכל העולמות או צמצום השפע, הכל תלוי ובהתאם לעסק לימוד התורה בכמות ובאיכות.
“לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כעניין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתוה״ק בכל כחנו כראוי. אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות, תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות”.
וזה שכתוב בזוהר, וז”ל המתורגם: “ובמה יזכה האדם לאותו האור? בתורה. שכל מי שמשתדל בתורה בכל יום, יזכה להיות לו חלק בעולם הבא, ויחשב לו כאלו בנה עולמות, שהרי בתורה נבנה העולם ונתקן. זהו שכתוב (משלי ג) ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתוב (שם ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. שכל מי שמשתדל בה, מתקן עולמות ומקים אותם”.
“ובא וראה, ברוח עשה הקדוש ברוך הוא את העולם וברוח הוא עומד, רוח של אלו שעוסקים בתורה, וכל שכן רוח של הבל תינוקות של בית רבן“.
עוד מהזוהר בלשונו המתורגם: “משום כך הכל עומד על קיום התורה, והעולם לא מתקים בקיומו אלא בתורה, שהיא קיום העולמות, מעלה ומטה, שכתוב (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי”.
וכן עוד כתב בזוהר אחר שהאריך בענין לבאר איך שע”י התורה נבראו כל העולמות. אמר “כיון שנברא העולם בכל דבר ודבר, לא התקים עד שעלה ברצון לברא אדם שיהיה משתדל בתורה, ובגללה התקים העולם. כעת, כל מי שמסתכל בתורה ומשתדל בה, כביכול הוא מקים את העולם. הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. אדם מתבונן בתורה ומקים את העולם. נמצא שכל מעשה וקיומו של עולם היא התורה. משום כך אשרי האיש שמשתדל בתורה, שהרי הוא מקים את העולם”.
וכן עוד כתב בזוהר בלשונו המתורגם: “בגלל שהעוֹלָם לֹא נברא אלא בגלל תּוֹרָה, וכל זְמַן שישראל מתעסקים בתּוֹרָה, העוֹלָם מתקיים. וכל זְמַן שישראל מתבטלים מהתּוֹרָה, מה כָּתוּב, (ירמיה לג) “אם לֹא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לֹא שמֵתִי”
ועוד בזוהר “רבי אלעזר היה הולך מקפוטקיא ללוד, והיו עמו רבי ייסא ורבי חזקיה. פתח רבי אלעזר ואמר, (ישעיה נא) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. שנינו, כל בן אדם שהשתדל במלים של התורה, ושפתותיו מרחשות תורה, הקדוש ברוך הוא מחפה עליו, והשכינה פורשת עליו כנפיה. זה שכתוב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד, אלא שהוא מקים את העולם, והקדוש ברוך הוא שמח עמו, כאלו אותו יום נטע שמים וארץ. זה שכתוב, (ישעיה נא) לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. “
ועוד בזוהר ” פתח רבי חייא ואמר (תהלים קיט) עת (בראשית קנ”ו ע”ב) לעשות לה’ הפרו תורתך, זה הכתוב נאמר, והעמידוה חבורה הקדושה. אבל עת לעשות לה’, בכל זמן שהתורה מתקיים העולם, ובני אדם משתדלן בה, כביכול, הקדוש ברוך הוא שמח במעשי ידיו, ושמח בעלמות כלם, ושמים וארץ מתקיימים (עומדים) בקיומם ולא עוד, אלא הקדוש ברוך הוא מכנס את כל פמליא שלו ,ואמר להם, תראו עם קדוש שיש לי בארץ, תורתי מעוטרת בגללם. “
ועוד כתב בנפש החיים “וטעמו של דבר. כמש”ל שמקור שורשה העליון הנעלם של התו”הק מאד נעלה מעל כל העולמות. ראשית ושרש אצילות קדשו יתברך. סוד המלבוש העליון. כמ”ש רבינו איש האלקים נורא האריז”ל. רק שנשתלשלה וירדה כביכול עד לארץ אשר האירה מכבודה. ומסרה ונטעה הוא יתב’ בתוכנו שנהיה אנחנו המחזיקים ותומכים בעץ החיים.
לזאת מאז כל חיותם וקיומם של העולמות כולם. תלוי ועומד רק כפי ענין ורוב עסקנו והגיונינו בה. שאם אנחנו עוסקים בה ומחזיקים ותומכים אותה כראוי בלי רפיון כלל. אנו מעוררים מקור שרשה העליון מקור הקדושות והברכות. להמשיך ולהריק תוספת ברכה וחיי עולם וקדושה נוראה על כל העולמות. כל עולם לפי ערך קדושתו שיוכל לקבל ולסבול.
ואם ח”ו עסקנו בה ברפיון. מתקמט ומתמעט הקדושה ואור העליון של התורה מכל העולמות. כל אחד לפי ערכו הולך וחסר רותתים ורפויים ח”ו. ואם ח”ו היינו כולנו מניחים ומזניחים אותה מלהתעסק בה מכל וכל. גם העולמות כולם כרגע היו מתבטלים מכל וכל ח”ו:
מאחר וענין העסק התורה הוא נוגע לעצם החיות וקיום עמידת העולמות בל יהרסו לגמרי. לכן האדם חייב לעסוק ולהגות בה בכל עת תמיד. כדי להעמיד ולקיים כל העולמות כל רגע:
ולזאת אף התורה דרך ירידתה מעולמות עליונים גבוה מעל גבוה והשתלשלותה ממדרגה למדרגה ומעולם לעולם. התאימה את נראותה ע”י זה שהנגישה עצמה ואפשרה להתלבש בכל עולם, לדבר ולהראות מעניני אותו העולם, כפי ענין וערך אותו העולם כדי שהעולם ההוא ובריותיו יוכל להכיל קדושתה ואורה.
עד שברדתה לבא לזה העולם. נתלבשה גם כן לדבר ולהיראות שייכת בערכי ועניני זה העולם בלשון וסגנות של זה העולם, כדי שיוכל זה העולם ובריותיו להכיל את קדושת אורה. אמנם אף שהתורה מדברת בלשון וסגנון דיירי עולמות תחתונים, רומזת היא בהם גופי תורה וענינים פנימים ופנימים לפנימים, גבוה מעל גבוה עד אין תכלית.
ועיין בעניין זה בזוהר ז”ל המתורגם: “רבי שמעון אמר, אוי לאותו איש שאמר שתורה זו באה להראות ספורים בעלמא ודברי הדיוטות. שאם כך, אפלו בזמן זה אנו יכולים לעשות תורה בדברי הדיוטות, ובשבח יותר מכלם. אם להראות דבר העולם, אפלו אותם סופרים בעולם יש ביניהם דברים יותר עליונים. אם כך, נלך אחריהם ונעשה מהם תורה כמו זה. אלא כל דברי התורה דברים עליונים הם וסודות עליונים”.
ולכן הלשון השגורה בפי הזוהר “דאורייתא כולה איהי סתים וגליא”. שבאורו: הדרך הנסתרת הטמונה בתורה הקדושה, שאינה כתובה ומבוארת בה במפורש, נרמזת היא בלשון הפשט. ודרך הנגלה שבה הוא הפשוט ככתבו וכלשונו של מקרא שהוא כתוב מפורש ומבואר בה.
היראה ה’ מזרע היהודים ביכולתו להסתכל בסתרי תורה ועומק פנימיותה והכל כפי עומק חכמתו וזך שכלו קדושתו טהרת לבבו ומחשבתו.
“אמנם עיקר הטעמי תורה סוד נשמתא לנשמתא דילה סתרי סתריה. המה דברים שכיסה עתיק יומין והעתיקן מבריותיו ואיש לא ידעם עדיין רק אבינו הראשון הוא אשר השיג בחי’ נשמתא לנשמתא דילי’. שבה היה מסתכל בזיהרא עלאה נשמתא לנשמתא של התו”הק והחכמות העליונות היו גלויות לפניו בשורש שרשם העליון.”
ששורשה העליון של התורה היא מעל כל העולמות כולם כמו שכתב בנפש החיים בעניין טעם מאמרם ז”ל שכל העונה “אמן יהא שמיה רבא” בכל כחו מוחלין לו על כל עונותיו. כן העניין בעסק התורה כראוי שהעוסק בתורה הוא מעורר שרשה העליון, להאציל ולהשפיע שפעת אור עליון וקדושה על העולמות כולם ורשפיה רשפי אש שלהבת נורא לגרש ולכלות כל הטומאות והזוהמות שגרם במעשיו בכל העולמות להתקדש ולהאיר עוד בקדושה העליונה ולקשר את כל העולמות וע”י כך כל הפגמים מתמלאים וכל הקלקולים נתקנים. והשמחה וחדותא יתירתא ואור העליון מתרבה בכל העולמות.
“וגם כי ידוע שכל דבר אינו נתקן אלא בשרשו העליון. וכל א’ מישראל שורש העליון של נשמתו הוא מאות א’ מהתורה הקדושה. לכן כל פגמי הנפש החוטאת נתקנים ונמתקים בשרשם בתו”הק ע”י העסק בה כראוי”.
הציווי לעסוק בתורה מאיתו יתברך
“ולזאת נצטוינו באזהרה נוראה מפיו יתברך לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וכמ”ש בהקדמת הזוהר ת”ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא וכמה הוא עלאה על כולא כו’. ובג”כ בעי ליה לב”נ לאשתדלא באורייתא יממא וליליא ולא יתעדי מנה הה”ד והגית בו יומם ולילה ואי אתעדי או אתפרש מנה כאלו אתפרש מאילנא דחיי.
כן התו”הק נק’ עץ חיים אילנא דחיי. שרק אותו העת שהאדם אחוז באהבתה ועוסק ומהגה בקביעות. אז הוא חי החיים האמתים העליונים קשור ודבוק כביכול בחי העולמים יתב’ שמו דהקב”ה ואורייתא חד. ואם ח”ו יזניח תלמודו ופורש מקביעות העסק בה לעסוק בהבלי העולם והנאותיו. הוא נפסק ונכרת מהחיים העליונים וטובע עצמו במים הזדונים ר”ל.
ובזוהר “זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא יהב לון אורייתא דקשוט לאשתדלא בה יממא ולילי. דהא כל מאן דאשתדל באורייתא, אית ליה חירו מכלא, חירו מן מותא דלא יכלא לשלטאה עליה, והא אוקמוה. בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא ואתאחיד בה, אתאחיד באילנא דחיי. ואי ארפי גרמיה מאילנא דחיי, הא אילנא דמותא שריא עלוי, ואתאחיד ביה. הדא הוא דכתיב, (משלי כד) התרפית ביום צרה צר כחכה. התרפית, אי ארפי ידוי מאורייתא.”
וכמה צריך האדם לתקוע ולקבוע זה הענין הנורא במחשבות לבו בל תמוט. שכל האדם וחייו הוא רק אותו העת שהוא דבוק בתו”הק. וכשמסלק ופורש עצמו הימנו לעסוק בנוי של זה העולם החשוך ה”ה מסור ביד יצרו. ולמה לו חיים. כי כבר נטבע במים הזדונים ר”ל ונשקע בעמקי מצולות הרע ונחשב כמת ממש גם בעודו בזה העולם. הולך מדחי אל דחי צלמות ולא סדרים ולא ידע כי בנפשו הוא. ולזאת התורה עצמה אמריה תאמר וחוטאי חומס נפשו וכמ”ש השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו’ וכמאמרם ז”ל ע”ז (מנחות צ”ט ב’) משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו א”ל כמדומה אתה שאם אתה מאבדה. איסר אני נוטל ממך נשמתך אני נוטל ממך. וכידוע מאמרם ז”ל ע”ז בדברי’ רבה רפ”ד שאמר הקב”ה לאדם נרי בידך ונרך בידי אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם לא שמרת את נרי כו’ ע”ש. וכ”ה בתנחומא פ’ תשא ובמדרש תהלים מזמור ז’ ע”ש:
ובזוהר “בא ראה מה כתוב, (משלי כד) התרפית ביום צרה צר כחכה. מה זה התרפית? מי שמרפה ידיו מהקדוש ברוך הוא שלא להתחזק בו. ואיך יחזיק האדם בקדוש-ברוך-הוא? יחזיק בתורה. שכל מי שמחזיק בתורה, מחזיק בעץ החיים, כביכול נותן חזק לכנסת ישראל להתחזק. ואם הוא יתרפה מהתורה מה כתוב? התרפית. אם הוא התרפה מן התורה – ביום צרה צר כחכה. ביום שתבא לו מצוקה, כביכול דוחק את השכינה שהיא כחו של העולם”.
ובעסק התורה הוא עושה כביכול דירה לו יתב’ בתחתונים לשכון כבוד בארץ ית”ש. כמאמרם ז”ל בשמות רבה פל”ג עדן שלא ניתנה תורה לישראל ומשה עלה אל האלקים. משניתנה תורה אמר הקב”ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:
ממצוות האמונה להכיר לזכור ולהודות בטוב ה’
ראוי לכל אדם כהכרת הטוב להודות לה’ על הניסים והנפלאות שעושה עמו באופן פרטי וכן עם הכלל ישראל, על מה שידוע לו ועל מה שלא ידוע לו וידוע לה’ בלבד ומה יותר מתאים לכך ממזמור ק”ז, מזמור שמבטא גם ישועות של הפרט – ארבעה שחייבים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים – וגם גאולה של הכלל: “ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות וייטעו כרמים ויעשו פרי תבואה”.
סופו של המזמור בפסוק “מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'”, מעורר תמיהה. רבי אליעזר אשכנזי, מגדולי אשכנז בתקופתו, בנגלה ובנסתר, הביע זאת בספרו ‘מעשי ה”: “מה היא החוכמה העמוקה הצריכה לראות ולהתבונן בהצלות הללו עד שאמר כן”? אין זה אלא שמדובר בתמרור אזהרה. פסוק זה מלמדנו שאכן כן, עלול בעל נס שלא להכיר בניסו. בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים מורה לנו אם כן נעים זמירות ישראל: התבוננו! הוא מדגיש שבלי התבוננות בנעשה איתנו משמים עלולה הופעת ריבונו של עולם להיתפס בשאת נפש, כזו שאינה מוצאת מקום בסולם הלכתי-ערכי המחייב.
שכן יש ערלי עיניים ואוזניים. הנה דוגמה: היעלה על הדעת לשמוע על נס גדול ועצום וגלוי כקריעת ים סוף, ובכל זאת להישאר אטום, לא להתפעל ולא להתפעם? מתברר שאפשר. עובדה: “וישמע יתרו”! וכי לא כל העולם שמע? אלא שהעולם שמע, בעוד שיתרו שמע, קלט וגם הפנים. דייק החתם סופר שהדבר רמוז בפסוק זה שבספר תהילים: “מי חכם וישמור אלה”. מי הוא אותו חכם “שהוא מתבונן ומכיר השגחת ה’ “? השיב החתם סופר: “דוד המלך רמז על זה, והוא ראשי תיבות של יתרו כהן מדין: מ”י חכ”ם – ר”ת של י’תרו כ’הן מידין חותן משה! כי יתרו היה החכם הזה ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ובא ואמר ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוקים”.
רבנו יונה גירונדי קבע שזיכרון חסדי ה’ הוא “מעלה עליונה” ומצווה, תוך שהוא מצטט גם את אותה אמירה שבתהילים: “ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצוות עשה, כמו… מעלות זיכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר ‘וזכרת את כל הדרך’, ונאמר ‘וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מייסרך’, ודוד אמר ‘ויתבוננו חסדי ה”, ונאמר ‘כי חסדך לנגד עיניי’… ובעבור המעלות האלה נברא האדם, שנאמר ‘כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו’. ומה תקוות הנברא, אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם?!”
איך אפשר לא להודות:
רבי אלעזר אזכרי, ממוסמכי מהר”י בירב, עמיתם של רבי יוסף קארו והאר”י, אימץ שיטה זו בספרו ההלכתי ‘ספר חרדים’. לא זו אף זו, לדידו זיכרון חסדי ה’ הוא מצוות עשה דאורייתא לכל דבר ועניין. זאת ועוד, אין האמור מוסב רק לחסדים לאומיים, אלא גם לחסדים אישיים: “מעלת זיכרון חסדיו יתברך והתבונן בהם – מצווה רביעית… ומינה נלמוד מק”ו: אם נצטווינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל שמציל אותנו משיני אריות רשעים העומדים תמיד עלינו לכלותינו, ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור לולי ה’ שהיה לנו, וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה’ יתברך מעת שיצרו בבטן אמו ואז ייכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה. וכן שמעתי מפי מורי הרב החסיד כמהור”ר יוסף סאגיש זצ”ל”.
אמור מעתה: זה שאינו מכיר בחסדי הבורא ואינו מודה לו עליהם, הרי זה מאבד “מעלה עליונה” ועובר על מצוות עשה מן התורה. כך סבר – וגם יישם – מתעד מנהגי פרנקפורט, הרב יוסף יוזפא האן (נוירלינגן), כפי שכתב בספרו יוסף אומץ: “ועל הניסים עושה נפלאות בפרטות סידרתי לי לעצמי זכירת כל הניסים הידועים לי מיום היותי, בלשון צח כפי יכולתי… והניסים עצמן אין מן הראוי להעלותם על ספר. ואחרי זכירת הניסים אני מסיים: אלה הם קצת מניסים הידועים לי מניסיך ונפלאותיך הגלויים לי, מלבד הרבה ניסים גלויים הנשכחים מליבי, ולניסים נסתרים שעושה עמדי ועמנו בכל עת אין קץ, ואילו אחיה אלף שנים פעמיים ואבלה אותם בעבודתו יתברך, לא אוכל לשלם תודות אחת מני אלף כעל אשר גמלנו ה’ כרחמיו וכרוב חסדיו”.
אמת, לא הכול סברו שזכירת החסדים היא מצוה דאורייתא, ואולם דומה שהכול מסכימים, בלי חולק, שחוסר הכרה בחסדי הבורא ואי הודאה לבורא על חסדיו הרי זו גנות ופחיתות גדולה ביותר. יתרה מזאת, לא רק על הצלה שנעשתה לו צריך להודות, אלא גם על מניעת פורענות שעלולה הייתה לבוא עליו. כך ביאר רבי משה חאגיז בהקדמתו לשו”ת שתי הלחם: “וזה אפשר לומר שסיים המזמור ‘מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה”. שרצה לומר שמי שאינו חכם יבין הדברים כפשטן, שלא יודו לה’… אומנם מי שהוא חכם ויודע להבין… יבין חסדי ה’, שהקל מעליו זעמו, שלא הגיע לידי כך… הן הן גדולותיו וחסדיו ית’ כפולות ומכופלות, וראוי לו להודות שיר כפול ומכופל על החסדים שגמל לו ה’ יתברך”.
עשר הזכירות שחייב אדם בכל יום
כחלק מיישום האמונה באופן מעשי, אנו מצווים מהתורה לזכור אירועים מכוננים ונסיים שהתרחשו בהיסטורית עם ישראל. הזכירה וההפנמה מסייעות בחיזוק האמונה בה’. לכן התורה מצווה אותנו לזכור ואנו אנשי אמונה זוכרים וקוראים אותם בכל יום אחרי תפילת שחרית.
בסידורי אשכנז הישנים מופיעות רק ארבע זכירות: יציאת מצריים, זכירת מעמד הר סיני, מעשה עמלק ומעשה מרים. היום נוספו בסידורי אשכנז שש זכירות. זכירת מעשה העגל וזכירת השבת.
הזכירות מובאות מהתורה ועוסקות בנושאים שנאמרו עליהם בתורה חובת זכירה או אי שכחה. חלק מחובות אלו נחשבות למצווה דאורייתא.
במגן אברהם מביא מספר הכוונות שארבע זכירות: זכירת מעמד הר סיני, מעשה עמלק, מעשה מרים ושבת. אלו הן מצוות עשה ויש לכוונן באהבת עולם ובקריאת שמע לזכות אותם. עם זאת הרב משה פיינשטיין סבור שאלו אינן מצוות עשה.
בשולחן ערוך הרב כתב כי ששת הזכירות הן חובה יומית, מלבד זכירת השבת ששנויה במחלוקת, והוא היה הראשון שהדפיס בסידורו את הזכירות במתכונת הנהוגה היום. בעיקרון, המצווה לזכור את שש הזכירות היא במחשבה בלבד.
לידיעת הנסים וזכירת הנפלאות שעשה השי”ת לעם סגולתו, מטרה כפול: מצד אחד להורות לאדם להכיר בנפלאות וחסדי ה’ ומצד שני לעורר בלבו ההתלהבות והחשק, ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, לשמור כל מצוותיו ולעובדו כל הימים.
שש הזכירות
- זכירת יציאת מצרים – מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): “לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ”. ומזה שהדגישה התורה ואמרה “כל ימי”- למדנו שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה אפשר לקיים את המצווה באמירת פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.
תקנו חכמים לומר את פרשת “ויאמר” בסדר קריאת שמע מפני שני טעמים, האחד, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשני, כדי לזכור את יציאת מצרים. ולכן נוהגים לקרוא “ויאמר” גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה. זמן מצוות זכירת יציאת מצרים של יום נמשך כל היום, אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע של שחרית ובברכת “אמת ויציב” שחרית. וכן “אמת ואמונה” ערבית, מזכירים את יציאת מצרים, ומי שאומרן יוצא ידי מצוות זכירת יציאת מצרים גם אם לא יקרא את קריאת שמע.
- זכירת מעמד הר סיני – רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב: (דברים ד’). לדעת הרמב”ן זוהי אחת מתרי”ג מצוות. יש לזכור את מעמד הר סיני, הנשגב והנורא, בו כולם שמעו את קול ה’ הנאדר בקדש.
- זכירת מעשה עמלק ומחייתו – זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כ”ה). על פי המבואר בתלמוד ובהלכה, מצווה זו מחייבת זכירה פעם בשנה, הנהוגה בקריאת פרשת זכור. אך בספר חרדים מנה מצווה זו בתרי”ג מצוות. חובת זיכרון מעשה עמלק, כי הוא הראשון שהעיז לבוא להלחם עם ישראל ולהכחידו מגוי, והוא יתברך באהבתו ובחמלתו הציל את עמו מידי צר ואויב אכזרי.
- זכירת מעשה העגל – זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר: (דברים ט’). על פי הרמב”ן זוהי אחת מתרי”ג מצוות חובת הזיכרון על שום: מה שהקציפו אבותינו להקב”ה במדבר, שניסו אותו עשר פעמים, ובפרט בעגל, שהמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ובכל זאת לא הפיר בריתו אתם כי חפץ חסד הוא.
- זכירת מעשה מרים – זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (דברים כ”ד). על פי הרמב”ן והרשב”ץ זוהי אחת מתרי”ג מצוות. החובה לזכור את מעשה מרים הנביאה, בכדי ללמוד ממנו לקח לדורות הבאים עד כמה גדול עוון לשון הרע.
- זכירת השבת – זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (שמות כ’). ברמב”ם נפסק שמצוות הזכירה היא ביום השבת, בעת התפילה או בקידוש. החובה לזכור את יום השבת, שבששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש, וזה בא להורות שהוא יתברך ברא העולם מחודש יש מאין.
הארבע הנוספים
בסידורים של עדות המזרח מוזכר בהם עשר זכירות. נוספו עוד ארבע, שתיים על פי ספר חרדים ושתיים על פי החיד”א. כך גם מובא בסידור היעב”ץ.
- זכור הוא הנותן לך כח – “וזכרת את ה’ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה” (דברים פרק ח פסוק ח’). החובה לזכור כי הוא הנותן כח לעשות חיל, והצלחת האדם בעושר ובקניינים אינה תלויה בחכמתו ותחבולותיו, אלא ברצונו והשגחתו יתברך הטוב והמטיב לכל.
- זכור את המן – “ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם” (שם פסוק ג). החובה לזכור שהוא יתברך כלכל את אבותינו בהורדת המן ארבעים שנה במדבר. ברציפות מתמדת המטיר להם לחם מן השמים, וזה בא להורות על השגחתו הפרטית על עמו ישראל.
- זכור לדעת צדקות ה – “עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'” (מיכה ו’). החובה לזכור את עצת בלק ובלעם שעשו במחשך מעשיהם לקלל את ישראל, והוא יתברך בחסדו הגדול הפיר מחשבות ערומים, ולא הצליחו במזימתם הנפשעת.
- זכור את ירושלים – “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי” (תהלים קל”ז).
החובה לזכור את ירושלים להעלות תמיד את ירושלים על ראש שמחתנו, ואת ההוד וההדר שהיו לנו בבית קדשנו ותפארתנו, ובמו ידינו הפסדנו את כל הכבוד הזה, ולזכור שמקדש מלך חרב ונכרים באו שעריו, ושועלים הלכו בו, ואז יכנע לבבנו הערל לשוב בתשובה ולקוות תמיד לבנין בית המקדש שיבנה ביתר שאת ויתנוסס בראש הרים כבראשונה, בב”א
אופן זכירתם בכל יום
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, הריני בא לקיים מצות עשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום, ואלו הן: (א) יציאת מצרים, (ב) השבת, (ג) המן, (ד) מעשה עמלק הרשע, (ה) מעמד הר סיני, (ו) מה שהקציפו אבותינו לפניך ובפרט בעגל, (ז) מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה’, (ח) מעשה מרים הנביאה, (ט) מצות וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, (י) וזכירת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן:
המקורות לזכירתם
מן התורה צריך להזכיר בכל יום את יציאת מצרים ביום ובלילה, ומשום כך אנו אומרים את פרשת ציצית שבסופה מזכירים את יציאת מצרים, בכל יום, בבוקר ובלילה.
כמו כן צריך מעיקר הדין לקרוא בתורה את פרשת מעשה עמלק פעם בשנה ולזכור את מעשי העמלקים. ונוהגים לקיים מצוה זו בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים.
לדעת הרמב”ן נצטווינו מן התורה לזכור את מעשה מרים, וכן את מעשה העגל, ואת מעמד הר סיני.
וכתב המגן אברהם הפוסקים בשם המקובלים שיש להזכיר בכל יום מלבד זכירת יציאת מצרים שנקבע לה קריאת פרשה מיוחדת בכל יום, את ארבע זכירות אלו: מעמד הר סיני, מעשה מרים, מעשה עמלק, ושבת
כתב רבי חיים ויטאל בשם האר”י “דע כי ארבעה מצות עשה צריך האדם לקיים בכל יום שהם ענין זכירה, והם ארבעה זכירות הכתובים בתורה שתלויים בזכירת הלב, ואלו הם:
זכירה א: זכרון מעמד הר סיני וקבלת התורה. זכירה ב: “זכור את אשר עשה לך עמלק” והיא מצוה שנית. זכירה ג: “זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים” והיא מצות עשה ג. זכירה ד: “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים” והיא מצות עשה ד.
טעמי הזכירה
הטעם בזכירת יציאת מצרים: שנזכור את יציאת מצרים על ידי הנסים והנפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו: שהוא יחיד שולט בעולמו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.
הטעם בזכירת מעשה עמלק הוא: לזכור בפה את מעשיו הרעים של עמלק ומריבתו עמנו שהקדים להרע לנו ולהתגרות בנו מיד בצאתנו ממצרים לפני שאר האומות, שהיו יראים מישראל, ובכך הוא העביר את היראה הגדולה מעם ישראל מלב שאר האומות, וצריך לעשות כך כדי לעורר את האיבה אליו תמיד, ולשמור את הזעם והעברה אליו לנצח
הטעם בזכירת מעשה מרים הוא: נצטווינו בזה לזכור את העונש הגדול שהעניש ה’ את מרים על הלשון הרע שאמרה, ולהודיעו לבנינו ולספר בו לדורות כדי שנלמד ממעשה זה שלא לדבר לשון הרע כלל, לא ביחיד וק”ו לא ברבים, שנענשים על עוון זה
הטעם בזכירת מעמד הר סיני: שנזהר ונשמר מאד לזכור מאין באו אלינו המצוות, וצריך להודיע את כל הדברים אשר ראו עינינו ושמעו אזנינו במעמד הנכבד ההוא לבניו ולבני בניו מדור לדור לכל הדורות עד עולם
הטעם בזכירת שבת: לזכור את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. כפי שנצטווינו בתורה “שמור את יום השבת לקדשו” ושמור וזכור בדיבור אחד נאמרו שגם על הזכירה נצטווינו.
אמרו בשם רבי יהודה בן בתירה שכדי שאדם יזכור את השבת, יאמר במקום יום ראשון: אחד בשבת, במקום יום שני יאמר: שני בשבת, וכ”כ שלישי בשבת, רביעי בשבת, חמישי בשבת וערב שבת
ובנוסף לזכירה במחשבה ודיבור נהגו חז”ל לזכרו במעשה, שכל מה שיקנה האדם במשך השבוע יהיה לכבוד שבת, ואם ימצא מאכל טוב יאמר שהוא קונה אותו לשבת, וכשימצא מאכל אחר טוב ממנו ישמור את השני לשבת ויאכל את הראשון. והלל הזקן עצמו היה בוטח בה’ שבודאי יזמין לו לשבת מאכלים יפים, וכך עקר להלכה
הטעם בזכירת מעשה העגל: לזכור עוונות אבותינו הקרובים לנו כמו שנאמר “והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי“ ונבוש מלפניו יתברך ואז יכנע לבבנו הערל, ואפשר לקיים מצות זכירה זו בכל יום.
מלבד שש הזכירות, יש מן הראשונים שכתב שיש לזכור בנוסף לזכירות הנ”ל בכל יום את חסדיו של ה’ ויתבונן בהם, שנאמר: וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה’ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו {מצותיו}אם לא” ועוד נאמר: “מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'” ועוד “כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך”
יש אומרים שצריך לומר בכל יום את המזמור “שיר המעלות לדוד לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל” כדי לקיים את מצוות זכירת חסדי ה’ לאבותינו ולנו והצלתנו מאומות העולם. עוד כתבו שכל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה’ מעת שיצרו בבטן אמו.
