המאמר דן בתפקידו המורכב של דיין בבית הדין הרבני מול בעל דין שאינו מיוצג, תוך התייחסות למקרה ספציפי (תיק 1327814/2). הוא בוחן את המתח בין החובה 'פתח פיך לאִלם' – לסייע למי שאינו יכול לדבר בעד עצמו – לבין האיסור 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינין', המונע מהדיין להפוך לסנגור של אחד הצדדים. בית הדין נדרש לנווט בין עקרונות אלו תוך שמירה על הליך תקין וצדק דיוני, גם כאשר בעלי הדין מבצעים טעויות פרוצדורליות.
מהם השיקולים בערעור של בעל דין שאינו מיוצג בבית הדין הרבני, ובפרט בטענות רכוש?
הרב שלמה
שפירא
Facebook
Email
Twitter
WhatsApp
Print
בית הדין הרבני מתמודד עם ערעורים של בעלי דין שאינם מיוצגים תוך איזון עדין בין חובתו לסייע לבין שמירה על ניטרליות. במקרה הנדון, הערעור עוסק בעיקר בטענות רכוש, לאחר שערעור קודם בענייני גירושין נדחה על הסף. בית הדין מדגיש את הצורך בייצוג הולם ומפרט את טענות המערער והמשיבה בנוגע לשמאות דירה, יכולת רכישה ואיזון משאבים.
