נשאלתי מאברך כולל שתורתו אומנתו ופרנסתו דחוקה לו ביותר, על מה שאמרו חז”ל בגמ’ (חולין פד:) “ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו”, אם הוא כפשוטו, ועליו ליכנס בחובות בכדי לקנות לאשתו את אשר תחפוץ.

א)ראשית חכמה יש לציין שמה שאמרה הגמ’ בחולין הנ”ל אינו שורת הדין אלא הנהגה טובה בעלמא, שכן בפשוטו כבוד אשתו, הוא עניין המלבושים, וכמה דאיתא בגמ’ (יבמות סב:) “ת”ר האוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו וכו’ עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך”, וביאר שם המהרש”א בחידושי אגדות “ומכבדה יותר מגופו, דהיינו להלבישה בגדים מכובדים יותר ממנו, כדאמרינן קרי למאני מכבדותיה”. ובשו”ע (אבה”ע סי’ ע”ג ס”ב) כתב “כסותה כיצד, חייב ליתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה, בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותו המדינה” ובסעיף ד’ כתב “במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל בעשיר כל דברים הללו נותן לה לפי עשרו”. והיינו שמעיקר הדין, לעולם חיוב כסותה של אשתו הוא רק כפי ממונו.

ב)ומעתה נצא לדון בכוונת הגמ’ הנזכרת. והנה זה לשון הגמ’ “דרש רב עוירא וכו’ מאי דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם”. וביאר במהרש”א בח”א בכהאי לישנא “ודרש לה לקרא הכי, טוב איש חונן לבניו ולאשתו לכבדם מלבושים נאים יותר ממה שיש לו, דהיינו אם אין לו, שיהא מלוה בשבילם וכו’ אבל בכבוד, דהיינו במלבושים נאים, דקרי למאני מכבדותי, אשתו ובניו קודמין לכבדם יותר משיש לו”.

אך נראה לי פשוט דאין כוונת המהרש”א שילוה כסף בלי חשבון ובלי מידה מבלי שידע כיצד יחזיר ההלואה, בשביל לעשות רצון אשתו, שכן על כגון דא מקרא מלא דיבר הכתוב “לוה רשע ולא ישלם” (תהילים פל”ז פכ”א). ואיתא באבות (פ”ב מ”ט) “אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו’ ר’ שמעון אומר הלוה ואינו משלם”, ופירש בזה רבינו יונה שם “שיש לאדם לראות את הנולד, ומי שאינו רואהו אינו מתרחק מדרך רעה, כמו הלוה ואינו משלם, שבשעת הלואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרעו כשיגיע זמן הפרעון, ואם לא יכיר בשלו כי יהיה בידו יכולת, לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך ההלואה הרבה מאוד וכו’ שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, כלומר כיון שלוה ואינו משלם רשע הוא, ואע”פ שאין לו, כי מתחילה היה לו לעיין במה יפרעהו, אבל הצדיק חונן ונותן מה שיש לו ליתן ולפרוע בהן נותנו, כי על כל פנים הוא נזהר מתחילה במה יוכל לפרוע”. עכ”ל.

ג) צא ולמד ממה דאיתא בגמ’ (ביצה טו:) “אמר להם הקב”ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע” ומ”מ כתבו התוס’ (ד”ה לוו) והא דאמר “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (פסחים קיג.) ה”מ כשאין לו לפרוע”. והיינו שממה שאמרו שיעשה שבתו חול, ולא אמרו שילווה להוצאות שבת, מוכח דמה שאמר הקב”ה לוו עלי ואני פורע, היינו דווקא במקום שיש לו לפרוע. אמנם הגר”א גרס בדברי התוס’ “ה”מ כשאין לו ממי ללוות”, אך מי שיש לו ממי ללוות, יש לו ללוות להוצאות שבת הגם שאינו יודע מניין יחזיר, ויבטח בקב”ה שיפרע הלואתו, וכ”כ בב”ח (או”ח סי’ רמ”ב). ובשו”ע (שם ס”א) כתב “ולא אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר” ובמשנ”ב (שם סק”ג) כתב על זה, “ומיירי כשאין לו משכונות ללות עליהם, ובלי משכון אין יכול להשיג, דאל”ה צריך ללות כדי שלא לבטל מצות עונג שבת, וכמו שאמרו חז”ל שאומר הקב”ה, בני לוו עלי ואני פורע”. והיינו שמחזיק להלכה כגרסת הגר”א. ועיי”ש בשעה”צ (ס”ק י”ב) שכתב כן משמע מהגר”א, וכ”כ הב”ח, דאם יכול להשיג ממי ללוות צריך ללות, ויבטח בה’ שהוא יעזרנו לשלם לו, ובעטרת זקנים משמע דלא ילוה אא”כ הוא משער שיהיה לו במה לפרוע, ונראה דהכל לפי העניין[1]“.

ונראה שהגם שמרן המשנ”ב פסק כגרסת הגר”א, ודלא כהעטרת זקנים, מ”מ רוב ככל הפוסקים נקטו כגירסתנו בדברי התוס’, שמי שאינו יודע מהיכן יפרע לא ילווה אפי’ לצורך שבת. כן כתב בסדר היום (עניני הכנה לשבת) לרבינו מכיר וז”ל “אמרו ז”ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, כוונתם לומר שלא יאמר האדם אקח בהלואה עתה וירחם ה’ עלי, ויזמין לידי די מה לפרוע, כמ”ש ז”ל לוו עלי ואני פורע, כי אינה סברא, ולא נאמר זה הענין כי אם על מי שיכול ואין בידו כעת, שראוי לו שיבקש ואפי’ בהלואה, כי המקום יזמין לו כדי לפרוע, אבל מי שאין ידו משגת, וחוץ מן הטבע הוא למצוא, אין ראוי לסמוך על הנס”. וכ”כ המהרש”ל בים של שלמה (ביצה פ”ב סי’ ז’).

וראה להגאון מבוטשטש באשל אברהם (תנינא סי’ רמ”ב) שכתב “מה שאמרו חז”ל לוו עלי ואני פורע, י”ל דלא שייך כן רק אם יש לו קרקע ומטלטלין, ובטוח שלא יהיה לווה רשע ולא ישלם, כי אם ילחצוהו ימכור וישלם, ומ”מ הישועה קרובה שלא יצטרך למכור וישלם בהרוחה”. ועיין עוד בשפת אמת (ביצה שם) ובערוך השלחן (סעיף מ”ד).

ועכ”פ גבי הוצאות אשתו, נראה דלכל הדיברות, אין לו ללוות אם אינו יודע מהיכן יפרע, שגבי זה לא נאמר לוו עלי ואני פורע, ועל כן אין לו להוציא יותר ממה שיש לו באמת.

ד) ומצאתי בספר לב אריה על מסכת חולין, (להר”ר אריה יהודה הלוי מבראד) שכתב, “ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, היינו ממה שמצמצם על עצמו לאכול ולשתות פחות מכדי היכולת, ומזה יכול לפזר על אשתו ובניו יותר מכדי יכולתו, דאל”כ מאין יבוא עזרו לכבדם יותר מאשר תשיג ידו”. וזה שלא כדברי המהרש”א שצריך לדחוק עצמו ללוות בכדי לכבד את אשתו.

וראה גם לרבינו יוסף חיים בספרו בן יהוידע שם שכתב “ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, קשה, זה היותר מהיכן יביאנו, וכי יגזול ויביא להם, וא”ת ילוה מאחרים, הנה הלוה מאחר ויודע שאין יכול לפרוע, עליו נאמר לוה רשע ולא ישלם”. ותירץ כביאורו של הלב אריה. ועוד כתב לבאר “מ”ש יותר ממה שיש לו, אין הכונה על היכולת שלו במעות, אלא הכונה על חשיבות המנה שמביא לאשתו, שתהיה חשובה ומפוארת יותר מן המנה שמביא לעצמו וכו’ נמצאנו למדין, אם האדם קונה בגד לעצמו ולאשתו, ולא נזדמן לו לקנות שניהם מן החשוב, אלא נזדמן לו אחד חשוב ואחד גרוע, שיכבד אשתו בבגד החשוב, והוא יקח הגרוע, ועל כיוצא בזה קאמר שיכבד אשתו ובניו במנה שהיא חשובה יותר מן המנה שיש לעצמו, כי להם הקדימה בדבר החשוב”.

ונראה דמוכרחים אנו לבאר כן בדברי הגמ’, שמה שאמרו שיכבד את אשתו יותר ממה שיש לו, שכל זה הוא רק כפי היכולת שלו, שכן המקור ממנו למד רב עוירא הוא מהפסוק “טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט” שהיסוד הוא לכלכל דבריו במשפט ובתבונה, ואם תימצא לומר שהוא בלי חשבון והגיון, א”כ אינו מכלכל דבריו במשפט. ודו”ק.

ו) וכאן המקום לציין לדברי הביה”ל (סי’ תקכ”ט, ד”ה ואל יצמצם) שכתב שמה שכתב בשו”ע (שם ס”א) “ואל יצמצם בהוצאות יו”ט”, היינו דווקא ביו”ט, “אבל בשאר הימים צריך לצמצם בהוצאותיו [טור] ומקורו מהא דאיתא בגמ’, מזונותיו של אדם קצובים לו מר”ה וכו’ ופרש”י לזהר מלעשות הוצאה מרובה, שלא יוסיפו לו אלא מה שפסקו לו עכ”ל. וזהו תוכחת מרובה על זמנינו, שבעונותינו הרבים הרבה אנשים עוברין על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם, להרחיק דברים המותרים,[2] ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו, שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לידי גזל וחמס, וגם לחרפה וכלימה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו, והסבה הגדולה שבכלן הוא ע”י הנשים שדעתן קלות, ואינן רואות את הנולד, ואשרי למי שיאמץ לבבו, ולא ישגיח לפתויים, וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרוחתו ולא יותר. ועיין בקונטרס שפת תמים פרק ה’ מה שכתבנו בזה”. עכ”ל הביה”ל.

ויש להטעים את דברי הביה”ל על פי מאמר הגמ’ (שבת לב:) “בעון גזל הגובאי עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, שנאמר שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, אמר רבא כגון הני נשי דמחוזא דאכלן ולא עבדן” ופירש”י (ד”ה דאכלן) “מתוך שמלומדות במאכל ומשתה גורמות לבעלים לגזול”. ע”כ לשון הגמ’. ישמע חכם ויוסף לקח.

ז) נמצאנו למדים עד כען, שלשה פירושים להוראת חכמים שיכבד אשתו יותר ממה שיש לו, האחד הוא דברי המהרש”א שהוא ע”י הלואה, השני הוא פירושם של הלב אריה והרב פעלים, שהוא ע”י חסכון בדברים אחרים, ופירוש שלישי מצינו בדברי הרב פעלים, שהכוונה היא שאם יש בידו היכולת לקנות בגד אחד משובח ובגד אחד פשוט, וגם הוא וגם אשתו נזקקים לבגדים, אזי שלה משפט הבכורה לבגד המשובח.

ונראה לענ”ד לבאר בדברי הגמ’ פירוש נוסף, והוא שמה שאמרו חכמים פחות ממה שיש לו ויותר ממה שיש לו, אינו מתייחס ליכולת הממונית שלו, אלא לרמת החיים הרגילה שלו, ולמעמד החברתי הטבעי שלו. ואפרש שיחתי. שהנה ידוע שאנשים עשירים אוכלים מאכלים משובחים יותר, ולובשים בגדים מהודרים יותר, והגם שמי שאינו עשיר יכול לדחוק עצמו ולקנות אוכל יקר יותר, או דירה חשובה כמנהג העשירים, ע”י שיחסוך כסף עבור זה, או שמשלם בתשלומים, או ע”י שקיבל ירושה וכדו’ מ”מ לימדו חכמים דרך ארץ את האדם, שיתרגל לחיות לא רק לפי הכסף שיש לו כעת, אלא על פי המעמד אליו הוא משתייך. ועל זה אמרו חז”ל שגבי אשתו נכון הוא לכבדה, גם אם רצונה בבגדים המתאימים למעמד חברתי גבוה יותר, אך עכ”פ גם זה יהיה כפי האפשרות הכלכלית האמיתית שלו.

ונראה שיש לדקדק כן בדברי הרמב”ם (פ”ה מהלכות דעות ה”י) שפסק את דברי הגמ’ בחולין הנ”ל בזה”ל “צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבש כראוי לו, ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו”. עכ”ל. והנה הרמב”ם שינה מלשון הגמ’ שאמרה “יותר ממה שיש לו”, וכתב “יותר מן הראוי לו”, והיינו הראוי לו על פי מעמדו. ודו”ק היטב.

וגם על מה שאמרו חכמים מכבדה יותר מגופו כתב הרמב”ם (פט”ו מהלכות אישות הי”ט) “וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו”, ומה שכתב “כפי ממונו” היא תוספת של הרמב”ם על דברי הגמ’, להדגיש שלעולם אין להוציא יותר מכדי ממונו. ועיין עוד בדברי הרמב”ם (פ”ו מהלכות יו”ט הלכה י”ז – י”ח) “שבעת ימי הפסח וכו’ וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו וכו’ שנאמר ושמחת בחגיך” “כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין כפי ממונו”, וגם כאן הרמב”ם מזכיר שאין להוציא יותר מכדי ממונו, הגם שהוא מכלל כבוד אשתו בבגדים ותכשיטים. ודו”ק.

ואם כנים אנו בפירושינו את דברי חכמים, אזי שיש להטעים דברי הגמ’ על פי מה שכתב בספר “שפת תמים” למרן הח”ח שציין לו בביה”ל הנ”ל, וז”ל “שבתחילה כשהקב”ה מזמין לאדם מעות בחסדו כדי שיוכל להחיות את נפשו בזה וכו’ היצר הרע מסיתו שעתה נאות לו להתנהג בעניני הוצאות הבית והמלבושים במעלה הגבוה מערכו, הפחות, כהמכובד, והמכובד כאחד מעשירי העם, כדי שיתראה לחשוב ומכובד לעיני חבריו,  והאדם הולך אחר עצתו, מרגיל את עצמו בזה, עד שבהמשך הזמן הוא נעשה מוכרח לזה, להתנהג כדרך הגבוהים, ואח”כ אם תזדמן לו שנה או שנתיים שאינו משתכר לפי ערך ההוצאה אשר הרגיל את עצמו, בזה מצא לו היצר מקום להטעות אותו ולפתותו לגזול ולחמוס, ולהיות לוה רשע ולא ישלם, כדי להתנהג באופן הראשון, שלא יתבזה לעיני חבריו שבעיר, וברבות הזמן נעשה גזלן וחמסן שאינו חושש כלל לחיי נפש חבירו וכו’ אבל כבר אמרו חז”ל איזהו חכם הרואה את הנולד, דהיינו שצריך האדם אפילו בעת שהוא תקיף במצבו להתבונן תמיד בתהפוכות הזמן המצוי מאוד בעוונות הרבים, ושלא להתנהג בעניני הוצאות ביתו רק בדרך אמצעי, לפי מה שהוא אדם ולפי המקום”. עכ”ל.

ואתה תחזה שעניין זה יתפוס נפק”מ במה שפשתה המספחת, שאנשים בינוניים ואפי’ דלי יכולת עורכים שמחות ברוב פאר והדר כמנהג העשירים ושועי ארץ, ונכנסים עבור זה לחובות, שאין דעת חכמים נוחה מהם. ועיין עוד שם בשפת תמים שכתב “ומתוך אלו המותרות, רבו בזמנינו הוצאות הנישואין במלמבושיהן, עד שרבות בנות באות לידי בזיון בהגיען לפרק נישואיהן, אב ואם בוכים ומבכים ואין להם מושיע, וכהנה רעות רבות וצרות שעוברים על ראש העניים, ומי גורם לכל זה אם לא ריבוי הוצאות ומותרי המלבושים שנעשו קבע בעוה”ר, שגורמים רעה לעצמם בזה ובבא, וגם לכל העולם כולו”.  

בהא נחתינן ובהא סלקינן:

א. שאין צריך לקנות לאשתו בגדים ותכשיטים יותר ממה שיש לו, אלא ישתדל לצמצם הוצאותיו בשאר דברים, כך שיוכל לכבד את אשתו כרצונה.

ב. לדעת המהרש”א, אם יודע שיהיה לו מניין לפרוע ההלואה, אזי שראוי שילוה על מנת לקנות לאשתו בגדים ותכשיטים. אך אם אין לו כסף ולא עתיד להיות לו כסף בדרך הטבע להחזיר ההלואה, אזי שאסור לו ללות בכה”ג, שעל זה נאמר לווה רשע ולא ישלם. אך לדעת הרב פעלים נראה שגם בכה”ג אין צריך להיזקק לידי הלואה.

ג. ועוד נראה דמידת דרך ארץ היא, שאדם ינהל אורחות חייו על פי היכולת הכלכלית והמעמדית האמיתית שלו, ולא ינהג כמנהג העשירים והנכבדים, אע”פ שכעת יש לו די ממון לאכול או להתלבש כמותם, וכ”ש אם אין לו היכולת הכלכלית, ונכנס בדוחקים ובמיצרים עבור זה.

הרב אליהו בן סימון
ראש בית ההוראה שלמות המשפחה. ר”מ ומו”ץ שערי הלכה ומשפט.
הרב נותן מענה בבית ההוראה בין הימים א’-ה’ ובין השעות 12:00-1:00

[1] דומני ששמעתי מגאב”ד אשדוד, הגר”פ שרייבר זצ”ל דכוונת שעה”צ שהכל תלוי במידת הביטחון שלו. וצ”ע.

[2] היינו מותרות.